היעלמות בערבה

מסעות מטורפים



פרשנו את המזרונים ואת שקי השינה על משטח סלע. המשטח היה בפיתול קניוני של הנחל, מצוקים ירדו עשרות מטרים אל האפיק. הבטתי במורד הוואדי, עיניים ירוקות של בעל חיים הביטו בי. נמר? צבוע? שועל? דורבן? העיניים הביטו בי והמשיכו במעלה. לא אכלנו. לגמנו לגימה קטנה מהבקבוק ורוח קרירה וחרישית נכנסה מתחת לשקי השינה והמתיקה את שנתנו.


נעלתי נעליים בחושך. דורית נסעה להחנות את הסובארו במדרשה. הבדואי המתדלק בא מתחנת הדלק הבודדה והתיישב לידי. הוא גמר לשתות מפחית הקולה והטיל אותה על האדמה.
'איך האוויר פה?'.
'מצוין'.
'מאיפה אתה?'.
'מיפו'.
'איך האוויר שם?'.
'פה יותר טוב'.
'כן', הוא אמר. 'לאן אתם הולכים?'.
'לטייל לכמה ימים'.
'איפה תשנו?'.
'בעין עקב או לפני, בין הטרסות'.
'עין כעב?', הוא אמר את השם הבדואי. 'ואתה לא פוחד ללכת בלילה?'.
'פוחד ממה?'.
'מדורבנים, מהדבע, מהצבוע?'.
'לא'. צחקתי. הבדואים במדבריות הקרובים תמיד מפתיעים בחשש מחיות בר לא מזיקות.
'לפני כמה ימים הגיע לפה מישהו אחרי ארבעה ימים. נגמרו לו המים. הוא לא יכל לשתות. הזמנתי לו אמבולנס ממגן דוד במצפה'. טנדר סובארו עם ארגז פתוח נכנס בחריקת צמיגים למעגל האור הצהוב של התחנה שמתחת לעבדת. הוא חייך. כשחזר הניח לפני שקית. 'זה לחם בדואי'.
'פתיר'.
'כן. הביאו לי לאכול עכשיו, ואני לא אשמור את זה. קח, שיהיה לכם'.
'תודה'. הנדיבות המדברית. הוא היה מהעזזמה שגרים בכניסה לדרך הרכב שמובילה לנחל חווה, בכפר הפחונים והאוהלים המוליך אל שטח האש. האוטובוס הוריד את דורית בתחנה והיא יצאה מהחושך אל מעגל האור. נופפתי לשלום לאחמד שעמד עם חברים בדואים בתחנת הדלק.

טיפסנו עמוסים בתרמילים לעיר שעל הגבעה. אמצע סוכות. ירח מלא זרח שעה אחרי השקיעה והאיר את המדבר הלבן באור מכושף. נורות נדלקו כשפסענו לתוך מערות הקבורה והמגורים של עבדת, מתיישבים על מרפסת הכנסייה המביטה מערבה. רוח מנשבת את הזיעה. דיברנו על השנה שהייתה. שנתיים לא הלכנו בלי הילדות. מאז שטיפסנו על ג'בל חראזה בסיני, גולשים במפל בלתי אפשרי. אני לא מכיר אשה שיודעת ללכת כמו דורית. שקשיחות גופנית, יכולת הליכה וחוזק פנימי מתיישבים בקלות עם נשיות רכה ועליזה. אולי בגלל זה התחתנו. היא הייתה עייפה מלילה בלי שינה. אמרתי שנישן באחד מהשדות העתיקים של עבדת לפני העלייה לרכס האחרון שמפריד בין היובלים של הצין לבין נחל עקב. עננים של לחות נתלו בשמיים.

'נישן כאן?'.
'כמה יש עד למעיין?'.
'שעה. ועלייה. נגיע מזיעים'.
'פה'. אמרה דורית. מצאנו מקום בין הרתמים על האדמה הלבנה, פורשים את התרמילים ואת שקי השינה.

אור אפור של בוקר. הבד החיצון של שק השינה והתרמילים היו ספוגים בלחות, מכוסים בטל. פרשתי אותם על שיח מתנן, מחכה לשמש שעלתה דרך קרעי העננים. טיפסנו בשביל אל הרכס וירדנו ממנו לאפיק נחל עקב. עוצרים לכוס תה מעושן ליד המעיין הקטן, ממלאים מים מהעין. מתפשטים וטובלים במעיין שהשיטפונות סתמו את בריכתו, מקלחים את דביקות הלילה. קנים צפופים באפיק, יעלים על המצוקים הלבנים, עדשות צור קוויות בתוך הסלע הלבן, רעננות של בוקר בצל, מעגל של חום באור השמש. שני מטיילים צעירים עם תרמילים עברו אותנו והתיישבו בצל. אספנו את הדברים והמשכנו לתוך האפיק. הבטתי במפה הישנה. לפני הרבה שנים סימנתי בה שני שבילים שעולים מעין עקב עליון לעין זיק. יש שם חורשה של צפצפות פרת ופלג מים זורם. הלכנו והיום היה חם בתוך הקניון הלבן. עצרנו בפיתול ענק ולבן. התיישבנו על מדרגה לבנה והורדנו בגדים בצל, נהנים מהשלווה הגדולה.

טיפסתי על שלוחה מאורכת לאוכף. מלמעלה קראתי לדורית, מחכה על שן סלע, מביט ברמה שירדה בגל איטי אל יובלי נחל זיק. לא ירדנו אל המעיין, היו לנו מספיק מים. לא רצינו לחזור אחורה, לרדת ושוב לעלות. המשכנו דרום מזרחה אל ציר הנפט.

דרך הנפט הייתה צלקת קו לבן שאינו מתחשב בתוואי הנוף. צינור מוקף גדר, שני קרוואנים של עובדים שהחליפו חלק מצינור הנפט שבא מאילת בדרכו לאשקלון. עצרנו אצל הפועלים, ממלאים את הבקבוקים שהתרוקנו. ג'יפים וטנדרים מלאים בגברים צעירים דהרו על דרך הנפט אל המקום בו חותך אפיק נחל חוה את הדרך. הם נהגו רע אבל לא היה אכפת לנו. ואדי אל-הווא. נחל הרוח. קו מתח גבוה מעל האפיק, קורע את המדבר לאורך ציר הנפט. הפנינו את גבנו לדרך ולקו החשמל וירדנו לתוך הנחל. שלושה קילומטר למעיין. המים המתוקים של עין חוה. יעלים ושפני סלע זכרים הביטו בנו בחשד כשירדנו בשביל הלא נוח. היינו חמים ועייפים. הנחנו את התיקים על מדף הגיר האפור שמלא בקערוריות קטנות והקפנו על במת הסלע אל מתחת למפל למקום בו נושרות טיפות המים לתוך בריכת הבטון הקטנה דרך שערות השולמית. הבריכה הקטנה הייתה ריקה חוץ משלולית רדודה על הקרקעית. סוף הסתיו אחרי שנה שחונה. מעולם לא ראיתי את המעיין יבש כל כך. הטיפות שנשרו דרך שערות השולמית היו ספורות ומדודות. היו לנו מים ללילה. ניקיתי את הסחף מהקרקעית וקיוויתי שעד הבוקר יתמלא המעיין בכמה ליטרים. היעלים ייבשו את המים. האם יהיו מים בעין אום סלאח? עין אום סלאח מעיין גדול יותר. בישלנו לעצמנו את הטורטליני שהבאנו בקיץ מפירנצה ופרשנו את שקי השינה. הלילה היה חם ורעש של אבנים מידרדרות היה אולי נמרה. יעלים ישנים בלילה, כורעים על מדפי הסלע, הזכרים הגדולים ישנים עם עין פקוחה לראות ששום נמר לא נע על המצוקים.

בבוקר היו מים בבריכת המעיין, שכבה של 20 סנטימטר. שאבתי את המים עם צלחת פח חצי עמוקה ומילאתי את הבקבוקים. היו לנו שמונה וחצי ליטרים. בלילה נישן ליד עין אום סלאח. עין אום סלאח הוא המעיין הגדול של מזרח הנגב. בשנים טובות הוא יוצר בריכה שאורכה כמעט 15 מטר ועומקה יותר ממטר. טיפסנו את המפל, יוצאים מוקדם, מנסים ללכת כמה שיותר בצל הבוקר. קילומטר ממערב למפל פנינו דרומה לתוך אפיק שעלה לכיוון הסדקים. הסדקים שעולים צפונה הם הפתעה אדירה. סדקי ענק שיוצר מצוק הגיר שנפתח מרעידות האדמה ומהשיטפונות. לא הכרתי את הסדקים הדרומיים. שביל מסומן באפיק הצר. בירכנו על הצל שבעומק הוואדי. עוצרים על מדף סלע במקום בו התכווץ השביל להיכנס לתוך הסדקים, מורידים את הבגדים בקרירות הבוקר, נותנים לחום וזיעה להיפלט מהגוף, נהנים מההרגשה הפשוטה של שני אנשים שיכולים לשכב במערומיהם באמצע המדבר.

השביל טיפס בתלילות בתוך הסדק ומחוץ לו הייתה שמש חמה וקשה. הבטתי ברכסים, מנסה להיזכר. לא הלכתי כאן יותר מעשר שנים. בפעם האחרונה עליתי ישר מעין חוה אל רכס שנראה כמו מסור גדול. השביל המסומן המשיך דרומה לכיוון המכתש ומעלה מחמל. אבל מכאן מתחיל שביל שהולך מזרחה. שביל שגיליתי לפני 15 שנים כשהלכתי פה בפעם הראשונה, מחפש את הנתיב הקצר לבקעה של נחל טרף. אז מצאתי שמי שהלך בנגב בתקופות קדומות חשב כמוני. שביל עתיק מוליך מפה. עולה ויורד במתינות, מרוצף במלכודות נמרים, רגמי אבנים, מקדשים ומצבות. כשמצאתי אותו קראתי לו שביל מלכודות הנמרים. זה השביל שרציתי לקחת אליו את דורית.

החלק הזה של הנגב הוא המקום שלי. ערש השראה בו הלכתי לבד, שממנו נבעו שלושה מספרי הפרוזה שכתבתי, מקום שקורא לי אליו כל פעם מחדש, שאין בו כלום ויש בו הכל, אולי יותר מהכל את זכרם וטביעות רגליהם האווריריות של אנשים שהלכו פה ושאף פעם לא אפגוש, שיש לי איתם, ממרחק הזמן, יותר ממה שיהיה לי אי פעם עם מישהו במקום אחר. הבטתי במפה הישנה. מטפס לשלוחה, מביט שוב במפה וגולש אל השביל. לא הולכים בשביל הזה. אולי השביל הנידח בנגב. עם הצטופפות תרבות רכבי השטח והתמעטות ההולכים עם התרמילים, חוזר הנגב בקטעים הנסתרים שלו למה שהיה תמיד - מדבר קשוח וצחיח שהשבילים בו מוליכים רק למעיינות.

היום התחמם ולא היה צל בשום מקום. עצרנו לאכול גזר ומלפפון מתחת לרותם בינוני שהטיל צל על פנינו. שתינו מים והמשכנו, עוצרים ליד מלכודת נמרים. מורידים את התרמילים ואת החולצות, נפטרים מחום. התייבשות היא בעיה אחת ועודף חום המוביל למכת חום הוא הבעיה האמיתית שיכולה להרוג הולכים במדבר חם. השביל עבר ליד מקדש על מצוק מעל יובל של נחל טרף. ממול, מעבר לאפיק הקניוני, הייתה מערה שבתוכה רבץ יעל זכר גדול עם קרניים מרשימות, מתחבא בצל. קו הרכס היה שיניות. מעין מצבות קטנות. המקדש הקטן התייחס אל הפיתול החריף של הנחל ואל המצוק שממול. היה חם מדי.

האפיק הרחב הפך לקניון קטן. הבטתי פנימה. מדרום היה כוך עם צל. דורית רכנה לתוכו. ירדתי באפיק ומצאתי כוך גדול יותר, שהשמש, במסעה דרומה ומערבה תרחיב בו את הצל. הנחנו את התרמילים מחוץ לכוך, הורדנו את החולצות החמות ופרשנו אותן על האבנים והאדמה הלבנה ורבצנו בצל, שותים מהמים החמים. שיחי מלוח, רותם וקזוח על פני המחסה החם. בחוץ הייתה שמש חמה ושמים כחולים וקשים. נמנמנו. בשתיים יצאנו אל החום. הימים הקצרים של הסתיו. האור דועך בחמש וחצי. בשש חושך מוחלט. יצאנו אל ההתרחבות הגדולה.

מדרום עלתה דרך הרכב התלולה לכיוון יובלי המרזבה. מערבה הייתה דרך הג'יפים למצד מחמל ולמכתש רמון. חצינו את המרחב החם וכמו תמיד, התרמיל הכבד, החום המעיק, המרחק והעלייה מרכזים ומכוונים אותי לצליל מדויק. דורית הלכה מעט מאחורי. רכנתי מתחת לאשלים בתוך אפיק. קמנו לאחר מנוחה לא ארוכה, שותים מהמים ההולכים ומתמעטים. זו רק העלייה הזאת ואחר כך אנחנו גולשים אל המעיין, אמרתי לדורית, שרגליה התכסו בשלפוחיות, אותן רוקנתי עם מחט. היא הלכה וצלעה על האבנים הלא נוחות, לא מתלוננת. אחת מהאנשים הבודדים שאני אוהב ללכת איתם.

היום החם טשטש אותנו. טיפסנו בוואדי ולאחר מכן פנינו אל מדרון אחת הגבעות. האור הלך ונעלם כשעלינו אל הרמה הגבוהה. פתחתי את המפה. כאן, על פני הרמה, הייתי צריך להחליט. המרחק בין היובלים העליונים של אפיקי המרזבה אינו עולה על 150 מטר. באפיק המערבי נמצא עין אום סלאח. במזרחי אין כלום. קניון יבש וארוך שמוביל לערבה. הבטתי מסביב. הלכתי כאן כמה פעמים. אבל, כמו שקורה לעתים, הייתי בוורטיגו. הבטתי במפה ובפסגות הנמוכות שמסביב ולרגע הייתי משוכנע שאני יודע איפה אני.

לשם - סימנתי לדורית שעלתה מתוך המדרון, מצביע ישר מזרחה. חצינו את הרמה וירדנו לתוך האפיק שפנה מזרחה ואחרי כמה מאות מטרים הפך תלול ופנה דרומה. האם הלכתי כאן פעם? לא הייתי בטוח. האור הלך ודעך. חיפשתי את הרחבה הגדולה שבה נמצא מחנה נוודים קדום וממנו מושך שביל לכיוון מעלה אנמר. רימיתי את עצמי עוד מרחק מה ואחר כך חיפשתי את המכתשות שיש לפני עין אום סלאח. כשהחושך היה מלא ידעתי שאנחנו לא באפיק הנכון. הוצאנו את פנסי הראש. בצד המזרחי של הוואדי היה שביל עליו עלינו בחושך. השביל היה בהיר יותר מהחשיכה. אחרי כמה עשרות מטרים הגענו להתרחבות קטנה. נשאר לנו בקבוק אחד ובו חצי ליטר מים. 'אנחנו לא במקום הנכון', אמרתי לדורית. 'נישן כאן עד שיעלה הירח ואז נתחיל ללכת'.

'למעיין?'.
'למעיין זה ארבעה קילומטרים לחזור, וממנו יש לנו עוד עשרה קילומטרים למכתש רמון ושם לחפש טרמפ אל הכביש והמדרשה - אני חושב שכדאי שנלך לערבה'.
'כמה זה רחוק?'.
'15 קילומטר', אמרתי. המפה הראתה 20. 'נקום בשתיים כשהירח עולה, הוא די מלא', ארבעה ימים אחרי אמצע החודש, 'ונגלוש למטה, עד עשר בבוקר נהיה כבר בערבה, נתפוס אוטובוס לבאר שבע'.
'או.קיי', אמרה דורית, 'כמו שגלשנו למעיין?'.
'את הערבה קשה לפספס'.

פרשנו את המזרונים ואת שקי השינה על משטח סלע. המשטח היה בפיתול קניוני של הנחל, מצוקים ירדו עשרות מטרים אל האפיק. הבטתי במורד הוואדי, עיניים ירוקות של בעל חיים הביטו בי. נמר? צבוע? שועל? דורבן? העיניים הביטו בי והמשיכו במעלה. לא אכלנו. לגמנו לגימה קטנה מהבקבוק ורוח קרירה וחרישית נכנסה מתחת לשקי השינה והמתיקה את שנתנו.

השעון צלצל בשתיים וחצי אבל מתיקות שקי השינה וחום הגוף הייתה גדולה. עוד לא קרה שלא הגעתי למעיין. הביטחון המופרז. ירח לבן האיר את המצוקים כשהתעוררנו וגלגלנו את שקי השינה. ממזרח הייתה אמורה להיות דרך הג'יפים שיורדת על שלוחת נוצה. טיפסנו אל קו הרכס. באור הירח ראיתי שפנס אחד נשאר למטה. דרך הרכב הייתה מעבר לקו של גבעות. לפתע עלה על דעתי שאנחנו פחות או יותר באותו קו של עין אום סלאח ושאם נרד ונחצה עם השביל ההולך על גדתו המערבית של האפיק, נגיע איתו לאוכף, ממנו נוכל לחתוך למעיין.

בעיניה של דורית היו כל האפשרויות שוות. ירדנו בחזרה ומצאנו את הפנס על המשטח, חוצים את האפיק על שביל קדום ובנוי, ממשיכים לאור הירח הלבן מעל מצוקי הנחל, שנפלו בתלילות עשרות מטרים אל ערוץ הוואדי הסלעי. הקניון העצום מואר באור המכושף שיש למדבר בלילות של ירח מלא. אף פעם לא הלכתי בחלק הזה של המדבר. מערכות השבילים הקדומים היו הפתעה והקלה. ממזרח התחילו השמים להכחיל והכוכבים נסוגו מפני האור. השביל התפצל דרומה במורד השלוחה ומזרחה. רגם אבנים בצומת. 'זה הסימון למעיין', אמרתי לדורית. 'חכי פה, אני הולך לבדוק'. המשכתי במורד השביל. המעיין היה רחוק לא יותר משלושה קילומטרים. אבל פתאום היה נראה לי, שלמרות שכל מה שנשאר לנו זה שליש ליטר מים, הדבר הנכון תהיה הליכה מהירה כמה שאפשר אל הערבה.

'טוב', אמרה דורית, 'אז כדאי שנפסיק לבזבז זמן ונרד ישר'. כרענו בצל גבעה קטנה באור האפור של הבוקר. כאן היה חם יותר מהמקום שבו ישנו. ישנו בצומת רוחות קריר. כשירדנו עברנו על פני בקעות קטנות ובהן הילות של קרירות. כשעלינו החל האוויר להתחמם. צעדנו בצללים. השלפוחיות ברגליה של דורית העיקו על ההליכה. השמש האירה את הוואדי כשירדנו אל האפיק. שתינו לגימה בכל פעם שישבנו. עכשיו הקפדנו להוריד נעליים, חולצות ומכנסיים כל פעם שעצרנו. מים לא היו לנו, אבל להימנע ממכת חום עדיין יכולנו. חוץ מטיפונת המים היו לנו שני מלפפונים, שני גזרים ולימון. בהפסקה שלאחריה נגמרו המים. אחרי כמה דקות בצל התלבשנו. 'אף פעם לא ראיתי אותך כל כך הרבה בלי בגדים', אמרתי לדורית. ולרגע הייתי מסוחרר מחום ומיובש.

'אתה בסדר?'.
'כן', אמרתי, מתכוון לתוך ההליכה, עוצר אחרי כמה מאות מטרים, שובר את המלפפון הראשון ומחלק אותו בינינו. טיפות הלחלוחית של המלפפון מחיות את הצמא המעמיק. הלכנו בין הסלעים, עצי שיטה. הבטתי בדורית. הטשטוש והחולשה שאחזו בי עברו. אולי בגלל קרבתה של הסכנה. ההודאה בטעות הייתה קשה. הימור של הליכה נחרצת אל הערבה. בלי מים. הפעם לא הייתי לבד. לבד קל יותר מאשר האחריות לאדם אחר, קרוב, חבר. דורית חזקה בכל מובן שהוא. היא צעדה וידעתי שקשה לה לדרוך על הרגליים. התרמילים לא היו כבדים. אוכל כמעט ולא היה והיינו ריקים ממים. שתינו את לגימת המים האחרונה בעשר בבוקר. היה חם והיינו רחוקים מהכביש עוד עשרה קילומטרים.

הפעם הבטתי בקפדנות במפה, מתאים כל קו לנוף. ידעתי בדיוק איפה אנחנו. שברתי את המלפפון השני בצל סלע בפיתול הנחל והורדתי חולצה, מביט בפלג גופה העליון של דורית. הבטתי דרך חלון המצלמה. הצילום דרש ממני הרבה כוח. אבל לפעמים, רק ההצצה דרך העינית מאפסת. מזכירה לי שאני חי חיים מלאים ושלמים ושמה שקורה לדורית ולי הוא לא סרט ושאם לא נצליח להגיע לכביש הערבה עוד מעט יחמיר מצבנו מעבר לאפשרות של עזרה. הבנות בבית. הוצאתי את הטלפון הסלולרי. אין קליטה. בכל השנים של המסעות זו הפעם השנייה בה הגעתי למצב של סוף כוחות ויובש תובעני בפה שממנו מתחילות המחשבות על ענבים, על גלידה, על מים. מים קרים בלי הגבלה.

הפכתי את הבקבוקים, טיפות נזלו מהקרקעית, מצטברות בפקקי הפלסטיק של הקנקלים. פתחתי בזהירות את הפקק והגשתי לדורית. פקק מלא. טעם המים. הרגשנו את הטיפות הבודדות מטפטפות לעורקים. קמנו ללכת. נשארו עוד גזר ולימון. עוד כמה מאות מטרים במורד הנחל. האפיק התרחב ואיתו נעלם הצל האחרון. ישבנו בצל עץ שיטה. שברתי חצי מהגזר וחילקתי אותו לשניים. דורית הביטה ברבע הגזר בפליאה. אחר כך אמרה לי שהופתעה לראות את גודל חצי הגזר שנתתי לה. רק בהפסקה שלאחר מכן, כששברתי את חצי הגזר הנותר ראתה שקיבלה רבע גזר. התקווה ללחלוחית כלשהי החזיקה אותנו. האם היינו נשברים ומנסים לשרוד אחד על חשבון השני? דיברנו על זה מעל חצי גזר. כשנחלשתי בראשיתו של הבוקר חשבה דורית מה היא עושה אם לא אוכל להמשיך ללכת, איך היא מחלצת אותי. כמו שאמרתי לה לפני שנים שאני יודע שאם אפול היא תגרור אותי.

'זהו?', שאלה דורית כשגמרנו לכרסם את המלפפון בהפסקה הבאה.
'כן'.
'עוד כמה קילומטרים יש?'.
'שמונה'. אחת עשרה בבוקר. הלכנו לאט. החום, היובש וההליכה המאומצת של הימים האחרונים מאטים את צעדנו. פיתול חריף בנחל הרחב הטיל צל על מספר סלעים. דורית הורידה את התרמיל ורבצה לידו. 'לא פה', אמרתי, מצביע על מקום כמה מטרים אחורה. השמש התקדמה במעלה השמים ועוד כמה דקות יהיה המקום בו רבצה דורית מוצף בשמש. השמש הייתה אויב. היינו יבשים. אבל אדם יכול להחזיק בלי מים כמה ימים. הוא לא יכול אם עולה טמפרטורת הגוף. מעל 42 מעלות מתחילים חלבוני הגוף להיקרש. מכת חום היא סכנה חמורה בהרבה מהתייבשות, שאותה אפשר לתקן בקלות יחסית. חתכתי את הלימון הקטן לחצי וחצי אחד לשני רבעים. מיץ הלימון היה נפלא. כל טיפה ממנו. מצצנו את הלימון, אכלנו את הבשר ולעסנו את קליפה, שואבים כל טיפה של לחות. עוד כמה מאות מטרים. כמה? 200? 300?

עצי שיטה ענקיים במורד הנחל. עצרנו מתחת לאחד מהם ומצצנו את רבע הלימון האחרון. היה חם. קמנו ללכת. הבטתי בעץ שיטה שהיה מרוחק בערך קילומטר.
'עד לשם?'.
'ננסה', אמרה דורית.
ברגע מסוים הרגשתי שהשמש מבשלת אותי, את חום הגוף עולה. לא רציתי להגיע לנקודה שאין ממנה חזרה. ירדתי מדרך הרכב שעולה לשלוחת נוצה והורדתי את התרמיל בצל. דורית צנחה על האדמה בעייפות.
'אני שומע משהו'. דורית הביטה בי מהאדמה. קטפתי עלה של הרנוג השיטים, הטפיל עם הפרחים האדומים שמובל עם הציפורים ומחדיר יונקות לתוך עצי השיטה, שואב אותם עד שהם מתים והם איתו. העלים היו מרים. בעלי השיטה לא הייתה לחלוחית. הניסיונות הקהו את הפה, שהיה יבש וחם. רעש המנוע התחזק. לדורית לא היה כוח לקום למרות שהנחתי שהיחס אלינו יהיה טוב בהרבה אם היא תיגש אל הדרך. ג'יפ צהוב עם שני גברים וילדה במושב האחורי עצר על הדרך. הוא הביט בי.
'שלום', אמרתי, 'יש לכם מים?'.
'נתקעתם?'.
'כן'.
'קח'. הוא הביט בי בחשד, מוציא בקבוק של מים מינרליים מאחור.
'לאן אתם הולכים?', שאל זה שלידו.
'לערבה'.
'זה שבעה קילומטרים מפה'.
'עזוב, הם אוהבים את זה', אמר הנהג. קיללתי את חוסר היכולת שלי לבקש מאנשים טובות. הג'יפ המשיך בדרכו במעלה האפיק ואני חזרתי אל דורית. שתינו שני שלישים מהבקבוק. העמסנו את הדברים והלכנו קילומטר בלי לעצור. ואחר כך עצרנו מול המקום בו נפגשים נחל נקרות ונחל מרזבה. שילוט של רשות שמורות הטבע ודרכי ג'יפים בחומר הוואדי. רבצנו בצל, שותים לגימה.
'להתפשט?'.
'זה צומת מרכזי מאוד', אמרתי והורדתי בגדים. חול המועד סוכות. בלי לדעת הלכנו באחד הימים החמים של השנה. שרב של סוף סתיו. אף אחד, חוץ מהג'יפ הבודד שעצר ליד עץ השיטה, לא נסע מהערבה לרמת הנגב או ירד מרמת הנגב לערבה באותו בוקר. היה לי וויסקי בבקבוקון המתכת השטוח שאני נושא עם ציוד המילוט. רעש הוויסקי המשקשק היה פיתוי.
'נראה לי רעיון מחורבן', אמרה דורית. 'אלכוהול מרחיב את כלי הדם וגורם להתייבשות'.
לגמתי לגימה קטנה. הוויסקי הבעיר וייבש את הפה. אפילו רוק לא היה למחות את הטעם הנורא.
חצי קילומטר. הבקבוק היה ריק. החום נורא. שתים עשרה בצהריים. חמישה קילומטרים אל הכביש. 'יש קליטה', אמרה דורית. 'אני מתקשרת לבנות להגיד להן שנאחר'.
מעט פעמים היינו כל כך קרובים לקצה. טלפון סלולרי, כשהוא פועל וקולט, נותן אשליה של קרבה אינטימית. הגבול בין אשליה לדבר האמיתי. דורית דיברה עם הילדות. מחוץ לצל התיכה השמש את המדבר. יצאתי לרגע החוצה. אי אפשר היה ללכת. היה ברור שניעלם לתוך החום אם ננסה ללכת בחום הצהריים אל כביש הערבה.
'אולי יש מונית במרכז ספיר?', שאלה דורית.
הגיע הזמן לנצל את פלאי הטכנולוגיה. התקשרתי למודיעין וביקשתי את הטלפון של מרכז ספיר. 'שלום', אמרתי לאשה שענתה לי. 'מדבר צור שיזף. אנחנו חמישה קילומטרים מכם, חצי קילומטר מזרחית מצומת הוואדיות של הנקרות והמרזבה, תוכלו בבקשה לשלוח מישהו עם מיזוג אוויר ומים לקחת אותנו?'.
'חכה רגע', אמרה האשה מהצד השני, 'אני אקרא לגיל סלבין, שהיה מפקד יחידת החילוץ'.
חיכינו בצל. כמה זמן לוקח לרכב מדברי לעבור חמישה קילומטרים? השקט היה מוחלט. החום הכבד נפרש, שמיכתי ומאדה, על המדבר החרוך. שכבנו בצל בלי בגדים, סופרים את הדקות, חולמים על מים.
טנדר 4X4 עלה מכיוון הערבה. יצאתי אל השמש ונופפתי לו. הוא ירד מהדרך ועצר לידי.
'היא תצליח להגיע? אני יכול לנסוע אליה', אמר אליאס ממושב צופר.
'זה רק שלפוחיות'. לקחתי את התרמיל מדורית, שהתיישבה מקדימה. בקבוק מים לראש בתוך מיזוג האוויר. שתיתי את הבקבוק והגוף, שהיה חם הרבה יותר משהיה יבש, דיית את המים בבת אחת, מסמן עיגולים מתרחבים של זיעה סביב מפגש הרגל עם הירך ומתחת לבתי השחי.
'זה היה קרוב', אמרתי לדורית באוטובוס כשנענו לכיוון באר שבע.
'בוואדי אמרת שלא'.
'שיקרתי. אני צריך שתחשבי שאני חסר אחריות?'.
'זאת הסיבה היחידה שאני מסתובבת איתך', אמרה. 'ועכשיו, אני יורדת לשתות קפה בקניון ואתה תיסע להביא את המכונית מהמדרשה'.

 

מסלול : מעבדת לערבה מתוך מדריך ישראל

 

 

11.1999

הוספת תגובה


Security code
רענן