חצי האי סיני מתקדש לאלוהים

מדריכים - סיני ומצרים



במרץ נגמרה מלחמת המפרץ והאביב הגיע במבול של נסיעות ועבודה.

"רוצה לבוא לאום-שומר להכין טיול?" שאל אילן לכיש. ודאי. "משם אני ממשיך לקהיר." הגיע הזמן לבקר במנזרים הקופטיים של המדבר המזרחי. הכיתות הנוצריות המזרחיות. העתיקות. ההתחלה.

המים של מפרץ נעמה היו חשוכים, אורות המלונות החדשים נשברו בקו החוף. סיני, מצרים וקפריסין היו במקום לצאת למשלחת של יונסק"ו שנעה לאורך דרך הערבות, אחד מסעיפי דרכי המשי. על המשלחת סיפר לי פקיד משרד החינוך בירושלים. מלאתי טפסים. משלחת בת חודשיים שתחצה מאשחבאד לאלמה אטה שעל הגבול הסיני כחלק מהפרוייקט של יונסק"ו: "דרך המשי, דרך הדיאלוג בין עמים." הפקיד הירושלמי של משרד החינוך בישר לי בשימחה שהעדיפו פרופסור ולא אותי. פקידים מעדיפים פרופסורים.

המים של מפרץ נעמה רבצו אפלוליים מעבר לחול והיאכטות לבנות בתוכם. מאחורינו היה המלון המצרי שהיה חלק ממכלול התיירות שבנו המצרים. אדריכלות מפליאה שהתפשטה מערבה עד לספרד ולצפון אפריקה, ומזרחה לתוך הרפובליקות האיסלמיות, הודו, מלזיה, ולתוך סינקיאנג, המחוז המוסלמי של סין. אם אדרכילות היא תרבות. דרכי המשי, דרכי המסחר מתחילות להסלל שוב על פי הנתיבים הישנים החביבים כל כך על בני האדם. אותו שביל. העתיקות. הריח המשכר של הזהב, הבשמים, הסמים, כלי הבית והאדריכלות הנודדת בראשם של האנשים. המוסיקה, האגדות, הסוסים. הרבה זמן לא היתה תנועה בדרכי סיני. המצרים גילו מחדש את המדבר לאחר שישראל כבשה ונסוגה ממנו. עד אז, למרות מסעות מלחמה של מוחמד עלי ב1831-, למרות התנועה הבריטית שחרצה את גורלו למצריות ב1906-, ולמרות מבצע סואץ ב1956-, רבץ המדבר לא מופרע מאז שחדלו דרכי השיירות. רק בדואים הבריחו סמים בין סעודיה ירדן ומצרים. אבל מתי החלו ומתי חדלו דרכי השיירות? למה? בשל איזו סיבה?

ארוחת הערב הייתה טובה והבירה המצרית, למרות שהיא מופקת מחומרים מפוקפקים, נעימה. "מה אתה יודע על הכתובות הנבטיות בסיני?" שאל אילן.

"לא הרבה."

"ומה דעתך, אילו נוודים מקומיים או חלק מהממלכה הנבטית?"

הבטתי בים וחזרתי אל אילן. פה טמון המפתח לשאלת דרכי המשי בסיני, מתי ולמה. ואז, כמו שקורה לפעמים, רעיון מזיז רעיון והדברים, כמו קלפים, נופלים לתוך המקומות המיועדים.

נבטים הם הסרקנים. השרקנים - שרק בערבית - מזרח. אנשי המזרח, הערבים,  שסחרו בתבלינים, בשמים, מתכות ומשי, מוליכים את הכבודה על גבות הגמלים מנמלי עדן וחצר מוות דרך שיבם אל פטרה, וממנה לממשית ולעבדת ומשם לעיר החופשית עזה. ומעזה לנמלי הים התיכון.

בצפון ובמזרח, מעבר לפרת, היו הפרתים אנשי הביניים, גובים את מיסיהם מהמשי ומהסחורות של סין ומרכז אסיה. ב53- לפנה"ס החליט קרסוס, נציב סוריה, לצאת ולדלוק אחרי הצבא הפרתי, על מנת לתפוס את דרכי המשי, לעצור את בריחת הזהב הרומאי מזרחה, אל הפרתים והסינים. הפרתים ארבו לרומאים חמושים בקשתות ארוכות, טובחים את הלגיונות, מניפים בשעת צהריים מסמאת את בדי המשי שהחזירו את קרני השמש אל עיני הלגיונרים המוכים, מוזגים זהב רותח לגרונו של קרסוס. הופכים את קרב קרהה לאחת מהמפלות האיומות והכואבות שספגו חיילי הצבא הטוב ביותר בעולם העתיק.

ב24,5- לפנה"ס נשלח אליוס גאלוס על יד אוגוסטוס,  משלחת מחקר של חצי האי ערב וסיני. לבדוק את הנתיב הדרומי של דרכי המשי. המשלחת סבלה ממחלות ורעב והגיעה ללאוקה קומה שעל החוף הסעודי.

לפי סטרבון השתלם לנבטים לשווק ישירות לאלכסנדריה ולא לעזה ולרינוקורורה (ליד אל עריש). אלכסנדריה היתה שוק והנמל הטוב של הים התיכון. לא פלא שהורדוס ניגש עוד באותה שנה להקים את נמל קיסריה.

הנבטים לא ששו להשתמש בשירותיהם של היהודים או היוונים. וודאי לא של אלכסנדריה, שלאחר שכבש אותה אוקטבינוס-אוגוסטוס, הפכה רומאית. הורדוס הבחין בתפר ובחוסר רצונם של הנבטים להשתעבד כלכלית לאמפריה הרומאית. וכך, בהיותו איש הביניים שהביס את הנבטים ב31- לפנה"ס ליד פילדלפיה (רבת עמון המודרנית), התנה במשא ומתן את כופר תבוסתם בהפניית דרך המסחר לעבר קיסריה. בהיותו אומן הדיפלומטיה הימתיכונית, הגיע להסכם עם הרומאים על מנת ליצור מרכז שבו יוכלו פקחי האמפריה לבקר ולווסת את תנועת הסחורה, מרכז קל בהרבה לפיקוח מהמטרופולין של אלכסנדריה.

הורדוס בנה את נמל קיסריה, מפעל שנמשך כ12- שנה, מפתה את הסחר הנבטי לחסוך ימי הליכה לאלכסנדריה, להתגבר על קשיי הים של עזה. קיסריה היתה הנמל הגדול בעולם העתיק, משוכלל יותר מפיראוס. להבדיל מפיראוס ואלכסנדריה, נבנה הנמל במקום שבו לא היה מפרץ טבעי. הורדוס חיפש מקום שבו לאף אחד לא יהיו דרישות. בקיסריה יכל הורדוס להציע לסוחרים הנבטים נמל בטוח כל ימות השנה בקרבה לדרכי הנגב הראשיות, מקום ממנו יוכלו לצאת ראשונים אל שוקי הים. ההסכמה הרומאית-יהודית-נבטית הכעיסה לא מעט רומאים. פליניוס הזקן, שנהרג בהתפרצות הוזוב באוגוסט של שנת 79 לספירה כשהתקרב עם ספינתו, מתוך סקרנות ממתיתה, לראות את האדים הרעילים מאבנים את פומפי לאבק, מבטא את התסכול הרומאי בספרו: "תולדות הטבע". הנבטים היו עדיין שליטי המדבר האגדיים, ששלושה מסעות מלחמה רומאים לא הצליחו להביסם ולכפוף את דרכי המסחר מסין, הודו וערב למערכת המיסוי הרומאית.

למחיר הגבוה של הסחורות המגיעות, משי סיני דרך פרתיה ובשמים ותבלינים הודיים דרך ארצות הנבטים, היתה סיבה מוצדקת. מיסים.

"לאחר שמלקטים את הלבונה, מעבירים את אותה בגמלים לסאבוטה. בסבוטה  מורידים מעשר מן הלבונה בשביל הכוהנים ובשביל האל הנקרא סביס. את הכמות מעריכים לפי מידה ולא לפי משקל. לפני שמשלמים את המעשר אסור להציע את הלבונה בשוק. את הלבונה אפשר ליצא דרך ארץ הגאביניטים בלבד. ולכן יש לשלם מס גם למלכה של אותה ארץ. בירת הממלכה הזאת היא תומננה, המרוחקת 1487 מילין מן העיר עזה ביהודה השוכנת בחוף הים התיכון. המסע מחולק ל65- שלבים ובכל אחד מהם תחנות לגמלים. מן הלבונה יש לשלם כמויות קבועות לכוהנים ומזכירי מלכים ולבד מאלו לשומרים, למשמשיהם ולמשרתיהם, שכל אחד מהם מקבל את קמצוצו. יתר על כן, לאורך כל הדרך יש לשלם תשלומים, במקום אחד עבור מים, במקום אחד עבור מספוא, או דמי לינה בתחנות וכן מיסי כניסה שונים. כך המצטברות ההוצאות לכדי 688 דינרים למטען גמל עוד לפני שמגיעים אל חוף הים התיכון. ואז יש לשלם שוב למוכסים של האמפריה שלנו. לפיכך מגיע מחיר הלבונה מן הסוג הטוב ל6-, הסוג השני ל5- והסוג השלישי ל3- דינרים לליטרה." (תולדות הטבע (65-51, 12

המיסוי העלה את מחירי הבשמים, הזהב, המשי, הסמים והשנהב בשוקי האמפריה שסביב לים התיכון.

הכישלונות הרומאים בקרב עם הפרתים הפנו את הכעס והעוצמה הרומאית אל הנבטים. בימי טריאנוס (106 לספירה) שיעבדו הרומאים את ממלכת הנבטים. יחד עם השיעבוד, הידקו הרומאים את שליטתם בחוף הארץ ישראלי והשתלטו על שני נמלי הים הנבטיים בעזה וברינוקרורה (אל עריש). ההיסטוריה השקיעה את נמל קיסריה, שהפך למאחז רומאי עם מותו של הורדוס בשנים הראשונות לפנה"ס, והמרידה את ארץ ישראל בשתי מרידות גדולות במאה הראשונה והשנייה לספירה. מרידות אלו, הסיטו את דרכי המסחר צפונה - אל הפרתים, ודרומה לעבר מצרים, מחסלות את העורק לכיוון קיסריה. המרידות היהודיות גרמו גם להצטברותו של כוח רומאי גדול בתוך תחומי ארץ ישראל, מורידות את הלגיון ה10- פרטנזיס לאיילה (עקבה), מקום אליו הגיעו שיירות המסחר הנבטיות מחצי האי ערב, עולות לכיוון עזה בדארב אל ע'זה, או מתפצלות וחוצות לכיוון אל עריש.

 

אלוהים מגיע לסיני

כמעט מייד עם התמוטטות הממלכה הנבטית העצמאית ב106- לספירה, מופיעות כתובות נבטיות בסיני. רכוזי כתובות נמצאו לאורך דרכי השיירות. בהדבת חג'אג' שמדרום לעין חודרה, בואדי זלקה על הסלעים המובילים לכיוון ההר הגבוה, באזור הר הסירבל ונאת הפיראן ובואדי מוכתאב המושך לראש מפרץ סואץ.

האם היו הנבטים יושביו הקבועים של המדבר או מהגרים שנדחקו עם אובדן הממלכה הנבטית?

עם הפיכת  הממלכה הנבטית לחלק מהאימפריה הרומאית, החלו הרומאים לגבות את חלקם בדרך הנבטית לעזה ולאל עריש ובנמלים עצמם. דרך הים עמדה בפני הסוחרים היורדים מנמל לאוקה קומי (בקרבת מדינה המודרנית) לכיוון ברניקי שבחוף המצרי (בקרבת הגבול הסודני) או לכיוון נמל הורגדה ממנו עלתה הדרך לקוסס, מעט צפונה ללוקסור וירדה לאורך עמק הנילוס לאלכסנדריה. אלא שדרכי הים היו חשופות לשודדים, לסערות, לשוניות ולפקחי נמלים.

הנבטים העדיפו להמשיך ולגמל ביבשה דרך המדבר השומם. וסיני היה מדבר שומם. אל המדבר היו צריכים להגיע דרך ראש מפרץ אילת שבו ישבו יחידות רומאיות שגבו את המיסים ופקחו על הדרך. תפישת ראש מפרץ אילת על ידי הרומאים היא שהניעה את הנבטים ליסד את הנמל בדהב, מקום בו נמצאו חרסים נבטים מהמאות השניה השלישית והרביעית לספירה. דרכי המסחר הנבטיות שעלו לאורך החוף הסעודי אפשרו את הקפיצה לנמל של דהב, ממנו עלו להר הגבוה ודרך ואדי פיראן לדלתא ולאלכסנדריה.

אלכסנדריה היתה הרע במיעוטו. הרומאים אומנם שלטו במקום, אלא שהיה בה נמל גדול, אוכלוסיה הלנית פתוחה וצרכנית (העיר הגדולה בעולם העתיק פרט לרומא) והיו בה בתי החרושת ומקומות העיבוד. באלכסנדריה נולדה גם הנצרות באותו הזמן בו נחסמה קיסריה שביהודה למסחר בשל מלחמת עצמאות דתית לאומית. הקנאות היהודית הדגישה את הרבגוניות האלכסנדרונית הנינוחה כמרכז החוכמה העולמי, המקום ממנו נובעים הרעיונות, המקום אליו זורם המסחר הגולמי, מעובד ונמכר ברחבי הים התיכון. שוק גדול שאם הגיעה אליו שיירה ללא מסוי- הגיעה למחוז חפץ. אלכסנדריה היתה מרכזו של העושר, מרכז כלכלי אדיר לצד המרכז הרוחני החשוב באגן הים התיכון.

דרכי המסחר מונעות על ידי כסף ורווח, מקום הנפגע על ידי פורענות ננטש לטובת דרך טובה יותר. במיוחד דרכים בינלאומיות המוליכות מקצהו המזרחי של העולם לקצהו המערבי. שום סוחר אינו אוהב שמתערבים לו בכיס. דרך המסחר העיקרית נעה דרומה, לעבר סיני.

עם המסחר התרבתה האוכלוסיה והשתקעה במקום. עם הזמן נוצרו מקומות הפולחן. ובראשם המקדש הנבטי הגדול שנמצא על פסגת הסירבל מעל הנאה הפורה של הפיראן. סיני הפכה מאז ההשתלטות הרומאית על ארץ ישראל ועבר הירדן, לארץ המסחר הנבטית. ארץ של אף אחד שבה תחנות מסחר בדהב, פיראן וא-טור.

אלא שבראשית המאה הרביעית טרד את העולם הימתיכוני המזרחי מאורע נוסף.  קונסטנטינוס הגדול הכריז על הנצרות כדת האמת. הוא החליט שבירתו החדשה לא תהיה רומא השוקעת. וגם לא אלכסנדריה, מחוז החוכמה, העיר בה נאספה הספריה הגדולה בעולם, תורגם התנ"ך, ישבו הפילוסופים, המתמתיקאים שחישבו את היקף כדור הארץ, היסטוריונים וגאוגרפים, מקום אליו זרמו הבושם, המשי, הזהב והסמים.

כאן חברה שוב הדת למסחר, שכן קונסטנטינוס, מכמה סיבות, החליט להקים את בירת האמפריה החדשה על מיצרי הבוספורוס. בקושטא.

הוא העתיק את מרכז האמפריה החדשה מזרחה, הופך את רומא לגבול, נשאר תלוי באירופה כשאסיה הבטוחה בגבו. לנימוק המיקום התווסף הויכוח הפנימי שפרץ בתוך הנצרות שהפכה לדת מדינה, הויכוח בין הנוצרים הקופטים המונופיזיטים יושבי מצרים ואלכסנדריה, שראו אחידות בין טבעו האלוהי ואנושי של ישו, לבין היוונים האורטודוקסים הבזנטינים שהפרידו בין הבן לבין התגלותו האלוהית. היתה לקונסטנטינוס עוד סיבה, הנצרות נשמרה ולובתה בזמן הרדיפות הרומאיות-אליליות בעיקר באלכסנדריה. זה המקום בו נאספו המרטירים על הצלבים, מאמינים באל אחד מתוקף האמונה האינטלקטואלית בדבר שאין בו חומר, על רקע העיר החומרית, עובדת האלילים והתוססת, עיר נמל שמלומדים הפליגו אליה וממנה מכל רחבי העולם העתיק, סחורות הצטברו בשווקיה ובבתי החרושת שלה עבדו את חומרי הגלם לסחורות יקרות ערך.

קונסטנטינוס לא רצה להיות תלוי באנשי הרוח של אלכסנדריה. ובאנשי הממון. הוא רצה מקום שיהיה רק שלו. פוחד מכוחם של האינטלקטואלים ואנשי הדת. יוצר יוזמה חדשה אליה נהו הסוחרים. לכן יסד את הבירה בקושטא. שולט על מעבר המים של הים השחור.

על מנת לבנות מרכז חדש, צריך לכוון את הזרם אליו. שכן כמו אלכסנדריה, גם קונסטנטינופול נחנה בנמל ים משובח ובשליטה על מוצא דרכים. לקונסטנטינופול יגיעו המשי ושאר הטובין העוברים דרך הים השחור, חונים בקולכיס, בטרבזון ובסמסון, או מפליגים מאנטיוכיה דרך בירת הממלכה שבה יצרכו וממנה ישווקו למערב האמפריה.

קונסטנטינוטס רצה לפגוע בסחר האלכסנדרוני ולהטות את נתיבי המסחר צפונה. זו לא היתה הפעם הראשונה שממלכה צפונית ניסתה להתנכל לאלכסנדריה. בשל אותה סיבה ממש יוסדה אנטיוכיה במפרץ אסכנדרון על ידי הסלווקים במאה ה3-. לאחר מותו של אלכסנדר, על מנת למשוך את הסחר מהסעיף הדרומי צפונה, לנמל החדש. הדרכים התפצלו.

 

בשם אלוהים

אמצע המאה הרביעית הוא תחילתה של פריחת נזירות המדבר הבזנטית. בארץ ישראל ובסיני. במצרים היו אלו הקופטים שיצאו מאלכסנדריה לואדי נטרון שבמדבר המערבי, ומבני סואף לסנט פול וסנט אנטוני שבמדבר המזרחי. יתכן שנועדה להגן על הדרכים, יתכן שהיתה נזירות אינטלקטואלית שמאסה בהבלי העולם ויצאה אל המדבר כדוגמאת כיתות מדבר יהודה היהודיות במאה הראשונה לפנה"ס.

לקיסרים הבזנטים היה ברור שאם רוצים להכניע את אלכסנדריה ולהשתלט על דרכי המסחר הרווחיות ללא צבא - יש להשתמש באלוהים ולנצר את הנבטים של סיני.

עם הפיכתה של הנצרות לדת מדינה, הרגישו נושאי הצלב הסובלים, כי מקומם נגזל מהם על ידי המנגנון המסואב של דת-מדינה והם חיפשו לעצמם אופקים חדשים. האופקים נוצרו על ידי המדינה שכיוונה את הלהט הדתי לנתיבי המסחר. שכן מאז ומעולם זה היה ריווחי ליצור מקום קדוש אליו יעלו אנשים ויושקע כסף מדיני על מנת שאנשים יעלו מינחות וישלמו מיסים.

בסיני היתה כבר תשתית. היו בה מקומות פולחן נבטים ומקדש חשוב על אחת הפסגות הנישאות - פסגת הסירבל הנמצאת מעל הנאה הגדולה בסיני -הפיראן והיו נבטים נוצרים במשרות גבוהות בכנסיה הבזנטית.

מאמץ ישובי בזנטי החל בסיני. הנזירים הבזנטים התיישבו במוקדי הישוב הנבטים. אזור ההר הגבוה, השופע במים והיושב על ציר השיירות העיקרי, שממנו מתפצלות הדרכים לנאת הפיראן ודרך ואדי עיסלה לראיטו- א-טור ששימשה כנמל. סביב סנטה, פיראן וראיטו נוצרו מרכזים ביזנטים. לא נזירים קופטים, אלא נזירים ביזנטים. טכניקות ההידרופוניקה (השקיה והובלת מים) שהם מחדירים להר הגבוה אינן מצריות, כי אם מקדוניות. יתרה מכך, על נסיונו של השלטון הביזנטי להפוך את הנבטים הסוחרים לנתיניו שלו, המתייחסים למרכז בקושטא, יעידו הבישופים הנבטים שהשתתפו במועצות הכנסיה. הבישוף פטרוס מאילה (עקבה) השתתף ב325- בכנס בניקאה ובמועצות ב347- וב359- בסלבקיה השתתפו בישופים מפטרה. בויכוח הגדול באפסוס ב431- לספירה, הויכוח שדחף את הנסטוריאנים הסורים לסין, השתתף בישוף נבטי מחלוצה וב451- השתתפו כבר 4 בישופים ערבים.

והיה גם טקסט כתוב שהוליך את בני ישראל, אבותיהם הקדומים היהודים הוגי הדת הנוצרית, דרך סיני לארץ הקודש. עכשיו היה צריך רק להפיץ את השמועה. באופן לא מפתיע, נוצרו המרכזים הבזנטים הגדולים לאורך דרך המסחר, בקרבת המים, ממפים את נדודי בני ישראל לאורך אותה דרך שנולדה כתוצאה מאילוץ בראשיתה של המאה השנייה לספירה.

יציאת מצרים הישראלית, היא במובן זה, המסע לאלכסנדריה של הנבטים.  הולדת המסורת נתמכה על ידי השילטון המרכזי, ששיירות עולי רגל דתיות מטעמו החלו לפקוד את המקום, תורמים לפיקוח ולחיזוק הקשר בין האמפריה לדרך שעד אז לא נשלטה. הפיקוח העמיק עם משלוח חיילים שבאו להגן על מנזר מפני הסרקנים.

לא מפליא משום כך, הוא מאבקם של הסרקנים - השרקנים, הנבטים המזרחיים שהתיישבו במדבר, בתנועת הנזירות שאיימה על החופש ועל רווחי דרכי המסחר. המאבק היה בין האמפריה הבזנטית ושליטתה בדרכים ובין הסוחרים הזעירים. ויכוח הקיים תמיד בין כוחות המשק לרצון הממלכתי.

הויכוח הסתיים בכמה שלבים.

השלב הראשון היה ביצורם של המנזרים, פעולה אותה עשה הקיסר יוסטיניאנוס במאה השישית לספירה. מבצר את מנזר סנטה קטרינה, את מנזר הפיראן ואת ראיטו. בנוסף לכך, על מנת לבסס את קדושתו של המנזר הבזנטי ולהכות את הקופטים שמרכזם ואדי נטרון, ואדי ע'רבה ואלכסנדריה, הופיעה התגלותה המסתורית של קטרינה, קדושה אלכסנדרונית, קופטית, שניצלבה על אמונתה הנוצרית במאה השלישית, על הפסגה הגבוהה ביותר בסיני- ג'בל קטרינה. בתוך סיפור מציאת גופתה, כפי שהוא מתואר על ידי הנזיר הגרמני פליקס פברי שעבר בסיני ב1481-, ניזכרות שתי קבוצות נזירים, המערבים - אנכרוטים שחיו חיי התבודדות והמזרחים-הקוינוביטים שחיו חיי שיתוף ושרתו את האלוהים תחת החוק. החוק הוא חוק הכנסיה הבזנטית. המאבק הקופטי-ביזנטי נע עם שיירות המסחר.

קונסטנטינוס ואמו הקיסרית הלנה, היו נבונים מספיק על מנת ללכת עם זרם מתבודדי המדבר הקופטים ולבנות זרם שיהיה כפוף להם.

דבר נאה הוא, שמשום דרך הבשמים, המשי, הסמים והזהב שעברה דרך סיני, ומשום רצונה של האמפריה הבזנטית המזרחית לשלוט בה, להכריע את אלכסנדריה ולנתק אותה ממקורות עושרה, נולדה המסורת של מתן תורה בהר סיני שבהר הגבוה. הסנה זוהה כשיח פטל קדוש ליד המעיין שבמנזר שנבנה כמנזר מרים הקדושה והפך למנזר קתרינה הקדושה מאלכסנדריה.

אלא שסופה של הדרך הנבטית בסיני כבר ניראה בעין. שכן האמפריה הביזנטית הוכתה קודם על ידי הפרסים הססנים של כוסרו, שהגיעו לסיני ולמצרים כדי להשתלט על סעיף הדרך שבא מערב.

לאחר התאוששות בזנטית וכיבוש מחדש מידי הססנים (627) שארך פחות מ15- שנים, הופיע עמר אבן אל עץ הערבי, כובש את מצרים דרך ארץ ישראל.

הערבים לא השתלטו אף פעם על סיני, פרט לדרך החוגגים שנבנתה על ידי אבן טולון במאה התשיעית, עוברת בנתיב השיירות הוותיק. חוצה את סיני מאילת לסואץ ומשם לקהיר ולצפון אפריקה. ופרט לדרך הים הותיקה לאורך צפון סיני, שבה תאר אבן בטוטא, שבע מאות שנים מאוחר יותר, את דרכי הטישטוש בהן מסרקים השילטונות את החול כדי לראות אם חצו שיירות גמלים שניסו להתחמק מתשלום המס.

אלכנסדריה הופקרה. קיסריה שקעה. הערבים, בהופכם את ים סוף לים ערבי פנימי, ובשאבם את טוב המזרח אל מרכזיהם הנעים בין דמשק קהיר ובגדד, עזבו את צירי המסחר אל חופי ארץ ישראל ומצרים. מעבירים את המסחר צפונה, מזיזים את דרך המשי בחזרה לעבר הים השחור, לעבר קושטא, ממיתים סופית את אלכסנדריה ששרדה את שלוש מאות השנים של ההתנכלות הבזנטית. חורבן האמפריה הבזנטית השנואה, היה חורבנה של אלכסנדריה. תמות נפשי.

דרך המשי, הבשמים, הזהב והסמים בסיני נשכחה וגוועה. מותירה רק את הכתובות הנבטיות, את המנזרים הבזנטים המבודדים בזמן ובמרחב ואת המסורת על מתן תורה בסיני.

הוספת תגובה


Security code
רענן