חרזה

מסעות מטורפים



זחלנו לאט כלפי מטה במסדרון הצר. הגב דחוק אל קיר אחד, כפות הרגליים דוחפות את הקיר השני, יוצרות את החיכוך, עוצרות את הנפילה אל התהום. אם נישאר כאן – לא יהיה לאף אחד מושג איפה לחפש. לאט. בזהירות. הזיעה. האבק, מטרות האבנים המתפוררות במדרון התלול. עוד כמה מטרים. עוד מדרון קטן.

מהכביש נראו השיטות קטנות מאוד מול הרקע השחור והאדום של ההרים. הן עמדו במקום בו נוצרה מניפת סחף שהצטרפה משני ואדיות שירדו מזרחה. חצינו את רצפת הואדי הגדול שהכביש עבר בשוליו המזרחיים, והתקרבנו אל השיטות. שיטות מסמנות חיים. הפירות של השיטה הסלילנית מכילים זרעים שציפתם קשה. הבדואיות מטיחות את המקלות בענפים, הפירות נושרים על האדמה, נאכלים על ידי העיזים ובלילה, כשהעיזים רובצות בדירים הפשוטים, הן משאירות את הגללים עם הזרעים שציפתם מותקפת על ידי מיצי הקיבה. הזרע נובט בתוך הגלל. שיתוף פעולה פשוט ולא אישי בין עץ ועז. מעגל חיים. השיטות מעידות על מאהלים שנדדו למקום אחר. אבל גם בלי השיטות זכרתי את האוהלים שעמדו במקום בשנות השמונים של המאה העשרים. גם השם של ההר הבטיח משהו. ג'בל חרזה. הר החרוז, במשמעות שיש לעין מים בוהקת כחרוז נוצץ בפי הבדואים. ההבטחה שאפשר להילחם עם הר, לטפס בסדקיו ולמצוא מים לשתות מהם בסופם של יומיים או שלושה כשאוזלים המים בכלים. טיפסנו מסביב למפלון תלול שעלה בסדרת מדרגות קטנה, הואדי היבש מצטופף ושיחי הפורסקליאה שעליהם האפורים נדבקים בחוזקה לנעליים ולבגדים צומחים בין הגרניטים. הטמנו את עודפי הציוד מאחורי סלע  גדול והצטמצמנו לתרמיל בינוני ותרמיל קטן. שק שינה אחד, סדין, מזרונים דקים, אוכל ומים וקצת בגדים חמים כשירד החושך. אף פעם לא הלכתי כאן ומפות לא מגלות הכל. דורית היא אחד משני אנשים שאני מוכן ללכת אתם למקומות כאלו שאין לי מושג מה יהיה. הילדות נשארו בבית, כשיגדלו יצטרפו אם ירצו לגילויים הקטנים של ההורים שלהן.

סיני היתה מקום של חופש. בשנים האחרונות הפך החוף למלכודת תיירים ובהר הגבוה הפכו הבדואים הצעירים מנוודים לבטלנים רודפי בצע. מחסומי צבא מצרי בכל מקום, קווי מתח גבוה, כבישים והכנות לשדה תעופה חדש בואדי ע'אזלה. אבל יש עוד רצועה של הרים בין החוף להר הגבוה, רצועה מבותרת, אלימה שלאף אחד אין חפץ בה מקום שאפשר לצלול לתוכו ולחפש. כאן אתה לא תלוי יותר באנשים. לא בתרבויות או בשנאות ישנות. אתה וההר. וההר הוא ישות פיזיקאלית. הוא מחזיר כל כוח שאתה מפעיל עליו. שנים שאני מתאמן ללכת ללא משקל. טיפסנו לתוך ההר. אחרי סדרה של מפלים אדומים ושחורים הזדקף מפל אפור ישר מולינו. עד למפל הזה הגעתי פעם. השארתי את התרמיל בחלק התחתון של המפל וטיפסתי בסדקים. לא מפל מאוד גבוה, גם לא מאוד פשוט. מראש המפל הבטתי מסביב. חבל ישן על ראש המפל. שלשתי אותו לדורית, קושרים את התרמילים. היא טיפסה את המפל בקלות. משכתי את החבל והשארתי אותו מאחורי סלע אפור גדול, אולי אצטרך אותו יום אחד. אפיק הנחל  נפתח רחב ואלים. צעדנו לאורכו והשמש חצתה את קו הצהרים. הבטתי במפה. יש עמק פנימי על ההר. פנינו ימינה מהאפיק אל המדרון התלול. אין שבילים. ישר למעלה. עליה תלולה וארוכה עם סלעים גדולים שהקפנו. דורית עמדה והביטה בנוף. אני תמיד הולך ראשון. פעם, לפני שנים, ניסיתי ללכת לאט יותר כדי שדורית תלך לידי וגיליתי שכמו אכילס והצב של זנון– ככל שאני מאט את ההליכה, נשאר המרחק ביני לבינה קבוע. צעדנו במתינות, מזיעים ונושמים בחיבה את האוויר שהלך והצטנן ככל שהשמש ירדה לכיוון דרום מערב. דצמבר. הימים קצרים מאוד וכשהשמש נעלמת הקור מגיע בבת אחת. בשקיעה היינו על כתף ההר. המדרון התלול זרוע הסלעים השחורים והאדומים ושיחי הערטלים הקשוחים מתחתינו.  הבטנו מגובה של 1300 מטרים אל הים מצד אחד ואל הפסגות השחורות של ההר הגבוה במרחק של 80 קילומטרים מערבה. קר. גוש ההר הגבוה היה מלכותי מתחת למסך קרניים שקוף ופזור. ג'בל קתרינה וג'בל אבו רומייל, ג'בל מוסא, ההמשך של הקתרינה לכיוון ג'בל אחמאר, ג'בל עבאס באשא ובנפרד דרומה, אפשר היה לראות את ג'בל אום שומר – ההר של אלת הרעמים. ממזרח לאוכף שלו יש בוסתן ומנזר ביזנטי. בין עצי השקד פורחים הפרגים באביב. האום שומר, הפסגה השנייה בגובהה בסיני, היא אחת היפות שיש, מראה המפרצים מהסלע הענק שהוא הפסגה, סואץ ואילת, ההרים שמעבר למפרץ בחוף המצרי, מיצרי ג'ובל שבין הים האדום למפרץ סואץ, האוויר היבש והקלוש על הפסגה, השיחים הקטנים המדיפים ריח של שמנים אתריים חריפים כשדורכים עליהם. פיסגה תלולה ובודדת, מרוחקת מהנתיבים הראשיים, שייכת לתחום הפרוע של דרום מזרח סיני.

בלילה אחד ישבנו מתחת להר ליד מדורה. רוח קרה גלשה מהמדרונות, נשבה והטיחה את להבות המדורה. התחבאנו מאחורי הסלעים הגדולים שמתחת לבית נסיר שבתוך הבוסתן. הבדואים של האוואלד סעיד, מגדלי האופיום מהבוסתן, ישבו ליד המדורה. ואז שמענו צעקות. מישהי נעקצה על ידי עקרב שחור. זינקנו אליה. היא היתה עטופה בכאב העקיצה. היא בכתה וכאבה. הנחתי רצועה רופפת מעל מקום העקיצה, למנוע מהארס להתפשט דרך צינורות הלימפה. הבדואים, מחייכים ומשועשעים, סיגריות מעשנות בין שפתותים, הצטופפו סביבנו, שמחים לעזור. הם מילאו כוס בתה ופוררו לתוכה אופיום גולמי ואחר כך מרחו משרת אופיום על מקום העקיצה. היא שתתה מהתה. האופיום מטשטש, מעקר כאבים מבליחים שגורמת עקיצה. היא לגמה מהתה המצטנן מספר לגימות וכעבור כמה דקות החלו אנחותיה להיות עמומות יותר, נרדמת לשנת אופיום ממנה התעוררה ללא סימנים.

לפסגות, למעיינות ולואדיות יש שם. קברי שייחים וקדושים בצמתי ואדיות ושבילים, שיחים ועצים מרפאים ומברכי פרי בטן ליד קירות סלעים, הדייקות- ורידי הסלעים שחדרו לתוך הסלעים הישנים משמשים גם הם כמקום של עוצמה, של נחמה, של בקשות. המדבר שותק אבל מלא. שבילים קטנים של אנשים נמתחים בין מקומות העוצמה.

לבשנו חולצה ארוכה לקדם את קור הלילה והחלקנו במורד ואדיון קטן דרך מפלים ואבנים חדות ומתפוררות. עולים בואדי שירד ממערב. ראש הואדי היה הבקעה הפנימית שחיפשנו. מעגלי אבנים סחופות סימנו מאהל קדום. יש משהו נעים בפגישה עם מה שהשאירו אנשים שאוהבים את המקום באותה חיבה נוודית. מעגלי האבנים שלהם יונחו במקומות הנוחים ביותר, על חלקת החול הנעימה וליד העצים שענפיהם ישמשו למדורות המדבריות הקטנות. עצי שיטה יבשים וענפים היו סימן שאף אחד לא היה כאן הרבה שנים ולא השתמש בענפים למדורות. וליד, בין עצי השיטה והמעגל הקדום, היה משטח. מה שהבדואים קוראים פארש - מזרון נעים של גרגרים. אספנו עצים, פרשנו את הסדין על המזרונים והנחנו את שק השינה. הרתחנו מים בקומקום הסורי הקטן והבטנו בלהבות. הר רק שלנו. שאף אחד לא הלך בו שנים רבות וספק אם ילך והדרך ידועה לנו רק עד איפה שהלכנו ולא צעד אחד מעבר. דממה ענקית של מדבר. רגע של אושר.

לילה ארוך, בהיר וקר. אבל לנו לא היה איכפת כי הגחלים האדומים של המדורה והכוכבים הלבנים והנוצצים והחיבוק הנעים והחם שבנינו היו טובים.

הדממה בבוקר המוקדם היתה מליאה. יש משהו מבורך בלהתעורר בדממה. כמו לטבול בבריכה צלולה מאוד באור השקוף. האיכויות המדבריות. השקט. השקיפות. הצלילות. אספתי מעט עצים, הדלקתי אש והרתחתי תה של בוקר. לקחנו מעט אוכל. ארזנו את שק השינה והמזרונים ועלינו באפיק קטן צפונה. מכאן התחלנו לסגור את המעגל. עלינו ביובל אחד, רצינו לרדת ביובל שיורד מהרכס דרומה ונשפך לאותו מקום ממנו התחלנו. על המפה זה ניראה אפשרי. ירדנו לאט. האפיק הקטן הפך תלול  ואחר כך התרחב והפך למשטח מגורגר עם עצי שיטה ואז נגמר בבת אחת במפל אדיר. הבטתי שמאלה – לא, תלול מידי. פניתי ימינה ודורית אחרי. הקפנו בזהירות שן סלע, מטפסים על קיר מצוקי שירד עשרות מטרים כלפי מטה. ואחר כך נגמר השביל. מדרון תלול שירד אל התהום הפריד בינינו לבין שן סלע נוספת. הבטתי אל שולי המפל. כמה עשרות מטרים מתחתינו, לצדו של המפל, היה שולחן סלע מוטה שירד בתלילות במקביל למפל. אי אפשר היה ללכת או לזחול על השולחן התלול אבל מתחת חתרו המים מעין מנהרה כמעט זקופה. מסדרון שאורכו מאה מטרים כמעט אנכיים, מעט מוטים על המדרון. הבטתי בדורית "אם נרד כשאנחנו דוחקים את הגוף ויוצרים חיכוך של גב ידיים רגליים אני חושב שיהיה אפשר."

"טוב" חייכה דורית "בשמחה".

צללנו לתוך החריץ. לא הייתי צריך לדאוג לדורית. נשים יותר טובות מגברים על סלעים, אולי משום שנולדו להתמודד עם גופים לא גמישים. נלחמתי בסלע התלול, עוצר אבנים מתדרדרות. דורית ירדה בטבעיות. גם בתוך המתח והמאמץ לא יכולתי שלא להביט בה בהנאה איך ההר והסלעים מחבבים אותה. זחלנו לאט כלפי מטה במסדרון הצר. הגב דחוק אל קיר אחד, כפות הרגליים דוחפות את הקיר השני, יוצרות את החיכוך, עוצרות את הנפילה אל התהום. אם נישאר כאן – לא יהיה לאף אחד מושג איפה לחפש. לאט. בזהירות. הזיעה. האבק, מטרות האבנים המתפוררות במדרון התלול. עוד כמה מטרים. עוד מדרון קטן. הצצנו למעלה לתוך מה שירדנו. "יפה" אמרה דורית וחייכה. עוד מפל. הקפנו מימין. ועוד מפל שהקפנו משמאל דרך מדרון אדום של סלעי גרניט אפורים ועצומים. המים כמעט נגמרו. הגענו למפל האחרון. הקפתי את הסלע וחייכתי. עין צלולה של מים. בריכה קטנה ורדודה של מכתשה מאחורי סלע ענק ומעל מפל לא גבוה. חרזה. כמו שהבטיח השם הבדואי. מילאתי את כלי המים ואחר כך הורדנו בגדים וטבלנו, מתייבשים עירומים על סלעים האפורים  באור הצונן.

מקבוצת השיטות טיפסתי אל המפל הקטן שמאחוריו החבאנו את התרמיל הגדול ובו הדברים שלא לקחנו אל ההר. בשלנו תה ואחר כך חצינו את ואדי ד'הב ועלינו על הכביש, עוצרים מכונית שהקפיצה אותנו לפתח של ואדי חרזה הצפוני. פה חרוז ושם חרוז. גשר קטן על הכביש, כמה עצי שיטה ושביל לא דרוך הרבה זמן שאיתו צעדנו לתוך הואדי, לכיוון הבריכה העמוקה של ואדי חרזה הצפוני. הגב הענק, שפעם, כשסיני היתה חלק מישראל הייתי מוליך לשם קבוצות ואומר להן שאסור להיכנס עם בגדים למים, שהבדואים ואנחנו שותים מהמים האלו ואז הייתי מוריד את הבגדים ומזנק לגב שעומקו 7 מטרים קרים. ואחרי קבוצות שלימות של נערות ונערים, עירומים וצוהלים, מבוא לשבוע של הליכות עירומות ורחצות ליליות בודדות ומשותפות בבריכות סלע, בחופי ים שוממים. ארץ של אף אחד. ארץ של כל אחד.

החרזה הצפוני היה יבש. נשאב מים בביר עוגדה.

טיפסנו לתוך ואדיון תלול עולים לקו פרשת מים וממשיכים ממנו לכיוון מזרח, גולשים אל המפל הגדול של החיבקיה, עוקפים אותו בשביל על הסלע הירוק והמתפורר, השביל מסומן ברגמי אבנים, מוביל אל הבריכה שמתחת למפל. הגשמים המקומיים שיכולים למלא בריכה אחת ולדלג על שנייה במרחק של כמה קילומטרים. הקפנו את הסיבוב והגענו לביר עוגדה. ביר עוגדה היא אחת מהנאות החבויות של סיני, שאין אליה דרך רכב, שרק ברגל או עם גמל אפשר להגיע אליה, והמרחק שלה מהים לא גדול. זו נאה חדשה שנוסדה באמצע שנות השישים כעשרים קילומטרים לתוך ההרים צפונה מד'הב, שיך המזיינה חולם את המים  וחופר במקום עשר בארות. הנאה היתה התחנה החופית הפנימית של סחר החשיש. הפעם האחרונה שהייתי בביר עוגדה היתה בהתחלת 1982. כבר אז היתה הנאה נטושה. לא היו בה אנשים אבל הכלים היו ארוזים ומונחים בדרך בה הבדואים מאפסנים אוהלים – אוהל צרור על עץ. הבדואים משאירים את הנאה למקרה שיצטרכו לסגת לתוך המדבר כשיבואו המצרים אחרי שהישראלים יתקפלו צפונה. שועל טבוע צף באחת הבריכות. שליתי אותו מהמים כדי שלא ירקיב בתוכם. בטח ניסה לשתות ונפל פנימה, שוחה עד שאפסו כוחותיו והוא טבע. כל המדבר הגדול סביבו.

מדרגות אפורות עדיין ירדו לתוך הבארות העמוקות שמים ירוקים בתחתיתן אבל המשאבות עמדו דוממות והרוסות. גגות הפח של הסוכות נעלמו, הבתים נהרסו, החומרים נלקחו למקום אחר. עצי שיזף עמדו בוקציהם. על השיטות היו קרעי בגדים שהאוויר היבש משמר והורס. הבדואים ירדו אל החוף. הכסף הגדול הוא באופיום בהר הגבוה. בתיירות שעל החופים. המצרים הביאו את הכסף הגדול לסיני. את מי מעניינות הנאות הקטנות של מזרח סיני שמכונית לא יכולה להגיע אליהן?

צעדנו בואדי הענק, הנעליים מבוססות בין גרגירי הגרניט. הואדי נפתח בבת אחת אל הים. ההתרגשות העצומה כשמתוך חריץ הואדי מתגלה הכחול העמוק של המפרץ, מריץ את הדופק, רוח מלוחה נושבת פנימה לתוך יובש הואדי. ראס אבו גאלום, מפרץ הזוגן הלבן שהיה המפרץ היפה ביותר בסיני עד ראשית שנות התשעים של המאה העשרים שאז פרצו לשם המצרים דרך עבירה לכל רכב וכשבאתי וראיתי את הטרקטורים שמכשירים את הדרך הרגשתי את הדמעות מפעפעות לתוך הגרון ביחד עם ההרגשה הכואבת של אובדן.

הגענו אל המפרץ באור אחרון. הנחנו את התרמילים על החול מול המים, יושבים בגבינו לסוכות הבדואים שהציעו לנו דגים שיאדו על מצע אורז. על נקב  שהין שמקיף את המפרץ הקטן והולך דרומה לד'הב צעדו גמלים.  שביל בז הציידים, אולי כי קיננו שם בזי ציידים ואולי כי אפשר לראות אותו רק ממעוף של בז.  שביל נהדר שפווסע מעל השוניות והים.

נקב שהין בין ד'הב לראס אבו גלום

הורדתי את הבגדים המזיעים והחמים ונכנסתי לתוך המים, צולל לתוך המצולה הכחולה, מביט בעיניים פקוחות אל החול הלבן לבן של הקרקעית. משמאל יש שונית שבינה לבין החוף יש לגונה שנחשפת בשפל ומתכסה בגאות. כשעליתי על פני המים, כבר עברה השמש את ההרים מערבה וצבעו של המפרץ הקטן היה כחול עמוק מוקף בחול לבן והרים אדומים ושחורים, ובתוכם, במקומות אליהם אף פעם לא יגיעו מכוניות, נמצאים החרוזים שאותם אני אוסף כדי להשאיר באותו מקום להלך הבודד הבא שיבוא לאסוף אותם יום אחד.

הוספת תגובה


Security code
רענן