אהבה על קו השבר

Click to enlarge

סיני, השבר הסורי – אפריקאי, ימים ראשונים של אחרי מלחמת יום כיפור. ניצולי קרבות, שנקרעו מיחידותיהם ואינם מסוגלים עוד לשוב לחיים שלפני השבר, מסתובבים במדבר, בהרים ובואדיות, על החוף, באסדות הקידוח, ביישובי הבדואים,
במקדשים עתיקים, בשדות של פרג וקנאביס. בנוף החלומות הרמוס של סיני.
לרגע שמחוץ לזמן, הם מתקבצים יחד מסביב לדמותו החידתית של סטיב: פליט שנות השישים בקליפורניה, אידיאליסט משכיל שנשבה בקסם המדבר והתרבויות העתיקות שלו, ונהפך בחסות השלטונות ובעזרת הבדואים לציניקן, גנב עתיקות ומבריח חשיש.

עולם שבור ומסוייט שצל מלחמה מרחף עליו. ודווקא בעולם זה מצליח צור שיזף לרקום את סיפור האהבה העדין והנוגע ללב הזה, סיפור אהבתם של אבנר, חייל צעיר ותמים, ונעמי, אישה עצמאית, קצינה למשימות מיוחדות, וחברתו לשעבר של סטיב.
חומרים טעונים. קל להיכנע לפיתוי לצעוק, למחות, להתפלש בתיאורי זוועה, להפריז בניגוד שבין האהבה הרומנטית, הכמעט בלתי אפשרית, לבין החורבן שמסביב, לשיר שירי הלל למדבר ולבדואים שחיים בו, להעלות על נס את מה שאולי היה לפני שהיינו גדולים. אבל שיזף לא עושה את זה. באיפוק מתוח , בשפה נקייה מסלסולי רגש ונקיטת עמדה, בקווים דקים וברורים הוא יוצר מירקם אמין, ששקיפותו לא באה על חשבון העושר והעומק שלו, ושהחוטים השונים שלו נקשרים לנובלה מרתקת, רבת רבדים ורבת עוצמה.

לרכישת הספר הדיגיטאלי בוקסילה

לרכישת הספר הדיגיטאלי אינדיבוק

לאתר הוצאת חרגול

פרק מתוך הספר:

הוא התעורר מרעש של ג’יפ שנסע באיטיות ובהילוך נמוך בחול ומאורות שסינוורו אותו לרגע ואז המשיכו עד לבית המכונה. גחלי המדורה היו אדומים וחמים והמדבר קר מסביב. שק השינה הצבאי לא היה מספיק חם. הוא פתח את רוכסן שק השינה וגרב גרביים, מעלה על הרגליים את הנעליים הצבאיות, מתכסה במעיל, שוכב על שק השינה ומסתכל. ג’יפ ארוך מהסוג שמשרת קצינים בדרגות גבוהות. שלוש דמויות. אחת מהדמויות, אותן היה קשה לראות ברור באור הירח, הוסתרה על ידי בית המכונה. המכונה הותנעה ברעש. חריקת השרשראות, האנחה של כבל המתכת הנמתח, ההיטלטלות של הקרוניות שניראתה באור הלבן והמטעה כמו ציפורים כבדות, שקנאים הממריאים ממשטח המים. על אחת הקרוניות אפשר היה לראות מישהו יושב. האיש שמאחור הוריד שקים לא גדולים מהג’יפ ועמס קרוניות שנעו, מניח ארבעה שקים בכל קרונית. הג’יפ היה שקוע בחולות, מתרומם כל פעם שהוקל המשקל. מאחורי בית המכונה הצטרפה עוד דמות שעזרה לפרוק מהג’יפ הסגור ולאחר מכן עלה אחד מהם בקפיצה צלליתית לתוך הקרונית. הדמות השלישית הזדקפה, הסתכלה לכיוון גחלי המדורה שהוסתרו על ידי קיר האבנים הנמוך שבנה ואליד ופנתה לעברו. אבנר נדרך בשק השינה. הוא הצטער שלא לקח איתו את הרובה. הדמות התקרבה אליו באיטיות וכשעמדה קרוב הרימה ענפי רתמים והניחה אותם במדורה.
“אתה מוכן לנשוף כדי להבעיר את האש?”
“כן.” אמר אבנר “מי את?”
“הפייה מהאגדות.” היא חייכה.
“ואתה?”
“הדרקון.”
“דרקונים לא אמורים לישון בתוך מערות?”
“אמורים. אבל קיבלתי הוראה לנשוף אש והמערה שלי מליאה. במה מילאתם לי את המערה?”
“החברים שלך. הם חושבים שאתה משוגע.”
“ומה את חושבת?”
“אני לא חושבת.” היא אמרה. אבנר נשף על הגחלים והלהבות תפסו את הענפים היבשים והאירו אותם באור אדום. “נעים פה ליד המדורה.”
“למה את לא בבית?”
“ואתה?”
“ומה את עושה פה?”
“באנו לבקר אותך, לראות שהכל בסדר?”
“ישנתי כל כך טוב.” אמר אבנר, חודשים שלא ישנתי כל כך טוב עד שבאתם. לא יכולתם לדחות את הביקור?” היא חייכה. “איך קוראים לך?”
“נעמי.”
"אני אבנר."
"אני יודעת. החברים שלך דאגו לך."
“ומי שם למעלה במכרה?”
“סטיב וואליד. הם יחזרו עוד מעט.”
“לא אמרת לי מה את עושה כאן.”
“ואתה?”
“לי יש תירוץ, אני הייתי במלחמה."
“גם אני.” אמרה נעמי. “הייתי הקצינה של חטיבה 14.”
“חטיבת הקו-“ אמר אבנר.
“כן.” אמרה נעמי.
“ואיך את מגיעה לכאן?”
“הטנקים שלנו היו על המים ובתעוזים. שני הגדודים שהסתערו ב - 8 לאוקטובר לכיוון הפירדאן היו שלנו. אני ישבתי ברפידים." היא הביטה באש כשדיברה. "סירבתי להתפנות. ביום השביעי של המלחמה נכנס אחד הקצינים שלנו. הוא היה סמ”פ באחת מהפלוגות. הגבר הכי יפה שראיתי אי פעם. שכל הבנות בחטיבה היו מאוהבות בו. כשראיתי אותו התעלפתי. פעם ראשונה שהתעלפתי כשראיתי גבר. לא התעלפתי בגלל היופי. כשראיתי אותו הבנתי שכל השאר נהרגו. שמכל הגדוד שלו נשארו רק הוא ועד אחד. שמכל החטיבה לא נשאר טנק אחד שלם וכל מי שהכרתי היה מת, פצוע או שבוי. פינו אותי בהרקולס שהגיע לצפון. חזרתי בטרמפים לרפידים ושם הייתי עד שנגמרו הקרבות. חיפשתי אותו. הוא היה הקשר היחיד של לכל מה שהיה. אף אחד לא ידע מאיפה אני, עיר של גברים. כמעט ולא היו חיילות. עם התקיפות של המטוסים המצריים, עם טילי הגראד שנפלו והרעם של התותחים שהלך והתקרב והלך והתרחק. עם משלוחי הפצועים שמגיעים במסוקים לבית החולים והמטוסים שנוחתים להוציא אותם לארץ. המשאיות עם הגופות. הטנקים שהרבנות מנקה משרידי הגופות.”
“מה עשית?”
היא הביטה בו. מתיקה את מבטה מהלהבות. “לא זוכרת. אני רק זוכרת שעבדתי כל הזמן. עד שהתרגלו לזה שאני בחמ”ל ובמבצעים ובשדה. הייתי הקצינה למשימות מיוחדות. זו שהיוצאים אל הקרב מברכים אותה, שמקבלת את המתים והפצועים ופגועי הלם הקרב ומובילה אותם לחדרים, או לטיסות. קצינת המשלוחים. ואז, כשנגמרו הקרבות ממש והזרם של הפצועים וההרוגים הידלל ואחר כך כמעט נפסק בכלל, היה לי פתאום הרבה יותר זמן שהייתי חייבת למלא. ויום אחד כשהלכתי לראות סרט באולם של רפידים- היית פעם באולם של רפידים?"
“אף פעם.”
“כשיצאתי מהסרט, עמד שם הג’יפ הזה. הלכתי לשק”ם לקנות משהו. וכשחזרתי הג’יפ עדיין עמד שם וסטיב ישב בתוכו. הוא שאל אם אני צריכה לנסוע לאיזשהו מקום. לא במיוחד. את רוצה לנסוע לאיזשהו מקום? כן. עליתי על הג’יפ. יש דברים שאת צריכה לקחת? שום דבר מיוחד. לא הייתי רשומה בשום מקום. הכירו אותי כסגן נעמי. הקפדתי לא להיות רשומה בשום רשימה. מה גם שלא עליתי על שום רכב קרבי, טיסה או רשימה של הצבא. אני הייתי רושמת הרשומות, האחראית. כמה חיילים שהכרתי נופפו לי לשלום ואחר כך נבלענו בזרם של כלי הרכב, המשאיות, האוטובוסים של אגד, הג’יפים, באבק של המלחמה ונסענו. עקפנו את מתחם של הארמיה השלישית ועברנו על פני פגרים של טנקים, משאיות, של מטוסים מרוסקים, נושאי גייסות, ארגזי תחמושת, תחבושות שהתכסו חול או ניתלו על ענפי שיחים נמוכים. נסענו עד די קרוב לג’ידי ומשם נסענו על אחד מהצירים הפנימיים שמחברים את הג’ידי עם המיתלה. מסוק מצרי שהביא קומנדו שכב מרוסק בחולות והחיילים שלו אפילו כבר לא הסריחו, טייסים שנהרגו בהתרסקות עדיין חבשו קסדות בתוך תא הטייס. עברנו את מצבת פרקר והתחלנו לנסוע לכיוון ראש מפרץ סואץ. ואז חשבתי שלפני מלחמה הייתי נוסעת המון לטסה וסבחאת ברדוויל, היינו עורכים שם ערבים פלוגתיים עם דגים ומדורה והנחלאים מנח”ל סיני. הים. כמעט ולא דיברנו רוב הדרך. שתיתי מבקבוק מים קרים שהוא החזיק בתוך הקרח.”
הם שתו מהתה והקרוניות המשיכו לעלות ולרדת. ופתאום עצרו. המכונה הפסיקה לעבוד והשקט חזר, מוריד את מתח הרעש מהאוזניים. הירח. לילה. המדורה הקטנה.
“מה אתם שמים בתוך המיכרה?”
“דברים שצריך לאפסן.” אמרה נעמי.
“חשיש?” נעמי חייכה. “וזה מה שאת עושה פה?”
“אני עושה משהו שלא מזיק לאף אחד. אמרתי לך שאני טובה בלארגן דברים.”
“ואת חברה של סטיב?”
“כן. כמו שאתה חבר של החברים שלך.”
סטיב, שבא מצד בית המכונה התקרב אל המדורה והתיישב לידה. אבנר הושיט לו כוס תה. “הי.” אמר סטיב.
השמים במזרח החלו להפוך לכחול עמוק, מעממים את הכוכבים. הירח שקע ומעל לקו הכהה החלו השמים להתבהר לכחול עדין יותר. ואליד אסף ענפי רתמים, והזין את הלהבה. אחרי ששככה האש, הניח בגחלים את הבצק שתפח.
“קמח תופח.” חייך סטיב, “מהאספקה. אתה משאיר את הבצק למשך הלילה ובבוקר יש לחם אמיתי.”
האור הלך והתחזק. הלחם החם נפרס והם אכלו אותו, מקדמים את השחר הצונן ליד המדורה, עטופים במעילים ושותים תה חם שחזר ורתח בקופסאת השימורים. האוויר היה צונן וגרגור המים הרותחים על דפנות קופסת השימורים העצים את השקט מסביב.
ואליד הוציא קופסת “טיים” מכיס מעיל הרוח, הציע לאבנר, והצית סיגריה באחת הגחלים. אבנר לא עישן בבקרים אלא שהלילה הארוך שבו ישן מעט מאוד נימשך אל בוקר שלא היה בוקר.
“אתה לא מעשן?”
“טבק? לא.” אמר סטיב. “זה מזיק לבריאות.”
“לאן אתם נוסעים מפה?”
“לסרביט.” אמר סטיב.
“מתי?”
“כשנגמור את התה. אתה עייף?”
“לא.” אמר אבנר. “ישנתי מצוין עד שבאתם.” הוא קיפל את שק השינה וואליד שפך את עלי התה לתוך המדורה. האור היה מלא וסטיב התיישב במושב שלצד הנהג. ואליד ליד ההגה. אבנר ונעמי עלו לספסלים מאחור. ואליד הניע. “איבן אל ע’אזל.” אמר סטיב בשקט כשואליד התחיל את מסע הג’יפ בתוך החול הרך, נוסע בדרך שבה בדואים נוסעים בתוך החולות. “גאון,” אמר סטיב כשחצו חולות עמוקים בהילוך נמוך ולאחר מכן לחץ ואליד על דוושת הדלק בבת אחת והג’יפ זינק מעל חולות טובעניים והגיע לפיסת דרך מוצקה. הדרך עברה בחולות של ואדי סיח, בין מצוקי אבן החול, בין רתמים. הם נסעו שעה ברוח, וכשגלגל השמש עלה מעבר להרים, חצו את דרך המכרות המבוקעת ופנו צפון מערבה. הג’יפ עצר בחול הרך. מצוק של אבן חול אדומה.
“רוד אל אייר.” אמר סטיב.
“שזה?”
“השם של השביל שעולה לסרביט. חשבתי שזה ערבית בפעם הראשונה ששמעתי. אבל זה משהו שפיטרי הביא לפה - דרך החמורים. שמעת על פיטרי?” הם ירדו מהג’יפ וסטיב לקח תרמיל צד. הוא חבש כובע קש רחב ששוליו התרפטו. ואליד הניח תרמיל צבאי על כתפיו. הם זנחו את הג’יפ בצל עץ שיטה שעמד במרחק של כמה עשרות מטרים מראשית השביל. ואליד צעד ראשון ואחריו אבנר, סטיב ונעמי. השביל, נצמד לצלע מצוק החול האדום. ואליד עצר ואבנר עצר אחריו.
“ימינה.” אמר סטיב. על הקיר שלידם היה חרוט ציור של שיירת סוחרים ומחמרים עם חמוריהם. “ציור בן שלושת אלפים וחמש מאות שנים. איזו תרבות הייתה למצרים האלו, איזה כוח.” השביל היה בצל והצל היה קר מאוד. העליה חיממה אותם. השביל טיפס אל רמה שטוחה ממנה נפתח הנוף עד לבסיס רמת התי שממזרח. שביל דרוך על אבני החול שאבנים שחורות מבורזלות זרועות על פניו. הם צעדו על פני הרמה והאוויר היה שקוף ונקי. מרחוק אפשר היה לשמוע נעירה של חמור.
“החמורים כאן.” אמר ואליד.
“טוב מאוד.” אמר סטיב. השביל התפתל מעט, עובר על פני קניונים לא עמוקים שנחרצו בתוך רמת החול. משמאל לשביל ירד שביל משני לתוך מערה חצובה. “מיכרות הטורקיז של חתחור.” הוא התכופף אל האדמה, הרים אבן קטנה ושחורה והושיט לאבנר. אבנר החזיק את האבן הקטנה בכף ידו. היא הייתה כבדה הרבה יותר מאבן רגילה בגודל כזה. היה כוח וקסם בכובד המפתיע של האבן הזעירה. “כל הדרך מעמק הנילוס לכאן כדי להביא טורקיז לבעלת. בעלת הייתה חתחור. כאן נפגשו כנען ומצרים. חתחור של המצרים היא בעלת הכנענית. טורקיז הוא סמל למזל טוב - הכחול של המזרח. השמים, הים. המים והאוויר. כל מה שנותן חיים. אור השמש שנשבר באדי המים.”
החמורים עמדו ליד המערה. הם ירדו לתוכה.
“מה אתם עושים כאן?”
“תרפיה.” אמרה נעמי. “ריפוי בעיסוק. ארכיאולוגיה - אנחנו חופרים חתחורים וטורקיז מתוך הקרקע. שמעת פעם על פיטרי?”
“אנגלי מטורף?”
“כן,” חייך סטיב,” עוד אחד שהתאהב במזרח ובא לחפור את המדבר. כשמת, אשתו כרתה את ראשו ושלחה אותו למוזיאון הבריטי, למקום שבו נמצאים המוחות הגדולים.”
“שיטה מעניינת להעריך גבר.” אמרה נעמי. “אני חוזרת לריבוע שלי.” היא התיישבה בפינת המערה שקרן שמש האירה והתחילה לנקות עם מטאטא קטן פינה של פסל. החפירה היתה מחולקת לריבועים ושקי חול דיפנו את שוליה כדי שהקירות לא יתמוטטו. סטיב עמד למעלה והבדואים הוציאו את דליי החול, זורים אותם לתוך נפות מלבניות על גדות המצוק, החול נישא ברוח בעננות אדומות, מתפוגג לאבק ושוקע אל הואדי הרחוק. הם עצרו בצהריים כשפסל האשה עם אוזני הפרה היה כמעט חשוף.
הבדואים של החמדה ישבו איתם בפתח המערה. אבנר שטף את פניו מבוץ החול האדמדם. “תמזוג לי מים על הידיים.” אמרה נעמי. הוא שפך מים על ידיה והשמש זהרה בתוך הטיפות. ואליד הצמיד את פיית מיכל הפלסטיק לידו ושתה את המים דרך כף ידו - לא נוגע בשפתיו בפייה. מדורה קטנה בערה ועליה בקראג’ התה. אחד הבדואים פיזר את הגחלים והוציא החוצה את הליבה. נעמי הוציאה מהתרמיל שנשא ואליד גבינה צהובה, ירקות ובשר משומר.
“קוסמת.” אמר אבנר.
“אמרתי לך שאני טובה באירגון.”
התה היה מתוק והשמש שעמדה בדרום חדרה פנימה לתוך המערה, מאירה את הפסל הרבוץ. הוא לא היה גדול, אבל אבנר לא ידע להעריך במדוייק את גודלו. הם גמרו לחשוף את הפסל וסטיב בדק שהוא לא מבוקע בשום מקום. לאחר מכן התכופפו אל חתחור, מניחים את ידיהם מתחתיה כמו היתה פגועת גב והזדקפו באיטיות. “לאט” אמר סטיב “לאט!” הם הניחו את הפסל על הקרקע ואחד מהבדואים תפס את שני החמורים שערסל נבנה ביניהם. שוב התכופפו אל הפסל והרימו אותו, נושאים בזהירות את אבן החול שהאדימה באור השמש המלא. הם צעדו באיטיות עם הפסל. אבנר חשב שיקחו את הפסל לג’יפ, אבל שהשיירה הקטנה התנהלה באיטיות לכיוון צפון מערב, יורדת מהרמה למדרגה נמוכה יותר. ממזרח נחרץ נחל עמוק בין מצוקים זקופים, אבני החול שבנו את גדותיו מנוקבות חורים וצורות קרועות. יער של מצבות התגלה במורד השביל.
“המקדש.” אמר סטיב. “ליבה של ארץ המיכרות.”
“אתה משקם את המקדש?”
“אפשר להגיד.” אמר סטיב. השמש שקעה לכיון דרום מערב והצללים התארכו. נעמי ניגשה אל מפתן הואדי וישבה על הרמה, מתבוננת בשמש ובנחלים הדוממים. סטיב וואליד היו עסוקים בפסל ואבנר עבר דרך המקדש, עולה ויורד במפלסים, מביט בכתב המצרי של הממלכה התיכונה ולאחר מכן יצא דרך השער שלידו עמדו אלות חתחור וראשי פרה מגרניט ומאבן חול ופנה אל המצוק. הוא התיישב ליד נעמי. “אף פעם לא הייתי במקדש מצרי.”
“אף פעם לא עשית כל כך הרבה דברים.”
“דווקא כן.”
“מה?”
“התאהבתי.”
“כמו כולם.” אמרה נעמי “ - זה לא משהו אישי אני מקווה.”
אבנר חייך. “מה פתאום. איך זה יכול להיות אישי?”
“אני שמחה.” חייכה נעמי.
“יש כוונה בלישון כאן או סתם בגלל שזה נחמד?”
“זה לא רע.” אמרה נעמי - “זה רחוק מבית המשוגעים של שלהבת.”
“וזהו?”
“צריך עוד סיבות?”
“יש עוד סיבות?”
“כן.” אמרה נעמי, "אבל לא כדאי לך לדעת מה הן.”
“אישה מליאה מסתורין.”
“קצינת משימות מיוחדות אני מזכירה לך.”
ואליד הדליק את המדורה בפתח החדר שבסוף המקדש. נרות בערו בתוך המערה. הפנים היה חמים וואליד סידר שמיכות ומחצלות על הריצפה. סיר מפוייח עמד על הלהבה. ליד הסיר עמד סיר קטן יותר ובצד, בגחלים עמד הבקראג’ עם התה. הם שתו את המרק שהוכן מאבקה ששלח הצבא ומירקות שהגיעו במכונית האספקה. הוא הוריד את הסיר מהאש.
“רגע-“ אמר סטיב והם קמו ופנו הצידה, לשטוף ידיים לפני שחזרו למעגל הלהבה. “ביד ימין.” אמר סטיב -“תקפיד על זה.” אבנר הביט בו בשאלה. “ככה אוכלים במקומות שיש בהם תרבות - רק ביד ימין. תישאל אותי אחרי האוכל למה.” הם אכלו את האורז כורכים אותו בגבעולים ועלים ירוקים וחמצמצים.
“מה זה?”
“חמד’ה.” אמר ואליד.
“נורא טעים.” אמרה נעמי.
“יין?” שאל סטיב, מוזג יין לכוסות התה. “אתה בא לחתונה?”
“איפה יש חתונה?”
“בואדי פיראן. אם אתה רוצה -אנחנו נוסעים לשם מחר.”
“מי מתחתן?”
“פה לא שואלים מי מתחתן - אם יש חתונה הולכים. חתונה של הגררשה. החמדה, השבט של ואליד, הם ענף של הגררשה.“
“בשימחה.” אמר אבנר. מזמן לא הייתי בחתונה בדואית בואדי פיראן.”
האש דעכה לאיטה והירח, שזרח מאוחר, האיר על המקדש. אבנר ניכנס פנימה לתוך מערת המקדש ופרס את שק השינה. פנים החדר היה חם הרבה יותר ממישור הרמה הפתוחה. האפלה בפנים הוארה על ידי הנרות.
“איכפת לך אם אשן לידך?”
“אני לא זוכר מתי ישנה לידי מישהי פעם אחרונה-“
“אני אזכיר לך.” אמרה נעמי. הנרות כבו לאיטם ואבנר נרדם, ריח שערה של נעמי וחום גופה עובר דרך שק השינה.
הוא חלם על המסוקים המגיעים לחלץ אותם, שוכבים על הסלעים המרוסקים על הגבעה שעל רכס החרמון הסורי בבוקר האפור שאחרי הלילה שבו הלכו וניתקלו על ההר. רעש המסוקים היה קרוב. הוא הרים ראש והתעורר. חדר המערה היה אפלולי אבל בפתח עמד כבר אור היום. הפתח הביט מערבה, כפתחי כל המקדשים המצרים המביטים אל השמש השוקעת. הוא הזדקף. רעש המסוקים לא נפסק. המערה היתה ריקה. הוא נעל נעליים וניגש אל הפתח, עומד בצל החשוך, מסתכל אל המשטח שמצפון לפתח, אל שולחן הרמה השטוח שמימין לו. כשהביט, המסוק הגביר את רטיטות המדחף העילי והחל לנסוק קדימה בהטית האף אל האדמה והרמת הזנב. מרים ענן אבק שנע קדימה כגל, ואז התרומם אל תוך השמים הבהירים של הבוקר המוקדם, נוסק כמו שפירית, חג צפונה ואחר כך מזרחה.