7. סידנא עלי עד נחל פולג

מדריכים - ספר ים


חופי המצוקים. נחל פולג - סידנא עלי


איש הכורכר

מצפון לווילות היפות של הרצליה פיתוח מצויים השרידים העקשניים המסרבים להתפנות, של מעברת נוף ים. ממערב להם, על המצוק, נמצא המסגד הממלוכי הזנוח של סידנא עלי. גם לו יש סיפור. מתחת למסגד, מדרום לו, יורדת דרך רכב חצובה בתוך הכורכר. יורדים בדרך הזאת מכוניות, אופנועים, ג'יפים של דייגים וסתם נערים שרוצים לדהור על החול עם אופנועי וקטנועי שטח. וגם סתם אנשים שבאים אל אחד החופים היותר יפים שלאורך מצוק הכורכר. אפשר להגיע לחוף סידנא עלי מדרום, מן החופים של הרצליה. אפשר לרדת אליו במדרגות ממיגרש החנייה שמצפון למסגד, זה החוף המסודר האחרון צפונה מהרצליה עד שפך נחל פולג שמתחת למכון וינגייט. למטה, משטח חול נקי מול ים נפלא. ממש בסוף הירידה, ימינה, צפונה ממנה, יש מבנה חצוב ובנוי במצוק הכורכר הצולב. ארמון פלאות. חיות דמיוניות שמעליהן מעופפות יונים ורעש של תרנגולות וצמחיית חוף של אהלים שמנמנים שנופלת במפל גינון על סלעי כורכר וחלוקי גיר שעוגלו והוחלקו ועל בקבוקים ריקים, בנויים בתוך ומסביב לאחד המבנים ומשולבים באחרים. המבנה עולה בקומות חצובות ובנויות עד למחצית מצוק הכורכר ששכבות צולבות של חול מאובן בגיר בונות את הסלע החצי קשה אשר מחילות חצובות חתורות דרכו. זה הבית של נסים. "איפה נסים?"
"במטבח," אומר פינטו וממשיך לעקור אבנים מתוך קרקע החדר החדש שתיקרתו מקושתת בקשתות לוחות דיקט שעליהן ציפוי חלוקי כורכר שטוחים ומוחלקים שנסים מביא מהמפולות של ארסור-ארסוף- רשף- אפולוניה, המיבצר החרב, המרוחק לא יותר ממאתיים מטר צפונה, צונח ומתפרק עם המצוק לתוך המים, נאכל בגלי הים והסערות. בגובה החוף נמצא המזנון הנסגר למבקרים בסוף הקיץ. ברחבה הקטנה שלפניו, שכפות דקלים מצלים עליה מן הרוח ומן השמש, מונחים ספסלי עץ חומים, שולחנות עץ כבדים, מצופים שנטרדו עם הגלים, שיש שצנח מהריסות אפולוניה, עמודי גרניט של ארסור, בקבוקים כרסתניים שהים גרף, שרידי כדים וחרסים וחבלים כבדים שסערות נתקו מאוניות והביאו לחוף. פנינו למטבח. המטבח בנוי בדחיסות בין מחסן הגולשים הלא גמור שחתיכות זכוכית משובצות בתיקרתו כדי שאור יחדור. שברי חרסינה מצוירת מונחים לצידו והצירוף נראה כמו עבודה חדשה של שנבל האמריקאי, שיצירותיו עצומות הממדים עשויות שברי צלחות מודבקות על בדים שאיתן ועליהן הוא מצייר. גם נסים בונה ומדביק על קירות הכורכר. התיקרה מקושתת והכול בנוי מכורכר, צומח מתוך הרכס ונבלע בתוכו. נסים הוא אמן סביבתי שאינו מפסיק ליצור לרגע. "הוא לא במטבח."
"אז הוא למעלה. הנה הוא יורד." מצייץ פינטו, מכוסה בחול וכורכר לחים בגרם המדרגות, שמפל ירוק קפוא עם פריחות שימשיות אדומות ומרהיבות של אהלים נישפך לצידן ועליהן, יורד באיטיות זהירה נסים כחלון, גבר מוצק בן ארבעים ושתיים, פניו מוקפים שיער חום מתולתל וזקן עגול. עור ידיו מחוספס וקשה מעמל של שנים בתוך ומחוץ למצוק הכורכר. מגבת כרוכה סביב צוארו בשעה שבה הים כבר זורק גלים עם ברבורי קצף בחצי הבוקר. הוא נעלם בתוך המטבח וחוזר ממנו, אוסף בקפדנות שני פקקים של בקבוקים ומניח אותם בפח. "אפשר לעלות להסתכל?" שואל איש לא גבוה, נועל נעליים שחורות חצאיות, חולצת כותנה הדוקה בתוך מיכנסיים אפורים, שערו השחור חלק ומסורק. לידו איש בן ארבעים, גבוה ממנו, גם לבושו מסודר וחגיגי. האישה צעירה יותר ושמלתה מהודרת. ניסים מביט בהם בעיניים קטנות. "אנחנו נשלם," אומר האיש ומחייך חיוך מרצה. "לא," אומר ניסים. "סגור. אי אפשר לעלות. סגור."
חדר השינה שלו, "בית הדינוזאורוס", צופה על הכול מלמעלה.
"החלונות קטנים בכוונה" אומר יורם, "כאילו אתה רוצה להסתגר מהחוף."
"חדר השינה יותר מדי בולט לרוח, אני רוצה להרוס אותו ולבנות אחד שהרוח תחליק עליו." החדר קטן מאוד. מדרגות עץ מוליכות אליו מהמפלס שתחתיו. החלק הזה בנוי מרשתות ברזל שעליהן ובתוכן חמרה וחול וכורכר ואפר. הברזל נאכל במלח הים. בתוך גרון הדינוזאורוס שמתחת לראש חדר השינה יש תנור עצים. "אני אוסף עצים מהים, פורש שמיכה ואוסף. אני אוהב לשבת מול התנור. אחר-כך אני לוקח את האפר ושם בצמחים, או מערבב בסומסום ובחמרה בשביל לבנות." כמו שבנו בימים קדומים את המזחים הטבולים במים של נמל קיסריה. "אבא שלי מטריפולי, בנה טבון מאפר וחמרה, נגנבתי על הרעיון. היה לי גם אחד פה. אבל פירקתי אותו. כל דבר בא יומו. אני מפרק ובונה דברים חדשים." אל חדר האמבטיה והשירותים הקטנים שמחוברים לחדר הקטנטן עם התנור עולים בכמה מדרגות. קירות החומר מצופים חרסינות, דומות לאילו המטויחות לגג האולם בו יאופסנו גלשני הגלים והרוח. נסים היה נשוי לאמריקאית שחיה בארצות-הברית. הילד שלו גר עם האמא. "אמריקאיות זה לא בשביל ישראלים. היא גנבה אותי. הייתי ילד. לא הבנתי כלום. שם לא היה חסר לי כלום, אבל הנשמה לא היתה שמחה. הייתי הולך לישון עם כאב לב ומתעורר עם כאב לב. מה לא עשיתי שם? נגר וקונסטרקשון. עבדתי בניו אורליאנס, הרווחתי 1000 דולר לשבוע. אבל זה לא הכול. ואז החלטתי שאני בא לבקר. באתי בשלכת, גזע בלי שורשים. לא היה כף לחיות ריק. בחוף היה לי משהו קטן, בית הדינוזאורוס. נשארתי שלושה חודשים ואחר-כך שישה. התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני לא חוזר. אז היא אמרה לי שאני אשכח מהבית ומהאוטו ומהכסף. אמרתי לה שתדחוף את זה. אבל אני מתגעגע לילד שלי. אני רוצה הסכם שכל שנה הוא יבוא לפה. אני הייתי באיים הקריביים. איזה מים, כחול טורקיט, בא לך לשתות אותם בשלוק אחד. אתה מסתכל מההר - ברקודות, כל אחת שני מטר. כל ערב ריקודים. מאז שבאתי לא רקדתי. כולם אוכלים פה. או יושבים בבאר ושותים. אני שותה כוס יין אחת אחרי ארוחת ערב טובה, בירה בסוף היום, גרפס טוב. אבל פה, בא אלי חבר, אומר לי, נסים בוא לשתות. נגד מי? נגד הכוס או נגד הבקבוק? לתפוס ראש. באים לפה אנשים, שיש להם בתים גדולים עם חדרים שהם לא צריכים והם מתחילים להגיד, משתלט על החוף, שטח של המדינה - שיילכו ויבנו גם כן, לא חסר חוף. מה יש להם ממני? זה אתר למדינה. כשאני אמות, אני לא מוריש את זה לאף¯אחד. באים לפה אנשים שראו את כל העולם ואומרים לי - נסים, דבר כזה עוד לא ראינו. היה פה מהנדס העיר, עמד בפה פעור, שאל אותי, למדת הנדסה? אמרתי לו, אני לומד עכשיו."
גדר מאבני כורכר משולבת במציאות שונות מגינה על מרפסת המזנון שבחורף, בסערות, הגלים מגיעים עד אליה. לפני הגדר מונחת ערימה של חמרה אדומה שנסים הביא מלמעלה. "פה אתה לוקח את האבנים הקטנים, שם לפניהם את הגדולים שישמרו. חפרתי פה שניים וחצי מטר לעומק ושמתי חמרה ומלט וסומסום ואפר שהמים לא יעברו." סומסום הם החלוקים הקטנים שעוגלו על-ידי הגלים. "יש לארכיאולוגים פה עוד כמה שנים להתבלבל. העניין זה לא לזרוק כלום. אתה יודע מה יש שם מתחת? מטבעות וכדים ובקבוקים וכל מה שיש פה מתחת לחול." מאחורי הגדר ובצמוד למטבח יוצא צינור שחור מתוך בור עגול. "שתים-עשרה שנה סחבתי מים עם ג'ריקנים. אבל בגלל שעבדתי בקידוחים ואלוהים עזר לי, יש לי באר מים יותר קרים מהבניאס, יותר נקיים מהברז. החוכמה באה עם הגיל. אני לא שופך מים. יש לי כבוד למים. מכונת כביסה מרגיזה אותי. שותה עוד מים ועוד מים ושופכת. אני לא שופך, מרטיב עם זה את החול כדי שיהיה קשה." אנחנו מטפסים במדרגות ונסים מראה את הגינה. אהל זוחל במפל ירוק. "מתחת לגינה זה הבור ספיגה. שמתי שם שתי חביות. שתים-עשרה שנה זה משקה את הצמחים ותראה איך טוב להם. זה מכמה חתיכות שהבאתי מלמעלה." במפלס הכניסה לחדר המגורים, שהוא הדינוזאוריס הוותיק, תלויה כביסה. בקו הגובה של הדינוזאורוס ולפני המערה שבה הוא מחזיק את הטווסים והתרנגולות, חוצב נסים כבר שלוש שנים את הגלריה. הוא מדליק את התאורה בחלל החצוב חדרים פעמוניים עם גומחות לפסלים שהוא מכייר, הם נראים כמו עבודות פיניקיות ופלשתיות ודגל ישראל גדול וקרוע. "תיגע בקירות כמה חזק. שמתי מלט כדי שאנשים לא ייפצעו אם הם מתחככים בקירות." הוא מגרד את הקיר המטויח מלט באצבעות עבות, עגולות, שעורן קשה. "הכול חצבתי בידיים. לפעמים באים אנשים לעזור לי. לפני ארבע שנים היה פה יפני שצילם את כל העבודה. הוא הלך ברגל את כל קנדה, הוא למד ארכיטקטורה ביפן, ביקש להיות שבועיים ונשאר שישה חודשים. באותו זמן באו לפה מקיבוץ ראש הנקרה והיו מבשלים ועובדים פה. היתה יופי של תקופה." פניו אינם שמחים. הקמטים אינם קמטי צחוק. "אז פה זה בית-ספר, אני חושב, לומד וחוטף מכות."
לפני שלוש שנים האשימו את נסים בשוד. באו שוטרים, לקחו אותו למעצר, הפכו את כל הבית וחיטטו. לא מצאו כלום. כשחזר, ראה שמישהו פתח את קורות העץ שבונות את חלק צוואר הדינוזאורוס שמול המצוק. "הכסף היה בקופסת פח מתחת למיטה. לא האמנתי שמישהו יעשה לי דבר כזה. שדדו את כל החסכונות שהיו לי, שמונת-אלפים דולר. בכיתי. הרגשתי כאילו כידון תקוע לי בלב ואין איך להוציא אותו. באו שלושה שוטרים, אמרו לי, נסים, תעשה קפה. אמרתי לאוטה, הגרמנייה שהיתה אצלי, שתטפל בהם והלכתי לאפולוניה עד שיסתלקו. לא יכולתי לדבר. בעיתונים ישר כתבו שאיש המערות שדד ושמו תמונה גדולה ואפילו לא התנצלו. עכשיו הכסף מוחבא טוב-טוב. בחיים לא ימצאו אותו." הוא יושב על פרוות הכבש בחדר שליד התנור שאינו בוער ומדליק סיגריה. בקערת העץ מונחים פקאנים. מעט ספרים על הכוננית וטלוויזיה מביטה אליו מעל לקיר העץ. "אני לא מרבה לצאת מפה. לא מעניין אותי." לפעמים הוא משלם לטרקטור שיביא לו סומסום, אבנים שמשמשות לו לבנייה וכמה סלעים שהוא צריך. "יש לי חסקה, אני מביא אבנים מאפולוניה, לפעמים אני דג, שם רשת, או חכות. המקרר שלי מלא עכשיו. כשייגמר אני אלך לדוג."
קירות הכורכר מזיעים טיפות קטנות של מים ומלח. נסים מורח את העור היבש והמתבקע במשחת פולידין צהבהבה. "עז בריאה ממשיכה לחיות, עז חולה שוחטים אותה. לפני שבועיים היה פה רב, אמר לי, אתה כמו ר' שמעון בר יוחאי. הייתי חולה. ירדתי לים אחרי שהתקלחתי. התקררה לי האוזן. מהאוזן עבר לגב, מהגב לבטן. אני מניח תפילין כבר שבועיים. מרגיש טוב. לפני השינה אני קורא כמה פרקים מהתנ"ך. אבל אין כף לבשל לעצמי. אין בשביל מה." על החוף מתחת לארמון מונחות נערות, אוגרות בעורן שמש חורפית. נסים לא יורד לחוף לדבר איתן. הוא בונה מזח חדש לסירה מכורכר, שנמשך מהחוף של הבית החצוב לתוך הים.
"לפני כמה זמן אני רואה ברק שמאיר את השמים ואחרי זה רעם חזק. יצאתי מהבית וראיתי שהתמוטט הצריח של המסגד. אשה אחת עמדה בחוץ, צעקה שכולם מתו. נכנסתי פנימה וראיתי אשה זקנה - קרש. ניכנסתי עוד יותר בשביל למצוא את הסהר של המסגד. פתאום אני רואה ילד תקוע בתוך האדמה, דם נוזל לו מהאוזניים ומהעיניים ומהאף. קראתי לדוד הדייג עם הטנדר הכחול ולאלכס המשוגע שרץ פה על החוף והוצאנו את הילד. ואחר-כך באו מכבי אש ומגן-דוד ומשטרה וגירשו אותי שלא אפריע. הצלתי על החוף אולי עשרים וחמישה אנשים, שהיו באדמה אם לא הייתי פה. בקיץ, כשבאות המדוזות, הילדים באים אלי ואני שם להם שום וזה עובר צ'יק צ'ק. אלוהים נתן להם רק עם האצבע, לא עם כל היד. עכשיו באו לגור פה חדשים, זה כמו התנחלות וצריך להרוס ולגרש אותם מפה."
הגלים ממשיכים ללכת ולבוא אל החוף, מתחנפים אל ארמון הפלאות שהוא בנה ובונה והורס ומתקן ושיישאר עד שהים יעלה או שלא. "נביא פקאנים בפעם הבאה," אני אומר. "יופי," אומר נסים והפנים שלו מחייכים, "אני נורא אוהב פקאנים."


ממלוכים (1250 – 1517)

הממלוכים שלטו במצרים, ארץ ישראל, לבנון, סוריה, ארם נהריים, חיג'אז, סודאן, אסיה הקטנה ובמאה ה-15 בקפריסין, במשך למעלה ממאתים ושישים שנה, החל מ-1250. ראשית התהוותם כארבע-מאות שנה לפני שעלו לשלטון. החליף העבסי אל מעתצם (842 – 833) הקים גדודי עבדים תורכיים, ממלוכים, שם שפירושו: "המשועבדים, מיקנת כספם של אדוניהם". הנוהג נמשך גם בממלכות הבוייהיים, הסלג'וקים והאיובים ובמיוחד בימי הסולטן אל מליך אל צאלח אל איוב (1249 -1240) ששיכן את הגייסות הממלוכים בקסרקטינים ליד הנילוס. הממלוכים היו נערים צעירים שנקנו או נלקחו כשלל מלחמה משבטים צ'רקסיים וקווקזיים עובדי אלילים באזור קזחסטאן שבין ימות האוראל והבלחש (צפון-מזרח תורכיה, מרכז-דרום רוסיה של ימינו). הם גודלו תחת חינוך מוסלמי קפדני שבו שולבו אימונים צבאיים מעולים. בהגיעם לבגרות, נפדו מעבדות על-ידי אמירים שאימנו אותם כפרשים מעולים ולהם היו אסירי תודה. הממלוכים היו חסרים קשרי משפחה וכל עושרם ומעמדם נישענו על הצלחתם כמינהלנים או לוחמים-פרשים מעולים. יתרה מזאת, בניגוד למשטרים מלוכניים שהתבססו על שושלות משפחתיות, מי שלא היה ממלוכי לא יכול להגיע לשלטון או לרמות פיקוד ומינהל גבוהות. גם בניהם של הממלוכים עצמם היו נחותים בדרגה משום שלא היו עבדים מלכתחילה אלא נולדו כבני חורין.
הממלוכים הגיעו לשילטון בשל צירוף גורמים: מותו של הסולטן אל מליך אל צלאח אל איוב ובו-בזמן פלישה צלבנית למצרים בפיקודו של לואי ה-9 מלך צרפת. תוראן שאח, בנו של הסולטן, הוזעק ממרחקים, אולם גדוד ה"בחרייה" הממלוכי השוכן בקסרקטינים ליד הנילוס, סירב להמליך על עצמו צעיר מחוסר ניסיון וזר שא ינו בקי באזור, ועל כן רצחו אותו, והמליכו אחד ממפקדיהם, שנשא אחת מפילגשיו של הסולטן האיובי המת, ובכך קנה לו זכות שלטון. ומכיוון שהממלוכים היו הכוח היחיד שיכול לעמוד מול הצלבנים, לא התעוררה התנגדות לשלטונם.
המאורע הבא שחיזק את שלטונם היה הפלישה המונגולית של גייסות ג'ינגס חאן ב-1260. בראש הגייסות המונגוליים עמד המצביא כתבוגא קוטוז, שהיה הסולטן הממלוכי באותה שעה. הוא גייס את האמירים השונים על-מנת למנוע מהמונגולים את כיבוש מצרים. קוטוז דאג גם לוודא שהצבא הצלבני, שהיה הכוח הצבאי העיקרי בארץ ישראל וריכוזיו העיקריים היו לאורך החוף ובגליל, לא יתערב. שני הצבאות - הממלוכים, שנודעו כלוחמים ופרשים מעולים, והמונגולים, שהתפרסמו בקשיחותם ובאכזריותם, נערכו לקרב הכרעה בעין ג'לות - עין חרוד. המערכה היתה שקולה ונמשכה שעות ארוכות, עד שנסוג האגף הימני הממלוכי, מושך אחריו את המונגולים למארב מתוכנן שסופו תבוסה למונגולים, ולכידת מפקדם כתבוגא. ניצחון זה רומם את יוקרתם של הממלוכים מכיוון שעד לתבוסה זו, היו המונגולים בלתי מנוצחים ופרשו את האימפריה הכבירה שלהם מחופי סין ועד לקצה המערבי של אסיה. תוצאותיו של קרב זה קבעו את השתלטותם של הממלוכים גם על מרחבי סוריה וחשפו את חולשת הצלבנים שנשענו בעיקר על ציים אירופיים שקישרו עם אירופה וסחרו עימה. המחנה הצלבני היה מפורר בתוכו ואכול תככים. מטבע הדברים, הבאים בתור היו הצלבנים. במשך שלושים השנים הבאות נלחמו בצלבנים באיברס (1260 – 1279), הסולטן שרצח את הסולטן הקודם קוטוז, ואל מליך אל מנצור קלאון (1279 -1290) ובנו עד גירושם הסופי של הצלבנים מכל חלקי ארץ ישראל ולבנון כשגולת הכותרת היא כיבוש עכו, עיר הנמל המרכזית ומרכז השילטון בארץ ישראל הצלבנית ב-1291. למרות התנגדות הממלוכים לשושלות משפחתיות, יצרו בני קלאון שושלת שנמשכה כמה עשרות שנים.
שכבת העילית הממלוכית הרגישה מחויבת לממסד הדתי המוסלמי שעל ברכיו גדלה, ומשום כך הצטיינו הממלוכים בבניית מסגדים מפוארים, בפיאור אלה הקיימים (בהר הבית, בלוד וברמלה), ובבניית מדרסות ללימוד משפט מוסלמי המתבסס על האיסלאם האורתודוקסי הסוני, דבר שתרם לעיצוב פני המזרח התיכון עד ימינו. קהיר, שהיתה מרכז השלטון הממלוכי, הפכה מרכז ללימודי האיסלם. הממלוכים שלטו בעזרת חיל פרשים נייד ומהיר ובעזרת פקודות שהועברו על-ידי מערך דואר יעיל עבורו נבנו גשרים שחלקם משמשים גם היום, כמו ביבנה וליד לוד. שילטונם התקיף והיעיל הביא לפריחת המסחר בארץ ועצם ישיבתם על ציר המסחר בבשמים ובתבלינים מהמזרח לאירופה (נמלי אלכסנדריה ועזה), העשירה אותם בממון רב אותו לא יכלו להוריש לצאצאיהם משום החוקים שאין להוריש עושר ותוארי אצולה לבני משפחה. עושר מצטבר זה הופנה לבניית מבני ציבור מפוארים, מסגדים וארמונות.
מוצאם מהאזורים הערבתיים של מזרח תורכיה ודרום רוסיה, לא הפך אותם לספנים משובחים. מתוך כתבים ממלוכים מסתבר כי הספנים היו מן המעמד הנמוך ביותר - פלאחים ואנשי ההמון. בולט הוא מכתבו של באיברס, הסולטן הממלוכי הגדול שבנה צי פלישה גדול על-מנת לכבוש את קפריסין ומשהובס הצי על-ידי הצי האירופי, הוא מודה לאלוהים על שמכיוון שפגעה בו עין הרע, טוב שעשתה זאת בים, ולא השפילה את דגליו בתבוסה יבשתית, ועל שהנפגעים העיקריים היו בני המעמד הנחות: פלאחים ואנשי ההמון. "אוסטולי" - איש צי, נחשב ככינוי גנאי לממלוכי ואין אחד ממפקדי הצי שהוקדשה לו ביוגרפיה. מתוך נתונים אילו והתבטאויות אחרות של ביבארס, מסתבר כי הממלוכים, שהיו מפקדי אחד הצבאות החזקים בעולם העתיק, היו משוללי צי בעל איכות משום זלזולם בים ובאנשיו. לא היה להם צי קבוע, ובכל פעם שהתעורר צורך, נהגו לבנות צי על-מנת לצאת לפעולות תגמול. כך היה לפחות במקרה אחד: ב-1365, תקפו הפרנקים (הנוצרים האירופים) את אלכסנדריה, בתגובה החליטו הממלוכים להקים צי שיתקוף את בסיסי השודדים בקפריסין. הם בנו צי על היבשה, בקרבת ביירות, במרחק מספק משפת הים על-מנת שלא ייפגע מתקיפות ימיות, כשביניהן ובין הים מפריד צבא פרשים חזק. התוכנית נגנזה והספינות לא ירדו מעולם אל הים, העץ נרקב וחלקי המתכת נשדדו על-ידי תושבי הסביבה. חולשתם הימית של הממלוכים חוזקה בזיכרון שיבתם של הצלבנים לארץ ישראל בפעם השנייה לאחר תבוסתם המוחצת בקרב קרני חיטין (1187).כבר בשנים הראשונות שלאחר קרב זה, בו חיסל צלאח א-דין את חיילות הצלבנים, נחתו בנמלי החוף ללא הפרעה חיילות צלבניים חדשים שהקימו את הממלכה הצלבנית השנייה שהחזיקה מעמד עד 1291. לקח זה, בנוסף לחולשתם הימית הברורה, הביא את הממלוכים למעשה שקבע את אופיו של החוף הים-תיכוני למשך מאות בשנים. הם הרסו בשיטתיות את כל ערי החוף ומבצריו, מצידון בצפון ועד אל-עריש בדרום. למעשה נותרו רק נמלי אלכסנדריה ודמייטה במצריים וביירות בלבנון נותרו פעילים בכל התקופה, וגם הם סבלו מתקיפות ימיות מצד הנוצרים. עכו ויפו הפכו לכפרים קטנים, קיסריה, ארסור, אשקלון ועתלית נהרסו לחלוטין. פרט לכמה מצודות קטנות (כמו למשל סידני עלי על החוף ממש או נבי רובין בקירבת חוף פלמחים) שהתבססו על אתרים מקודשים, שממו אתרי החוף. שיממונו של החוף מודגש בכך שאוניות מסחר פסחו לחלוטין על קטע החוף הארץ ישראלי. הנמלים המצריים הושארו על כנם משום עורק המסחר נושא הרווחים שהתנהל בין ארצות מזרח אסיה ואירופה, שהוביל לאירופה בשמים, תבלינים, סמים ואריגי משי. החולשה הימית המוסלמית הובילה ב-1498 לניפוצה של ההגמוניה המוסלמית-ממלוכית באוקיאנוס הערבי וההודי. צי פורטוגלי קטן, בראשותו של ואסקו דה-גמה, הצליח להקיף את אפריקה ולמצוא נתיב למזרח, וכך הפך בן לילה את האוקיאנוסים לאזור אירופי. שום צי מוסלמי לא יכול היה להתמודד בטכניקת הימאות האירופית וגם לא בנשק האירופי. וזהו הדבר שחיסל את האימפריה הממלוכית ב-1517. הממלוכים, פרשים גאים, בזו לאבק השרפה, סירבו להכניס נשק חם לצבאם וכשהגיעה שעת המבחן, ב-1517, הכריע הצבא העותומני במהירות¯את הפרשים הממלוכים.
הממלוכים שרדו ככוח צבאי מעולה תחת שלטון העותומנים. הם השתתפו בקרב נגד נפוליון ב-1798 מול הפירמידות (ונחלו תבוסה),והושמדו על-ידי מוחמד עלי, שליטה העצמאי הראשון של מצרים המודרנית ב-1811.

סידנא עלי

ליד העיר ארסוף גר איש ושמו עלי. איש ישר שהתפרנס ממסחר קימעונאי בשמועות ובלחשים. אל הבית הקטן בו גר נהגו לבוא נשים הרות, זוגות לפני נישואיהם ונוסעים לפני נסיעתם. עלי היה מתקין קמעות, לוחש לחשים, מתפלל תפילות ומברך ברכות. יש אנשים שנולדים עם מזל. ולכן, עם שהזדקן, יצא שמו כשופט צדק המסוגל להביט לעינו של אדם ולגלות אם הוא משקר או אומר אמת. סוחרים נוסעים, זוגות שכנים שחדלו לדבר ביניהם וילדים הנאבקים על הירושה החלו לבוא אל ביתו שבכותל הדרומי שלו היתה קבועה אבן שחורה.
באחד הימים, כבכל יום בשעה הנעימה שאחרי החום ולפני בוא הלילה, ירד אל החוף. החול היה נעים לרגליו היחפות וקולות העיר נבלעו ברחש גלי הים. שחפים ריחפו מעל המים או שטו עליהם בבטן לבנה. סירות הדייגים עגנו בנמל הקטן. קול בכי עלה מעל רחש הים. סידנא עלי הרים את עיניו שכבר לא היו צעירות וחיפש את הבוכה. בצל מצוק הכורכר המביט אל הים ישבה ילדה קטנה מאוד ובכתה. עלי עזב את קו הגלים, השאיר את הנרגילה שהניח לפניו פואד בעל בית התה הבנוי מגזעי תמר ודקלים על החוף, וניגש אל הילדה.
"למה תבכי ילדה?" שאל סידנא עלי. הילדה המשיכה לבכות. "קומי,¯קומי, קטנתי," אמר השופט שמייד הבחין בעינו שאינה טועה לעולם, שמשהו קרה. "מה קרה?"
"החלב... בה..." בכתה הילדה.
"נשפך?" ניחש עלי. הילדה הנידה את ראשה. "הלכת להביא חלב¯מהאיכרים, הכד נפל ונשבר והחלב נעלם בחול?"
"כן," אמרה הילדה. "איך ידעת?"
"ניחשתי," חייך עלי. "אבל את לא יודעת שלא בוכים על חלב שנשפך?"
"לא," בכתה הילדה.
"אה," אמר עלי, שהבחין לפי בגדי הילדה שאינה באה מבית שיש בו חלב כל יום. "בואי נראה מה אפשר לעשות." הוא גחן אל השברים שמסביב לילדה ואחר-כך הביט אל השמים ואמר: "מעולם לא ביקשתי זאת, אבל אם אפשר - הכד."
ומעשה ניסים. שברי הכד התחברו כמו מאליהם ולא ניכר בו כי היה שבור אי-פעם. אחר-כך שינס עלי את מותניו וסחט את החול מן החלב. האדמה נאנקה, וככל שנאנקה יותר התעוררו פניה של הילדה לחיוך, ומשסיים, נשקה לו בשימחה על לחיו, הניפה את הכד ורצה לביתה. עלי נגע בלחי המנושקת בקצה אצבעו, חייך לעצמו וצעד לאט עם הדמדומים בחזרה אל שרפרף הקש הנמוך שליד הנרגילה בה הניח פואד גחל חדש.
שנים באו ושנים עברו, שיירות סוחרים עברו מדרום לצפון וממזרח למערב, אוניות הפליגו לארצות הים, נושאות ונותנות, וציפורים חלפו צפונה לסיביר ודרומה לעבר הקו המשווה החם של אפריקה. ובאחד מימות הסתיו הרגיש סידנא עלי, איש מכובד שמשפטו צדק, שעיניו כבדות ועייפות. הוא השתרע מתחת לאבן השחורה שבכותל ביתו שעל המצוק המשקיף על הים, הביט בפעם האחרונה בים הכחול, בצמחי החוף ובעיר ארסוף ועצם את עיניו.
אנשים רבים, נשים, סוחרים, אומנים, איכרים, גברים וילדים באו להלווייתו, נוגעים בשולי הפרוכת שהונחה עליו. גופו הונח בקבר, נישאו תפילות, הבור כוסה ועלי היה לקדוש.
למחרת היום הבחינו בני משפחתו המזועזעים כי גופתו מונחת מחוץ לקבר. הם מיהרו לקבור את הגופה לבל יבחין אי מי בחילול הקודש.
עם בוקר היתה הגופה שוב מחוץ לקבר. שוב מיהרו בני המשפחה וקברו את הגופה. איש לא הבין. איש לא ידע.
בלילה, בא סידנא עלי בחלום הלילה לפואד הזקן, בעל בית התה עם כיסאות הקש וגחלי הנרגילה שעל חוף הים, ואמר לו: "האדמה לא רוצה אותי, היא מסרבת לשכוח את היום בו סחטתי ממנה את החלב שנשפך מן הכד השבור."
"ומה אעשה, יא סדנא עלי?" שאל פואד.
"קבור אותי מעל האדמה ובנה על גופתי את מבנה הקבר," הציע סדנא עלי.
מייד מיהר פואד במעלה הגבעה ובא אל משפחת סדנא עלי. מבנה הקבר נבנה עוד באותו יום וסידנא עלי, נח בתוכו, מביט אל האבן השחורה הקובעת אם שיקר אדם אם לא, ושם הוא נח עד עצם היום הזה, מעל פני האדמה.

חראם סידנא עלי

מסגד סידנא עלי נמצא מעל הארמון של נסים כחלון, בין שכונת נוף ים, שהיא קצה הצפוני של הרצליה פיתוח ובין הים. מיגרש החנייה של באי החוף משתרע למרגלות חומות מתחם המסגד. המסגד נטוש היום ומתגוררים בו שני אחים מהכפר קלנסואה שלומדים קוראן, מגדלים ירקות, משגיחים על המסגד ומשפצים את מתחם המסגד. תשע שנים גרה במקום משפחה מיפו. לפני כמה חודשים חרב צריח המסגד מפגיעת ברק. הסבתא נהרגה מאבן שנפלה, הנכד נפצע. המשפחה עקרה מן המקום. את צריח המסגד החלו לשקם בעזרת תרומות אנשי קלנסואה. עיריית הרצליה עצרה את השיפוץ. המסגד משמש אתר עליה-לרגל למוסלמים מכפרי המשולש, מהגליל ומרצועת עזה. עלי איבן- עלי בן עולים, הקדוש הקבור במבנה הקבר שמעל האדמה, ידוע כבעל נס. הוא בן משפחתו של מוחמד, השישי במניין נביאי האיסלם ומת בשנת 474 להג'רה – 1081 לספירה. משום היותו בעל נס, נהוג למול ילדים בחצר שבה ממוקם הקבר, לנדור נדרים ולבקש פרי בטן. לצד מבנה הקבר היתה אבן שחורה. הקבר חסר גג, משום שלפי האמונה המקומית סידנא עלי אינו אוהב גג לראשו והוא העיף את הגג שהיה לקבר בעבר. משפטים היו מתבררים בעזרת אותה אבן, ואם היו חושדים באדם כי אמר דבר שקר, היו מובילים אותו אל האבן השחורה. אם סירב לגעת בה - משמע הוא שקרן, אם נגע בה ודבר לא קרה לו - הריהו דובר אמת. השומרונים מחזיקים במסורת לפיה זהו קברו של עלי הכוהן. המבנה הנוכחי הוקם ב-1481 (בתקופה הממלוכית) על-ידי שמס א-דין אבו אלעין מעזה. אופיו ומיקומו נקבעו כנראה על-סמך מבנה עץ קדום יותר שהיה במקום. המבנה כולל חצר חיצונית, מחולקת לשניים, ובה שער ברזל הפונה צפונה. סביב החצר, שעל קירותיה שרידי תמשיחי וציורי שמן (פרסקות), מבני מגורים ושירותים. מדרום לחצר החיצונית, ממוקם המסגד שמעליו מינרט - צריח המסגד שחלקו העליון הרוס. דרומה ממנו נפתחת חצר רחבה מרוצפת אבן שבה באר סתומה, קברו חסר הגג של סידנא עלי, מינבר (דוכן הדרשן) ומח'רב - גומחת התפילה הפונה דרומה. החצר מוקפת קמרונות וכיפות בקומת החצר ובקומה שמעליה שנבנו בטכניקות שונות. המיתחם, שכולו בנוי אבן כורכר קשה, מוקף חומה, אולי משום ששימש כריבאט - מבנה צבאי שתפקידו לשמש חאן לשיירות צליינים, אך גם מקום ריכוז לאנשי דת שהם גם אנשי צבא שנועדו למלחמת קודש ולחילות פרשים מהירים השולטים באזור, תפקיד שודאי שימש לו לאחר הריסת ארסור הצלבנית ב -1265 בידי הסולטן הממלוכי באיברס, שגם נשא תפילה במסגד לפני שכבש את ארץ ישראל מידי הצלבנים. מחוץ לחומות מסמנים שיחי האגבה ("סיזאל") בית קברות מוסלמי שנמצא במקום. במקום היה גם כפר מוסלמי שננטש במלחמת השחרור ונהרס.

תל ארשף, רשף, אפולוניה, סוזוסה, ארסוף, ארסור

תל ארשף הוא שמו העברי הנוכחי של מקום יישוב ששמו שונה פעמים אחדות במהלך ההיסטוריה, אם כי שמר על הצליל המקורי. התל נמצא שלוש-מאות מטרים צפונה מחוף הרחצה של סידנא עלי. באתר עצמו אין דברים מרתקים על-פני השטח, אבל ישנה תצפית יפה לכיוון הים, ומתחתיו יוצרות המפולות החומות והחלקלקות אזור של סלעים ומפרצונים. מתחת לעיר שקועים שרידי הנמל הצלבני שעליהם יושבים דייגי החכות. תל ארשף תחום מצפון וממזרח על-ידי מפעל של התע"ש, דבר המונע את פיתוחו. אותו מפעל מזרים שפכים תעשייתיים חומציים אל הים שמצפון לתל במספר מקומות, ומהווה מפגע סביבתי ללא פיקוח, משום מה, למרות היותו מפעל ממשלתי.
הממצא הקדום ביותר בתל הם כלי צור מהניאוליט (לפני 8000 שנה) ומהכלכולית (לפני 5500 - 6000 שנה) וכן חרסים מתקופת הברונזה הקדומה (2300 - 3100 לפני הספירה).
נראה שיישוב ממשי מתחיל רק בתקופה הפרסית (332 - 532 לפנה"ס) וזאת לפי פסלון מצרי מהשושלת הכ"ו ומטבעות פיניקיים שנמצאו במקום ומספקים תאריך. נראה שיושבי העיר באותה תקופה היו סוחרים כנענים-פיניקים. שם העיר באותה תקופה היה רשף, על-שם אל האש, הפריון והשאול הכנעני.
אחרי כיבושי אלכסנדר מוקדון התיישבו בעיר יוונים ששינו את שם העיר לאפולוניה על-שם אל השמש אפולו. מאותה תקופה נמצאו שרידים המעידים על ייצור ארגמן (קונכיות חלזונות).
העיר נכבשה ב-80 לפנה"ס בידי אלכסנדר ינאי, והיתה חלק מרצועת החוף שבידי בית חשמונאי.
מבנה שנחשף בחפירות 1981-82 בדרום-מערב האתר, הוא מן התקופה הרומאית, וזאת בנוסף לאיזכורים אצל פליניוס ויוספוס פלביוס, המאשרים כי העיר שוקמה על-ידי הנציב הרומאי גביניוס ב-57 לפנה"ס. כמו כן נמצא מבנה קבורה מהמאה השנייה לספירה.
התקופה הבאה היא הביזנטית (632 - 336 לספירה), שבה נקראה סוזוסה ("עיר המציל"), היא מופיעה במפת פויטינגר, שחוברה על-ידי נזיר במאה הרביעית לספירה ואינה נזכרת במשנה ובתלמוד. לשיא כוחה היא מגיעה במאות השישית-שביעית לספירה, ומאותה תקופה נמצאו במקום שרידי כנסייה אותה בנה מרנוס. באותה תקופה היתה במקום מושבה שומרונית שזיהתה את קבר סידנא עלי כקברו של עלי הכוהן.

אלף לילה ולילה – הרון אל רשיד
אחרי הכיבוש המוסלמי המשיכה העיר להתקיים, אם כי שמה הוחלף לארסוף. השרידים מתקופה זו הם רחוב שמשני עבריו חדרים עם תנורים. לא נמצא מעגן מסודר למרות שנמצא עוגן גדול. פרנסת תושבי העיר היתה על ציד צבאים, איילים, יחמורים, חזירי בר, דולפינים, צבי מים מתוקים ודגים. העיר נהרסה ב -809 במהומות שפרצו לאחר מותו של הארון אל ראשיד (הכליף הבגדדי המפורסם מספורי "אלף לילה ולילה").

בית החרושת לזכוכית

מתקופתו של הארון אל ראשיד, תקופה המכונה בהיסטוריה של ארץ ישראל התקופה הערבית הקדומה, נמצאו תליוני זכוכית ומדי סערה אפשר למצוא על החוף שרידי זכוכית עתיקה. זכוכיות אלו הן מה ששרד מבית-החרושת לזכוכית שהיה בארסוף באותה התקופה.
העיר נכבשה על-ידי הצלבנים ב-1101 לספירה ושמה שונה, כאמור, לארסור. הם בנו בה נמל אם כי יש לזכור שצי איטלקי מגנואה סייע בכיבוש העיר, ויש להניח שנחתו במעגן שנבנה בתקופה המוסלמית הקדומה. העיר חזרה לידיים מוסלמיות לאחר תבוסת הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187) וארבע שנים מאוחר יותר (1191) חזרה להיות צלבנית לאחר שריצ'רד לב הארי הביס את צבאו של צלאח א-דין בקרב ביער ארסור - יער אלוני תבור ואלות ים תיכוניות שהשתרע ממזרח לעיר.
קיצה של העיר בא עליה ב-1265 כשבאיברס, הסולטן הממלוכי, צר עליה וכבש אותה לאחר קרב, הורס את העיר עד היסוד וסותם את נמלה במפולות של חומות העיר, כדי למנוע נחיתה צלבנית נוספת דוגמת זו של ריצ'רד לב הארי. וכחלק מהתפיסה הממלוכית שלפיה עדיף הסוס על הספינה ועדיפה שליטה יבשתית על זו הימית.

תל מיכל

תל מיכל נמצא מעל חוף הנכים של הרצליה, שישה וחצי קילומטרים מצפון לשפך הירקון. קשה לראות היום את התל מכיוון שהוא דומה לדיונה גדולה וחלקו המערבי נגרף על-ידי גלי הים.
ראשית יישובו בתקופת הברונזה התיכונה 2ב', שהיא ראשיתן של כל ערי הנמל לאורך החוף הישראלי. העיר ניטשה בראשית המאה ה-14 לפנה"ס ויושבה מחדש במאה ה-11 לפנה"ס, יתכן שעל-ידי הפיניקים. לשיאו הגיע התל בתקופה הפרסית. אלכסנדר מוקדון לא פגע בעיר, אם כי בסוף המאה הרביעית לפנה"ס (התקופה ההלניסטית) היא נחרבה. מאותו זמן נחשפה בעיר גת גדולה לדריכת ענבים, דבר המעיד על כרמי הענבים שהיו סביבה. בתל עצמו נמצא מטמון מטבעות תלמיים ליד המיקדש הפרסי שעליו נבנה מיקדש הלניסטי.
במאה הראשונה לספירה הוקמה בתל מצודה רומאית גדולה וכשזו חרבה, הופסקה הישוב בתל, פרט למיגדל שמירה שהוקם בתקופה העבסית (התקופה הערבית הקדומה).
לא נמצא מעגן בקירבת תל מיכל ושתי סיבות לכך ייתכנו: הראשונה, כי הנמל ומזחיו שקעו בתוך הים. אזור תל מיכל מכוסה מטרים רבים של חול (האזור המוצף בים) וייתכן כי הממצא שוכן תחתיו. חלקו המערבי של תל מיכל גלש ואבד בתוך הים כתוצאה מסערות חורף, עליית מפלס הים וזעזועים טקטוניים. בהתחשב בתוכניות הבנייה של המרינה החדשה מתחת לתל מיכל, קשה להניח שהמחקר הארכיאולוגי הימי יוכל למצוא שרידים של נמל, אם אכן היה כזה.
אפשרות אחרת היא כי במקום לא היה נמל והספינות עגנו במרחק ומהן הובילו סירות אל החוף, או שאולי הוחפו על מטענן על החול.
יש לזכור כי מעולם לא היתה בתל מיכל עיר גדולה וחשובה כדור או כיפו, ונראה ששימשה תחנת מסחר מקומית.

7. סידנא עלי עד נחל פולג
מחוף פולג להרצליה
איך להגיע ומה לעשות

חוף המצוק העירום - מדרום לשפך נחל פולג ועד לחוף המוסדר של סידנא עלי נמשכת רצועת חוף מתחת למצוק הכורכר הנחלקת למספר חופי משנה.
חוף וינגייט - ממש מתחת למכון וינגייט ומדרום לו משתרע חוף חולי יפה ללא כל שירותים. בחודשי האביב ניתן להחנות את הרכב במגרש החנייה של המכון, לצאת דרך שער ברחבת החנייה וללכת דרך הפריחה של האירוס ההדור הפורח בצבעי סגול כהים. פריחה של בן חצב יקינטוני וצבעוני השפלה גם היא מכסה את רכס הכורכר. מעבר לשמורה נופלות בתלילות דיונות נפלאות להתגלגלות וגלישה עד לחוף הים. משפחה שאינה מוטרדת מהתפלשות בחול ומחוסר מים זורמים ושירותים מסודרים תמצא כאן מקור הנאה. אפשר לחצות את שפך תעלת הביוב של הפולג צפונה לחוף המוסדר ושם נמצאים כל השירותים. (ראה פרק 6)
טיול אביב (פברואר-מרץ): החניית הרכב במיגרש החנייה של שמורת פולג (כניסה מזרחה דרך צומת קיבוץ יקום). צעידה דרך צומח ופורח השמורה (אירית גדולה, בן חצב יקינתוני, לוף, אירוסים וכו', ביקור בפירצת הפולג, בחורשת האקליפטוסים ועלייה לכיוון הכביש הראשי. חצייה על גשר הולכי הרגל, כניסה למכון וינגייט ובכניסה עוברים דרך מיגרש החנייה ויורדים צפונה דרך שער לכיוון הדיונות שבצלע הדרומית של נחל פולג. צבעונים ואירוס הארגמן. הפריחה היא בפברואר ובראשית מרץ. אחרי הפריחה יש דיונות נפלאות להשתוללות כל הדרך אל הים, ואם היום יפה - רחצה. חזרה באותו המסלול.

שמורת שפיים-געש-שמורה של צומח מצוק הכורכר. כניסה ממערב לקיבוץ שפיים. אפשר לרדת מהמשורה אל החוף שמתחת לה.

חוף געש - חוף גולשי הגלים - מדרום למכון וינגייט משתרעת רצועה של חוף פתוח ולא מפותח. לאורך כל החוף, על שפת המים ובמרחק לא גדול לתוך הים יש רצועה של סלע חוף, חלקים ממצוק הכורכר החופי¯שהתמוטט וטבע בים. לא מומלץ להתרחץ במקום זה בים גלי.
מקיבוץ געש יורדת דרך עפר עד לחוף שיש בו סככה אבל אין שירותים או מים. חוף גולשי הגלים מהקיבוצים שפיים וגעש.
חוף רישפון, החוף העירום - בין החוף של קיבוץ געש ובין תל אפולוניה (חוף סידנא עלי) נמשכים שלושה קילומטרים של חוף לא מפותח עם סלעי חוף קרובים לשפת המים. מצוק החוף קרוב מאוד לגלים בכמה מן המקומות. אל קטע חוף זה אפשר להגיע בדרכי עפר היוצאות מערבה דרך השדות מצומת הכניסה למושב רשפון. החוף אינו מפותח, לא מתאים למשפחות או למי שאינו חובב הליכה והתבודדות, מתאים לאלו החובבים את הרחצה והשיזוף בעירום. למעשה, כל הרצועה בין מכון וינגייט ועד לסידנא עלי אינה עבירה כמעט לרכב ולפיכך טובה להתבודדות ביום ובלילה. מול חוף רשפון יש שרידי ספינת דיג שנטרפה במקום.
אזהרה, זיהום! מפעל התעשייה הצבאית, שתחומו נמשך בין נוף-ים כמעט עד לחוף מושב רשפון, מזרים ביוב חומצי בשני ואדיונים. האחד קרוב מאוד לתל רשף (הקצה הצפוני של חוף סידנא עלי) והשני כ-800 מטרים צפונה לו.

במהלך סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נחפר תל אפולוניה באינטנסיביות והוא היום אתר בחסות רשות העתיקות. הכניסה בתשלום, הכנסיה לאתר היא בחלקו הצפוני של חוף סידנא עלי

חוף סידנא עלי - החוף משתרע בין מסגד סידנא עלי ובין תל רשף. ההגעה אליו היא מצומת נוף-ים (צומת אחד צפונה מצומת כפר שמריהו). יש לנסוע עם הכביש ישר מערבה עד לקצהו ומשם יש שילוט מכוון; או דרך צומת כפר שמריהו מערבה ברחוב קרן היסוד עד לרחוב וינגייט, ושם לפנות צפונה עד לשילוט צהוב מכוון. קו 91 של "יונייטד טורס" נוסע שבעה ימים בשבוע מתל-אביב לנוף-ים דרך הרצליה פיתוח ובחזרה. למעשה נמשך החוף עוד כמה מאות מטרים דרומה עד לתחילת החופים העירוניים של הרצליה, אבל החוף המפותח עם שירותי החוף, המתאים לכל המשפחה, נמצא בין המסגד והתל. בחוף מקלחות, שירותים, מזנון והמסעדה של נסים כחלון. הכניסה למיגרשי החנייה בחודשי הקיץ היא בתשלום.
חופי הרצליה - לכולם הכניסה בתשלום. בכולם מקלחות ושירותים. אכדיה, זבולון, השרון. אל חופי הרצליה אפשר להגיע בכניסה דרך אזור התעשייה של הרצליה (צומת הרצליה) או דרך צומת כפר שמריהו, פונים מערבה לתוך שכונת נוף-ים והרצליה פיתוח ונוסעים עד למרכז המסחרי. החוף האריסטוקראטי של הרצליה הוא החוף הצמוד למלון אכדיה ובו מפגש "דבוש", המקום ליפים וליפות. אחר כך אפשר לחזור לאזור התעשייה וללקק גלידה ב"ד"ר לק".
חוף הנכים (או מה שנישאר ממנו מתחת לתל מיכל)- החוף הדרומי ביותר בהרצליה (שבהליכה ממנו דרומה מגיעים לחוף הצוק) הוא אחד המקומות הבודדים לאורך החוף העירוני הצפוף של גוש דן אליו ניתן להגיע עם רכב וגורר ולהוריד סירות וגלשנים אל המים.
המרינה מגדלי הדירות והקניון שבגללם היא הוקמה - ממערב לתל מיכל, קיימת מעגנה (מרינה) ימית גדולה לחמש-מאות סירות. עומק המים במרינה הוא של 5.5 מ', עומק המספיק למעבר יאכטות גדולות בעלות "קיל" עמוק. מתחת לתל מיכל לא נערך סקר ארכיאולוגי מקיף, משום שהחוף מכוסה מטרים רבים של חול. המרינה באה לכאורה לענות על הצורך במקום ליאכטות המצטופפות במעגני המרינה בתל-אביב (כמאתיים וחמישים) ובנמל יפו (כמה עשרות), אבל בפועל נועדה על מנת לייצר פיסת נדל"ן שווה מאוד וקניון עטור חנויות שיימכרו בהרבה כסף ויופעלו על ידי יזם שהוא חבר של הפוליטיקאים. סיפורה של מרינת הרצליה הוא אחד מהסיפורים הבורים והמכוערים של שוד קרקע ציבורית והפיכת חוף נחמד למפלצת בטון מחורבנת שקורעת אותו ללא צורך.

הוספת תגובה


Security code
רענן