זמבזי

מסעות מטורפים




גל של שני מטרים הרים אותי באוויר והפך אותי. מפיל אותי מהגלשן. הרגשתי את המים סוגרים עלי ודוחפים אותי למטה, לתוך הנהר, משקיעים אותי פנימה. עצרתי אוויר וניסיתי לעלות למעלה. שום סיכוי.


כשגמרנו לאכול את ארוחת הבוקר המפוארת בלודג'  ונפרדנו מהחיות שהמשיכו לבוא לבור המים, חזרנו אל הבית של תום ואתי. בכל ויקטוריה פאלס אין יותר מעשרה רחובות מרוצפים, השאר הם דרכי עפר. לשחורים יש את השכונה שלהם – לצד תחנת הרכבת, וללבנים, אבל גם לשחורים שהצליחו, יש בתים פרטיים עם חצרות ענק. נכנסנו בשער החצר, חמשת הכלבים מברכים אותנו לשלום וטום העמיס על הטנדר קיאק צהוב, קסדות וחגורות הצלה. עברנו דרך המרכז הקטן ומשרדי התיירות ושלושה צעירים שחורים שראו שאנחנו בדרך לנהר בקשו לבוא איתנו. תום לקח את אחד מהם.
"הוא ייקח את הקאיק למטה ולמעלה ויחכה לנו עם הציוד."
פינוקיה של אפריקה.
מהמצוק ירדו מדרגות ברזל תלולות אל הנהר. הכושי העמיס את הקיאק ואנחנו לקחנו את לוחות הגלישה, יורדים בזהירות. למטה, על סלעי הבזלת השחורים טמן תום את המצלמות בחרטום הקיאק.
"תשחו לאורך הקיר, אם צריך תזחלו לאורכו, כי אנחנו נגד הזרם. אם תהיה לכם בעיה, תחזיקו בקיאק ואני אמשוך אתכם." נשמע מאוד פשוט.
דורית נעלה את הסנפירים. המים זינקו מהמפלים והתרסקו ברעם לתוך הקניון. בריכה של 200 מטרים? זה ניראה יותר כמו מערבולת לבנה וקוצפת שהמים רעמו בה לכל הכיוונים. זחלנו לאורך הקירות. הזמבזי היה חיה טורפת. דרקון נוהם. הרגשתי את השרירים נתפסים. שוחה כמה מרים קדימה, מוטח בחזרה לאותו מקום, תופס את קיר הסלע וזוחל לאורכו נגד המים הלבנים והקצף.
"מפה אני אקח אתכם." אמר תום. "תחזיקי את הקיאק." הוא אמר לדורית, חוצה את הזרם באלכסון לכיוון המפלים. חיכיתי מתחת לסלעים במקום בו הגן עלי סלע מהמים. הוא חזר אלי ויחד חצינו את הזמבזי אל הסלעים עליהם טיפסתי בידי עמל, דורית ואני צועדים על מדרגות חלקלקות כדי להגיע למרחק של כמה עשרות מטרים מהמפלים.
"בעוד חודש יתחילו החברות מזמביה את הראפטינג מכאן – " סימן תום אל התרחבות של הנהר כמה עשרות מטרים מתחתנו. "אבל גם אז, יש פה זרם חוזר שהופך חצי מהן וזורק את האנשים למים. כל שנה טובעים פה כמה, מתאבדים כמה ופילים תנינים והיפופוטמים נסחפים ועפים מהמפלים."
הבטנו אל הנהר הרעב ובאותו רגע החליקה דורית, מטיחה את ברכיה על הצוקים השחורים. נאחזת בסלעים מעל המים, עיניה התמלאו דמעות.
"את יכולה ללכת?"
"בקושי" היא אמרה,  עיניה מלאות כאב, מקופלת בשקע קטן רסיסי המים האדירים שוטפים את שלושתנו.
אין שום דבר רך בזמבזי.
ענן רסיסים, רוח, ושמש. קשתות בתוך המים ורק אנחנו והמפלים. תום הוציא את המצלמות אף אחד לא בא למקום הזה. בטח לא בעונה הזו. זה היה יפה מאד. זה היה משוגע. והמטורף ביותר עוד היה לפני.
חצינו את הזרם בחזרה לצד של זימבבואה.
"רוצים לרדת את האשדות?"
"אני לא." אמרה דורית. "הספיק לי."
"ומה איתך?"
התשובה שלי נבלעה ברעם המים.
"אז קח את הסנפירים מדורית." נעלתי את הסנפירים כשדורית עלתה לכיוון הכושי בעיטיות, מדדה, ברכיה החבוטות אדומות ונפוחות.
"ועכשיו תטעם קצת זמבזי." אמר טום.
דורית טיפסה אל הסלעים השחורים בצד של זימבבואה. הזמבזי זרם לבן וסוער לתוך הקניון. זה אחד הקטעים הצרים של הנהר, פחות משמונים מטרים רוחב שלתוכם נדחסת כמות מים אדירה. ישבתי על הסלעים השחורים, גלשן הקלקר קשור עדיין לאמת היד שלי, אחרי שהזרם גרף אותי מהסלעים בצד הזאמבי של הזמבזי, מהמקום בו הבטנו מקרוב  אל מפלי ויקטוריה מתרסקים בנהמה לתוך הקניון. המים הלבנים יצרו מערבולות שחלקן חזר בסיבוב במעלה הזרם וגעש לרגלינו במערבולות לבנות של קצף. הנהר היה חיה נוהמת וטורפת. נהר אפריקני  שמתחיל מאנגולה, זורם דרך נמיביה, בין זימבבואה לזמביה וממשיך לתוך מוזמביק עד שהוא נשפך לאוקיאנוס ההודי.
"יש זרם ימינה וזרם שמאלה. תיצמד לימני, כי אם תיצמד לשמאלי, הוא יביא אותך לזמביה ואז אצטרך לחצות עם הקיאק ולהביא אותך בחזרה. או שתלך לבקר בלווינגסטון אם אתה כבר שם."
חייכתי. ההנחיות היו כלליות. הניסיון שלי במה שמכונה "מים לבנים" הסתכם בכך שלפני יותר מעשרים שנה ירדתי עם קיאק מתנפח בירדן ההררי עוד לפני שמישהו חשב שעושים דברים כאלו וכמעט טבעתי (אבל לא) עם יפתח וג'ינג', וכמה שנים אחר כך, נסעתי עם קיאקיסטים רוסיים לסקר תחרות מים לבנים בנהר ה"בלייה" (הלבן) בקווקז ליד אדלר, ושם הבנתי שהדבר החשוב ביותר בקיאקות זה לדעת להתהפך בחזרה. אז גם למדתי לעצור את הנשימה מתחת למים כשהזרם משיט אותי מתחת לקיאק עד שהייתי מצליח לשחרר את החצאית, להשתחל החוצה ולהימלט לגדה לפני שהקיאק הגיע לאשדות האמיתיים. ולכן היה אולי משהו חסר אחריות בהסכמה האפאטית שלי לקחת גלשן ולתת לזרם לקחת אותי לתוך האשד הראשון של הזמבזי שאפילו אנשי הרפסודות עוד לא מתחילים ממנו בעונה הזו, וכשהם כן מתחילים, חצי מהרפסודות מתהפכות בגלל הזרם המשונה שמתפצל וחוזר ומטיח אותן על סלעי הבזלת הזקופים.
נחמד לדבר על זרמים. הם לא היו הדאגה שלי כשטסתי על החצי גלשן לתוך הגלים האדירים והלבנים של הזמבזי שהתנפלו עלי מכל הכיוונים כמו שכלבי הפרא מתנפלים על התאו שאותו הם צדים. במרכז האשד הגיחו הגלים מלפנים. גל של שני מטרים הרים אותי באוויר והפך אותי. מעיף אותי מהגלשן. הרגשתי את המים סוגרים ודוחפים אותי למטה, לתוך הנהר, משקיעים אותי פנימה. עצרתי אוויר וניסיתי לעלות למעלה. שום סיכוי. המים נערמו מעלי. נאחזתי בחוט הפלסטיק הגמיש של הגלשן שהיה עדיין מחובר לכף היד וניסיתי לטפס לאורכו. לא יכולתי לראות את הפני המים וסביבי היתה סערה ומהומה. פתאום, חצי דקה אחרי שעזבתי את הגדה כדי לטעום את טעם הזמבזי, הבנתי שאם לא אלחם עכשיו, לא אהיה זה שטועם את הזמבזי, אלא זה שניטרף על ידי המים. משכתי את עצמי למעלה,  נאבק בגלים ופתאום ראיתי את השמים, לקחתי לגימת אוויר ועוד גל התנפל אלי ודחף אותי אל הסלעים של זמביה, איכשהו הצלחתי לדחוף את עצמי מקיר המצוק האפור ולעלות על הגלשן. מעבר לאשד הראשון ישב טום על הקיאק הצהוב ושאל :"למה הגלשן שלך הפוך? איבדתי אותו?" לא עיניתי. "תיכף תגיעי לאשד השני, תשתדל לחתוך ימינה ואז תוכל להגיע למקום שממנו מתחילות המדרגות שיוצאות מהקניון."
אני לא זוכר אם נענעתי בראש אם כי קרוב לודאי שהגלים נדנדו אותי על הגלשן ההפוך. האשד השני היה סתם גלים ביחס לראשון ואני שחיתי ב-45 מעלות מהזרם אל הגדה הזימבובאית, מגיע מתחת למדרגות התלולות, זורק בכוחות אחרונים את הגלשן על הסלעים. עומד על מדרגה קטנה  בלי כוח, מרגיש את הסינוסים הולמים בכל הכוח. את כאב הראש המפוצץ של אלו שטבעו מתחת למים אדירים. מסדר את הנשימה ואז עולה לאט לאט במעלה המדרון, מוצא לעצמי סלע ומתיישב עליו, מביט בקניון של הזמבזי שזכרתי שנוויל אמר שהוא אולי הראפטינג הכי טוב בעולם. טום נעלם בטיסה מעבר לסיבוב.
"טום נעלם!" התנשף ריצ'י, הכושי שטום אסף במרכז ויקטוריה פאלס כדי שיסחוב את הקיאק במורד הקניון "אני חושב שקרה לו משהו, ראיתי את הקאיק נסחף בזרם!"
הייתי עייף מידי ומשום מה הייתי בטוח שזו עוד אחת מהבדיחות של טום.
"תן לי את הסנדלים שלך שאוכל לרוץ על הסלעים."
"חלצתי סנדלים. בין כה וכה לא יכולתי לזוז.
ישבתי עם דורית וחיכינו לריצ'י שיחזור. הברכיים של דורית היו נפוחות מנפילה על הסלעים אליהם נגררנו בזנב הקיאק של טום כשחצינו את הזמבזי לצד של זמביה כדי לעמוד מתחת למפלים.
שני פליטי זמבזי על גדת המים שהמשיכו לסעור בדרך אל המקום בו ישפכו במוזמביק אל האוקיאנוס השקט.
ריצ'י וטום הגיעו ממורד הקניון. "הייתי עייף מידי." אמר טום "הזרם עדיין כביר בעונה הזו, התהפכתי עם הקיאק ולא הצלחתי להתהפך בחזרה והייתי צריך לצאת ממנו ולתת לו להיסחף עם הזרם. אבל אני יודע בדיוק איפה הוא, עוד בערך קילומטר מפה הנהר עושה סיבוב של 180 מעלות ולשם נסחפים גם כל הפילים ההיפופוטמים התנינים והמתאבדים שנופלים במפלים. גם הקיאק יהיה שם.
כמעט טבעתי. "אמרתי.
"לךא נעלמת מתחת למים ליותר מ-10 שניות." אמר טום "אנשים בדרך כלל טובעים בזמבזי אחרי שבע."
טיפסנו בעייפות במדרון התלול.
"ריצ'י ירד למטה להביא אותו." אמר טום כשהבטנו מהמצפה אל הסיבוב החד, הקיאק הצהוב מבריק הפוך, תקוע בין סלעי הגדה.
"כמה אתה משלם לו על זה?"
"שני דולר." אמר תום. "בדרך כלל נותנים דולר. אבל אני נותן שניים."
אין מטבע בזימבבואה. הכלכלה נחרבה לפני שלוש שנים והמטבע נעלם. אפשר לשלם בדולר נמיבי, בפולה בוצואנית, בדולר אמריקני ובראנד דרום אפריקני. המטבע הרשמי פה הוא הדולר האמריקני. זימבבואה הקדימה את אמריקה במשבר כלכלי.
גם פה מי שאחראי למשבר היתה טיפשותם של בני האדם ולא אסון טבע. עד לפני תשע שנים היתה זימבבואה אחת המדינות הטובות שיש. דוגמא לכך שיש מדינות מצליחות באפריקה. כי המדינה שהצליחה להשיג את חירותה משליטה לבנה של רבע מליון לבנים בכמה מליוני שחורים, הסכימה עם חילופי השלטון שהקרקעות העשירות יישארו בידי החוואים הלבנים. מוגבה, שייבא מהפיכת איכרים מסין הבין שהוא צריך את החוואים אבל התנה שבריטניה תערוב לחובות. וכשבריטניה הפסיקה לערוב לחובות של זימבבואה בראשית 2000 , הוא איים שיפגע בחוואים וילאים את החוות. הבריטים לא נכנעו ומליציות יצאו במסע ביזה והרס של הלאמת החוות הלבנות. החוות לא עברו לידי העם אלא לידי מקורבים. ואלו בזזו אותן והפקירו את האדמה. הכלכלה נהרסה. זימבבואה שהיתה יצואנית הטבק מספר 1 בעולם, הפסיקה לגדל טבק. המטבע התמוטט, ואחרי הלבנים, כשניסה מוגבה להעביר חוקה בה יהיה שליט עד יום מותו והעם סרב לו – הוא עבר לרדוף את כולם. ועכשיו, אחרי בחירות שנויות במחלוקת הוא נאלץ לשתף פעולה עם האופוזיציה  ואולי דברים מתייצבים. רק אולי.
וכל אותה עת זורמים המים בזמבזי למפלי ויקטוריה, חוצים מתחת לגשר שמחבר בין זמביה וזימבבואה, גשר שנבנה כדאי שהרכבת תוכל לנסוע עליו מקהיר לקייפטאון, וממשיכים הלאה.


קניון הזמבזי מתחת למפלי ויקטוריה


הבוקר התחיל אחרת. התעוררנו באור ראשון והתארגנו לצאת לצפות על המפלים שגובהם 108 מטרים ורוחבם קילומטר ושבע מאות מטרים על כל תפארתם – מסך המים הנופלים הגדול בעולם. בבוקר אין עוד רוח (אמר תום) ואפשר ואפילו לצלם בלי מצלמה תת ימית. תום היה נלהב מהטיול למפלים. הוא הולך לשם כל יום. אם הוא יכול פעמיים ביום מאז שהוא בן 11.  הוא בן 33.
ביום הקודם הוא הציע לנו לבוא בסירה הקטנה שלו להפלגה מעל המפלים. סידרנו לעצמנו תוכנית עמוסה. בוקר במפלים, ואז ארוחת בוקר במלון של הויקטוריה פולס שמשקיף על הגשר שמחבר בין זמביה לזימבבואה ואחר כך – אחר כך ניראה.
השמש עוד לא עלתה והיה קצת קריר, חורף בחלק הדרומי של אפריקה אבל מכיוון שזה היה סופו של החורף, אוגוסט, הרשיתי לעצמי להסתובב עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה. כל ויקטוריה פאלס זה כמה אלפי אנשים שעיסקם הוא תיירות ומפלים. לכאן לא הגיעו צרותיה של זימבבואה. ויקטוריה פאלס היא האילת של זימבבואה. קיסאני, עיירת התיירות של בוצואנה, נמצאת שבעים וכמה קילומטרים במעלה הזרם והיא פתח הכניסה לצ'ובה שהוא יובל של הזמבזי. ומעבר לנהר נמצאת זמביה.
הבבונים קידמו אותנו בכניסה למפלים. "פעם בשבוע הבבונים חוצים את הגשר, חוצים את הנהר לזמביה, מחטיפים מכות לבבונים מהצד השני וחוזרים לכאן." אמר טום וייך בידידות לבבונים.
הבטתי בבבונים. בבונים הם קופים חכמים. הם יודעים שאין להם מה לעשות עם מצלמה. מעבר הגבול בין שתי המדינות הוא על הגשר, הם חוטפים את התיקים מהעוברים ושבים, מזנקים על העצים הגבוהים, מפזרים בבוז דרכונים וכסף ומכרסמים אוכל שהם מוצאים. בזמביה קופים גנבים מוצאים להורג. בזימבבואה הם מצחיקים את שומרי הגבול.
דוקטור  דיוויד לווינגסטון, הרופא המיסיונר ומגלה העולם,  עמד והשקיף על המפלים אותם גילה לאימפריה הבריטית ב-17 לנובמבר 1855 בעת שהיה עסוק במסע גילויים גדול באפריקה בין 1852 ל-1856. הכושים הצטלמו איתו.  מעבר לנהר, שמונה קילומטרים מהגשר לתוך זמביה נמצאת לווינגסטון. אחותה התיירותית של ויקטוריה פולס. הפניתי גב לדוקטור וצעדתי לתוך הרסס.
"כל דקה יורדת במפלים כמות מים ששווה את הצריכה של לונדון."
הנתון המדויק אומר שבשיא העונה הגשומה יורדים במפלים 9,100 קוב לשניה . 546,000 קוב לדקה. מדינת ישראל (בחישוב שנתי) צורכת בערך 5 מליון קוב ליום. 9 דקות שהברז של הזמבזי פתוח מעל  מפלי ויקטוריה.
"היה יכול לעזור לכם אה?" העיר אותי תום מחישובי.
"ככה" ניגבתי את ענן הטיפות שכיסה אותי, רסס המים שמתרסקים בתוך הקניון האדיר נישא עם הרוח ושוטף אותנו. הוא טעה לגמרי בעניין הרוח.
"יש פה רוח בשעה כזאת אולי 5 ימים בשנה." התנצל תום. אולי האיש שחי את המפלים יותר מכל אחד אחר, איש המים של ויקטוריה פולס  שאגדות מספרות עליו שהטביע ופצע אנשים כמעט יותר מכל חיה אחרת. חוץ מההיפופוטם שהוא כמובן החיה המסוכנת ביותר באפריקה.


מפלי ויקטוריה מעלים אד בזריחה

שוב שיחק לנו המזל. יש אומרים שאפשר לראות את ענן הנתזים שמיתמר לקילומטר וחצי 50 קילומטרים מהמפלים. גם על הדשא בבית של תום ואתי, במרחק של 3 קילומטרים מהמפלים, אפשר היה לשמוע את הנהמה.  "מוסי אואה טוניה"  ((  Mosi-oa-Tunya  העשן הרועם, קוראים להם  בני שבט המקולולו. יש שאומרים שמפלי ויקטוריה, (ביחד עם הניאגרה, סן אנחל, איגואסו ומפלי הנילוס הכחול) הם מהגדולים בעולם. רעם המים מהפנט. מהדהד על פני המצוקים האדירים ברעש שלא חדל לרגע.
ואכן המפלים שווים התלהבות. הזמבזי זורם באזור מישורי שמכוסה בגבעות חול עד שהוא מגיע למעין רמה בזלתית, רחב ולא מאוד סוחף, כשבאפיקו לא מעט איים שביניהם שוחים היפופוטמים, לנים תנינים ופילים חוצים מצד לצד בשחיה. ואז, בבת אחת, במקום בו סדק שבר קדמון את רמת הבזלת השפוכה על החלק הזה של אפריקה הוא מתחתר לתוך אבן החול שמתחת למשטח הבזלת, גורם להתמוטטות הרמה  בסידרת מפלים שמיימצרת קניון שרוחבו נע בין 80 למאה מטרים.


ויקטוריה פולס

"בוא נלך למפלים." אמר תום.
"אתה אוהב את המקום?"
"אני יכול לבלות פה את החיים שלי."
תום וארלי הוא צלם טבע בן 33, בן למשפחה לבנה שגרה בזימבבואה, מה שהיה רודזיה עד שנות השמונים של המאה ה-20. כשהיה בן 18 הוא התגייס לצבא הבריטי ושרת ביחידת סיור 5 שנים ופה, ליד המפלים הוא פגש את אתי, מטיילת שהגיעה עם אחת מהמשאיות חוצות אפריקה. כשנפגשנו עם אתי בקסאני, בסופו של סיבוב בחלק הדרומי של דרום אפריקה היא הציעה שניסע אחריהם מבוצואנה לויקטוריה פאלס. שבויקטוריה פאלס יש את נקודת התצפית הכי יפה על מפלי ויקטוריה.
הסכמנו בקלות ובנינו את האוהל בקצה החצר בצל העצים הגדולים ומול הבאובבים.
הנה היא באה-" הוא אמר כשהשמש זרחה מעבר למפלים, מעל הזמבזי, קרניה נשברות במים בקשתות זוהרות.
"קשת כפולה." אמר תום.
חזירי יבלות נברו בסבך עם החט המאונקל שלהם. הם לא התענינו בקשתות.
תום הציע שנלך לאכול ארוחת בוקר בבופה של הספרי לודג'. הבופה עשיר ומול מרפסת הלודג' יש בור מים שאליו מגיעים הגנו, הזברות, צבועים, תנים שחורי גב ולפעמים גם נמרים. ולארוחת בוקר אפשר לקבל גם בלאדי מרי. אפריקה.
"אתם רוצים לשחות מתחת למפלים?"
"אפשר?"
"כן, צריך לשחות איזה 200 מטרים. אף אחד לא שוחה שם, אבל אני שוחה שם."


תום וארלי מצלם את המפלים

הבטתי בדורית. נשמע מעניין. האמת, הייתי צריך להבין עם מי אני מדבר. מכיוון שרק אתמול הוא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להתקרב למפלים מלמעלה וחצה את האשדות שמעל המפלים מול חוטמי ההיפופוטמים, חיות שידועות באפריקה כמסוכנות בגלל שהן תוקפות במהירות מדהימה – הם לא יודעים לשחות, אלא הולכים על הקרקעית ומתרוממים בזינוק.
"זה חלק הנהר שלי." הוא אמר "שום סירה לא מגיעה לכאן. תחזיקו כשאנחנו חוצים!"
מדחף המנוע פגע בסלע והטיפות כיסו אותנו ואחר כך עצרנו במקום שקט ליד אחד האיים שפילים הלכו עליו וירדנו לקטוף פירות של באובאב. אבל זה היה בגללי. הפירות של הבאובאב נראים כמו בקבוקים של חצי ליטר ויש בתוכם זרעים גדולים עם ציפה לבנה ומתוקה. בחלקים רבים של אפריקה הם מחליפים ממתקים. גם אצלי.
"נחנה פה." הוא אמר "יש פה זוג של עיטי דגים, אני מביא להם דגים, הם כל כך רגילים אלי שאני יכול לצלם אותם ממש ליד."
אלו האנשים של אפריקה. אוהבי חיות, רודפי הרפתקאות שחיים את הנהר, קצת בדומה לחיות הנהר של הרוח בערבי הנחל של קנת גרהם.
חזרנו הביתה אחרי יום זמבזי ומפלים חבוטים וסחוטים. בערב הגיעו השכנים מהרחוב. רובם היו לבנים. אחד מהם, בלסינג, היה זימבבואי שחור שהתחתן עם לבנה. אחד מהם היה איכר שאיבד את אדמותיו לפני שנים והפך לסוחר ציוד השקיה. האחרים היו אנשי תיירות. אבא של תום, צייד לבן שמדריך טיולי הליכה בפארקים הפרועים של זימבבואה רצה לקנות את הלנדרובר שלנו.
"אני צריך אותו כרכב גיבוי. אנחנו עובדים עם האופוזיציה, הם שרפו לי כבר שני לנד קרוזרים. אנחנו צריכים רכב שיראה ישן ויוכל להביא ולהוציא אנשים ולעקוף מחסומים."
הלילה היה נעים מאוד. אולי גם בגלל שלא טבעתי בזמבזי בצהריים.  הבירות זרמו ומעבר לחושך אפשר היה לשמוע את מפלי ויקטוריה שנקראים על שם המלכה הבריטית. אפריקה חשבתי לעצמי בחושך. לבן, שחור, פרוע, סוער, חיות טרף וחושניות כסף ודם.