מערב סין (שינקיאנג וגנסו)

מדריכים - מדריך למרכז אסיה ומערב סין

הנסיכה איפרחאן, מזרע חוג'ה נשלחה לחצרו של צ'יאנלונג הקיסר משושלת צ'ינג המנצ'ורית. בחצר הקיסר קראו לה שיאנג פי (XIANGFEI), משום בושם הפרחים הענוג שהדיף גופה. לאחר מותה, הובאה אל קבר המשפחה, אם כי הרשומות הקיסריות של משפחת מנצ'ו קוברות אותה במחוז הביי, בקברי שושלת צ'ינג ממזרח למבנה הקבר המשמש גם כמסגד.
הדרך ממרכז אסיה למערב סין:

דרך קירגיזיה:

מבישקק דרך מעבר טורגארט
זה המעבר האזרחי מקירגיזיה למערב סין והוא פתוח לתנועה אזרחית מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20. אפשר להגיע אליו עם תחבורה מקומית וכן עם מונית – מיניבוס מבישקק. אפשר בנסיעה ישירה להגיע למעבר ב-8 שעות נסיעה. אפשר גם לןלון בדרך בעמק הנארין במחנה יורטות. צריך להגיע למעבר עם ויזה סינית ועקרונית הסינים היו רוצים שיחכה נציג סיני בצד הסיני של הגבול.
בין שני מעברי הגבול – הקירגיזי והסיני, יש שטח מפורז של אף אחד שנמשך על פני 20 קילומטרים. עקרונית אין תנועה באזור – אבל הרוסים (שמפעילים את מעבר הגבול בתור הצבא שמנהל את חבר העמים של מה שהיה ברית המועצות), מוציא משאית שמעבירה את הנוסעים לצד שני.
כדאי שיחכה רכב סיני בצד השני למרות שאפשר למצוא מקום על משאיות סיניות שמחכות בגבול.
מעבר הגבול הרישמי נמצא כ-3 שעות במורד הכביש שלאורכו אפשר לראות נוודים קירגיזים וגמלים דו דבשתיים.

עמק הנארין
לאורכו עולה הכביש מבישקק לטורגארט. חלקו נאה מאוד ויש בו כפרים קירגיזים כשהדבר המרשים בהם הוא שדות הקבורה – שניראים כמו מחנות אוהלים או כפרי מתים בין הכפרים של החיים.


מאוש לאירקישטאם

אוש
אוש היתה העיר הראשונה אליה הגיעו השיירות מקשגר בדרכן אל עמק פרגנה ואל קוקאנד, טשקנט, סמרקאנד ובוכרה. שבועים או שלושה שבועות לחצות את הפמיר. בתים נמוכים מצידי הכביש, נהר החוצה בין שתי צלעות הגבעות עליהן בנויים הבתים. הר המתנשא במרכז העיר ועליו צומח יער ירוק. ובמרחק, מעבר לאד העננים, ההרים המתגבהים של הפמיר. גג העולם. מפרידים בין ברית המועצות, אפגניסטאן וסין

אתרים:
הר סולימאן
הר סולימאן הוא גבעה שמתרוממת מעל אוש. אפשר להגיע במכונית עד לשני השערים התחתונים משני ידי ההר. שני הצדדים טובים לעליה ולירידה באותה מידה. בצד הצפוני יש שער מוסלמי בתחתיתו של שביל בטון שמפס אל ההר. מתחת, בתוך סבך המבנים אפשר לאות מסגד חומר.
הטיפוס להר לא נמשך יותר מ-20 דקות בקצב סביר ועל ההר יש קבר לבנים קטן. שהוא: מואזולאון חדרתי א-שוב אבן בלקיאח סולימן.
נשים וגברים באים לפה להתרפא.
המאוזלאון נמצא המזרחי של ההר, מביט אל ההרים הרחוקים. לכיוון סין קשגר שמעבר להם. עץ צומח כניסה. לפי האגדה סולימן הערבי הגיע לפה רכוב על שטיח מעופף, הוא עצר על ההר וראה שהכל ישימון. אבל מכאן, מההר, הוא ראה שבפמיר יש מים ואז הוא התפלל והמים הגיעו לכאן. מאז נקרא ההר הר סולימן. לאחר מכן הוא חזר על שטיחו המעופף ונקבר באחד ההרים, אף אחד לא יודע היכן. לפני כמה שנים באו ארכיאולוגים האתאיסטים לחפור כאן. הם חפרו והוציאו את העצמות, וכל לילה, העצמות חוזרות למקומן. איש קדוש.
ומאז אנשים באים להתרפא באבן סולימן, אללה נותן לעקרות פרי בטן. שיכורים באים הנה אחרי שתיה רבה, אם הם מניחים את הראש על הסלע-השיכרות נפוגה .
מתחת למוזולאום יש מקום מיוחד בסלעים ליד, לברך, לרגל ולכאבי גב. אם שוכבים במגלשה מסויימת על הסלעים החלקים, איפה שסולימן שכב והסלע קיבל את צורת הגב שלו - הכאבים עוברים

האגדה הקדומה של הר סולימאן:
שואן דזנג, נסיך עולי הרגל, הבודהיסט הסיני שנסע דרך מרכז אסיה למרכזי הלמידה של המאהיאנה, המרכבה הגדולה, במאה ה-7, חזר דרך אוש. מלווה במשמר הכבוד של שני מלכים, הרשה ההודי וקומרה מלך אסאם, כשעל גבות הפילים צלמי בודהא וכתבים. כשהגיעו לממלכת אוש, על פסגה קרחת ובודדה לא הרחק מהבירה, הם מצאו סטופה בודהיסטית. לפי האגדה המקומית, כמה מאות שנים לפני כן, הרעידה סופה אדירה את ההר וגילתה מסתגף ענק מימדים ששערו הארוך כיסה את פניו וכתפיו והוא יושב על ההר, עיניו עצומות שנים לאין מספר. החדשות התפשטו במהירות ואנשים החלו להביא מתנות מכל רחבי הארץ. במהרה נערם תל גדול והמלך נועץ באחד הנזירים לדעת מיהו המסתגף. הוא קדוש שהגיע למצב של מעבר לחידלון ולכן גדל שערו לאורך כזה. אמר הנזיר. האם יש דרך להוציא אותו מהטראנס? שאל המלך. צריך לרסס את עורו בחלב, מכיוון שאם מעירים אדם הנמצא בטראנס בבת אחת, נשמתו החיה על בשמי השמים ממריאה וגופו מתפורר באחת. צריך חלב שיחלחל לתאים היבשים להחיות את הגוף. שפכו חלב אמר המלך והשמיעו את הגונג. הסגפן בן האלף פקח את עיניו. איזה מין אנשים אתם לובשים את בגדי הקודש? נזירים. ואיפה אדוני ומורי בודהא קסיפה? נכנס בשערי הנירוונה לפני זמן רב, ענו הנזירים ברוך. האם השיג בודהא סקיאמוני את האיזון המוחלט של ההארה המושלמת? כן. גם הוא הגיע לפני זמן רב למנוחה שבאין. כששמע הקדוש את המילים האלו, הוא עצם את עיניו, הרים את ידו לשיער, הסיט אותו מפניו, ועלה ישר לשמים, גופו מעוכל בלהבות שמימיות. האפר שנשר מעצמותיו נאסף על ידי המלך ונתיניו, נקבר באותו המקום שעליו נבנתה הסטופה גדולה.

שביל יורד מההר לדרום מזרחה.

שוק
השוק נמצא על גדת הנהר, במקום הנמוך של העיר. אנשים משחקים שאח בצ'איחנה ועשן עולה מדוכני הקבאב. קירגיזים לוגמים מרק עם נקנקיות בשר סוסים. לחם טורקמני עגול וחם, מנוקב חום בהיר נערם על עגלות ליד הפירות והירקות הבהירים. מעבר להם נערמו אבטיחים ומלונים. קירגיזים חבושים בכובעים קירגיזים-טירולים מעשנים סיגריות בקריסת רגלים. שוק נחמד.

מלונות
מלון אוש אינטוריסט –זהו אחד המלונות הגרועים בעולם שאירח בין כתליו את סיר אדמונד הילארי כובש האוורסט ואותי במסעי ב-1991 על דרך המשי. מוטב להימנע.
מים חמים במלון אינטוריסט באוש הם מצרך חצי נדיר אבל לעומת זאת יש בירות סיניות. הגבול כאן פתוח ומשאיות עוברות ומביאות סחורה במלון יש מסעדה ותזמורת שמנגנת מוסיקה לריקודים.
יש בעיר עוד מלונות שחלקם משפחתיים ומחיריהם עומדים על 20-40$ לחדר.

סארי טאש
אחד הכפרים השווים ביותר שיש. הדרך אליו מאוש נמשכת 7-8 שעות בכביש יפה להלל עם תצפיות נאות.
המראה מסארי טאש אל כל הפמיר וההרים השמימיים הוא אחד המראות הנפלאים שיש של רכס הימלאי באזשהו מקום. שווה עד מאד.
אפשר ללון במקום ביורטות (אוהלי לבד) או בבתי אנשים. שווה לצאת לטיולים מהמקום, להשתמש בו כבסיס יציאה להרים ולערבה הסמוכה אליו. אחד המקומות הטובים שיש במרכז אסיה למי שרוצה נוודות, הרים גדולים ומקום רחוק באמת.

אירקיש טאם
לעומת סארי טאש, אירקיש טאם הוא מקום שיש בו את כל החסרונות של עיירת גבול. דרך לא סלולה וקשה בת כ-8 שעות מובילה לאירקיש טאם מסארי טאש. הדרך יפה ושווה. המעבר עצמו יש בו המולה של מעבר מסחרי, מבריחי, גנבי בין קירגיזיה לסין.
בין הגבול הקירגיזי למעבר הגבול הסיני יש כקילומטר (עליה) . אין אפשרות (לפחות לא היתה ב-2004) לחצות את המעבר מבלי שיחכה סוכן מהצד הסיני של הגבול, אם כי אפשר לנסות.
נכון ל-2012 שומרי הגבול הקירגיזים דואגים להסעות
השוטרים במעבר הסיני קשוחים מאוד ואם המעבר סגור – יהיה הנוסע תקוע בשטח ההפקר שבין הישות המרכז אסיאנית לסין.
אחד המעברים היפים באסיה.

טורקיסטאן הסינית, אוייגוריססטאן שינקיאנג (המחוזות החדשים - סין)
החלק המערבי של סין הוא רכש חדש יחסית. אפשר להחיל את הסיניות של המקום מאמצע המאה ה-18

הכיבוש הסיני:
שיאן, צ'אנג אן של מרקו פולו, היתה בירת ההאנים שיצרו את האמפריה הסינית, אחד מעידני הזהב הסינים בין המאה השלישית לפני והמאה השנייה אחרי הספירה, משם שלח הקיסר וו די את ז'נג צ'יין לחצות את ההרים השמימיים כדי להגיע למקורות סוסי המלחמה של פרגנה ב-138 לפנה"ס.
וו די, בנו של מייסד השושלת ההאנית, שלט שנים ארוכות, מ-145 ועד 87 לפנה"ס, ימי ראשית שלטונו, היו גם ימי התהיות הגדולות. הוא לא הצליח להבין מדוע הקיסר השמימי שעלה במרכבתו לשמים קבור בקבר שניתן לגעת בו ביד. גם תשובתם המתחמקת של יועציו, שהקבר מכיל את הכובע והגלימה, לא ספקה אותו. הוא רצה לדעת לאן הולכים ומהו אלמוות, מתאכזב מהקוסמים שהבטיחו להפוך ציניבר לזהב. הוא חיפש את התשובות ברחבי ממלכתו, בין 60 מליון נתיניו. תשובות לא היו. מעבר לחומה הגדולה פלשו מזמן לזמן ההונים הלבנים. השיונג נו (HSIUNG-NU). הצבא ההאני לא הצליח למנוע את חדירתם מכיוון שההונים, שכמה מאות שנים לאחר מכן יחצו את גבולות הדנובה ויחריבו את רומא, היו מהשבטים הנודדים שנעו במרחב הערבות העצום שבין גבולות סין להונגריה ורכבו על הסוסים המרכז אסיאנים, מזרם הסוסים קרי הדם. סוסים נמוכים ומוצקים, בעלי עמידות גבוהה וכוח רב שצוארם משתפל קדימה ושערותיהם ארוכות. ז'נג צ'יין ניסה לחצות את ההרים על מנת לעורר את היואה-צ'י, שבט נודד אינדו אירופי בעלי שיער אדום ועיניים כחולות, שהובס על ידי ההונים שנים לפני כן וראשו של מלכם הפך לפי המסורת המקומית לגביע שתייה בידי מנהיג ההונים. היואה-צ'י חצו למרכז אסיה והתיישבו בסמרקאנד. הקיסר וו-די רצה לאיים על ההונים ממערב, להטריד. אלא שז'נג צ'יין נלכד על ידי ההונים, ורק לאחר 10 שנים הצליח להמלט. נאמן למשימתו, המשיך מזרחה, במהלך מסעותיו הגיע ז'נג צ'יין, לבקטריה שבירתה בבאלח. הוא סובב ברחובות החומר ובין הבוסתנים והגינות, עובר בשווקים, משתומם ליכולת המסחר ומזלזל ביכולתם כלוחמים. לא היה מלך בארץ והשלטון היה על ידי שליטים מקומיים. ז'נג צ'יין הופתע למצוא בשווקים קני במבוק סינים ובדי משי שהגיעו מסצ'ואן. כששאל את הסוחרים, ספרו לו כי הבדים והבמבוק הגיעו מהודו. ז'נג צ'יין הניח כי יש דרך יבשתית מסצ'ואן לבורמה ולסיקים ומשם להודו ובדרכי היבשה. כשהגיע לפרגנה- טה יואן, סרבו היואה צ'י להלחם בהונים הנוראים.
ז'נג צ'יין חזר לצ'אנג אן עם בשורה. בשורת חלום לאוזניו של וו די. בטה יואן, בעמק פרגנה, יש סוסים שאין כמוהם בעולם. סוסים גבוהים וזקופים שמרוצתם מעוף, הם מזיעים דם, רועים בשדות אלפא אלפא והם באים מזרע הסוסים השמימיים אותם מחפש הקיסר. המסורת בעמק פרגנה היתה כי אלו הם הסוסים שהובאו על ידי היוונים. מזרעו של בוצפלוס, סוסו של אלכסנדר הגדול. במסעותיהם כבשו היוונים את עזה - נמל המוצא של הסחר הנבטי. הנבטים הם אבות פיתוחו של הסוס הערבי, הגזע בעל הדם החם. הסוס האציל שמזגו סוער, ראשו גבוה ומהירותו עולה על כל סוס אחר. הסוסים נמכרו על ידי הנבטים גם לצבא המקדוני שנשא אותם למרכז אסיה. מלך פרגנה החזיק באורוותו כמה עשרות סוסים כאלו שאיתם שיבח את סוסיו. סוסים היכולים לזנק אל השמש ולגמוע 1000 לי (500 קילומטרים) ליום. וו די שלח מייד בקשה למלך פרגנה לשלוח לו סוסים כאלו. המלך שלח לו סוסים מגזע נחות יותר. וו-די, האיש שהרעים על שטפונות הנהרות לעצור כשגלשו מעל הסכרים (ונכשל), ציווה על מסע מלחמה שיכבוש את טה-יואה ויביא משם את הסוסים הראוים. ב-104 יצא הצבא לפרגנה, למעלה מ-3000 קילומטרים משיאן. לאחר כמה חודשים חזר הצבא מוכה ושורותיו מדולדלות מאוד. לי קואנג לי, הגנראל המובס, הניח את ראשו בפני תליין שעצר רק בהוראות קיסר השמיים כדי שיארגן מסע נוסף, גדול אף מהראשון. הפעם יצאו עם המסע מהנדסי מים, מאלפי סוסים, כלכלים ואנשי אספקה. המצור הונח וכשהיה ניראה שהעיר הגיע לרגעיה האחרונים, רצחו אנשי פרגנה את המלך הזקן באישון ליל והבטיחו ללי קונג לי כי יספקו לו את הסוסים המלכותיים שזנבותיהם מברישים את האדמה, רעמותיהם מלטפות את הרגלים ולאורך שדרת גבם שתי קבוצות שרירים כמו בגב הנמר. הצבא הסיני חזר לצ'אנג אן עם 30 סוסים מלכותיים ו-3000 מזן פחות משובח. ביחד אתם נשאו הצבאות גם ענבים מכל זן ומין: "ענבי הגביש הלבן", "ירקות פנינת הדרקון", "פטמות הסוסה" וזרעי אלפא אלפא.

סינית מדוברת
האגם השמימי, ההרים השמימיים. הקיסר היה בן השמים. פעם בשנה, היה יוצא מהעיר האסורה וחוצה דרך החלונות המוגפים של בייג'ינג אל מקדש השמים. שמות ההרים והאגם הרחוקים כל כך מבייג'ינג לא היו מקריים. שכן אם ההרים והאגם שמימיים, הם רכושו של הקיסר, בן השמים. כמו המסגדים שבהם מתפללים למוחמאד. כמו הכנסיות בהם פונה האפסיס מזרחה. רכוש השמים הוא השליטה הדתית-פוליטית על מחוז רחוק מהעין. הסינים, מודעים לכוחו של השם הם אומני המילה. ההרים הבוערים. המדבר שאין ממנו יציאה. העיר האסורה. המילים יוצרות דמויים היוצרים איסורים שהם חזקים כמעט מכל פעולה.

ההרים השמימיים.
ההרים השמימיים מפרידים בין קירגיזיה וקזחסטאן לשינקיאנג. שינקיאנג היא הפרובינציה הסינית המערבית והגדולה בין הפרובינציות של סין. צבאות סיניים חצו את ההרים כבר במאה ה-2 לפנה"ס בדרכם למצוא את הסוסים השמימיים במרכז אסיה. והם מצאו והביאו לסין.
צבאות המוסלמים חצו את ההרים בדרכם לקשגר והצבאות הסינים בדרכם לתבוסה בטאלאס ב-751. הצד המזרחי של ההרים נקי בדרך כלל מעננים שכן הוא מדבר בצל גשם - הטקלאמקאן - המדבר שאיש לא יוצא ממנו.

הירידה מטורגארט לכיוון קשגר.
בחלק הזה של ההרים השמימיים, במעבר ההרים של טורגארט, הטיאן שאן הם שממה מוחלטת בגובה של כמעט ארבעה קילומטרים. גדר מערכת שתוחמת את האצבע הסינית ובאה למנוע מקירגיזים סינים להיכנס לקירגיזיה ומקירגיזים קירגיזים ליצור קשר עם הנוודים בצד הסיני. הצבא הסיני שומר על הגבול. שטח מפורז של 22 קילומטרים מפריד בין גבולות עויינים. 100 קילומטרים של ירידה מדהימה לאורך נהר שהוא יובל של נהר קשגר, בדרך עפר העוברת על פני תהומות, יאקים, אכרים הדשים את תבואת הסתיו וכפרי חומר עם רועים קירגיזים המלווים כל רועה בשני כלבים עד לבניין החדש שבנו השלטונות הסינים בקצה המערבי של הממלכה. הגבול נמצא בגבול בין המחוז הקירגיזי האוטונומי למחוז שהסינים קוראים לו המחוז האוטונומי של שינצ'אנג - המחוזות החדשים, ותושבי המקום קוראים לו אוייגוריסטאן – ארץ האוייגורים. הסינים הם מממציאי המושג אוטונומיה. האוטונומיה להמשיך ולחיות. 7% מיעוטים יש בסין המורכבים מעשרות קבוצות. הטיבטים הם מיעוט אוטונומי. האוייגורים הם המיעוט האוטונמי הגדול מכולם. כ-13 מליון מוסלמים ממוצא טורקי החיים על פני המחוז הסיני הנרחב בשטחו.

אויגוריסטאן
נאות המדבר שלמרגלות ההרים השמימיים הפמיר והקון לון (הרמה הטיבטית) הן מקום מושבם של האוייגורים - שבט טורקי שנדד לפני למעלה מאלף שנים מהערבות המונגוליות והתיישב בנאות המדבר שסביב לטאקלמקאן - המדבר שאיש לא יוצא ממנו חי - השלוחה המערבית של הגובי התחומה בין ההרים השמימיים, הקאראקוראם והקון-לון - הרמה הטיבטית. המים זורמים מההרים הגבוהים בעולם ונעלמים במדבר.
האוייגורים למדו לאסוף את המים, לנטוע צפצפות, לגדל ענבים, מלונים, אבטיחים, בקר וסוסים ולאסוף לתוכם את המלאכות: טוויית השטיחים, צביעת האריגים, מסחר ושוד על דרכי המשי עליהן התיישבו כדי להצמד לכל מה שזהב, כסף, סם, בושם, איחד או משי.

קשגר
קשגר היא העיר המערבית בסין. פסל מאו, גדול אפור וחמור עומד על כן ענק, מתנשא מעל הכביש התוחם את העיר העתיקה מדרום. על הדרך המובילה מכיכר ארבעת הבניינים. הכיכר נקראה כך משום ארבעת הבניינים הניאו-קלאסיים שנבנו בתקופה הרוסית. הסינים הורסים את הבניינים ומחליפים אותם במה שניראה להם סיני-מודרני מה שאומר קרמיקת משתנות מבהיקה וחלונות ענקיים ושחורים. הי-טק סיני.
קשגר עברה בין 1997 ל-2004 בנייה מחדש מסיבית תוך השמדת עברה בנוי החומר של העיר והיא ניראית סינית קרה וטכנוקרטית ושונה מאוד מהעיר שהיתה עד כמעט סוף המאה ה-20.
לאורך ההיסטוריה היתה קשגר המקום בו התחברו הציר הדרומי והצפוני של דרכי המשי.
מכאן יצאו הדרכים דרומה אל מעבר הקאראקוראם החוצה במעבר קהנג'ורב אל הודו של ימים עברו, אל פקיסטאן של היום, לאירקישטאם הנמצאת מעל אוש ומשם המשיכה דרך הערבות לבקעת פרגנה, טשקנט וסמרקאנד והלאה להראט, באלח ואיראן, אל בגדד, דמשק, קיסריה ואלכסנדריה. דרך אחרת עלתה דרך טורגארט לקירגיזיה ומשם לקזחסטאן ולרוסיה ואל הדרך המובילה לים הכספי ואירופה.
בחלק העתיק של העיר שלא נהרס, ונמצא ממזרח למסגד עיד קא בין מרכז העיר לאזור השוק, משמשות עדין עגלות עץ שסוסים קטנים ומוצקים מושכים אותן כאוטובוס מקומי, שטיחים אויגורים צבעוניים שבסיסם אדום וחי מונחים כדי לרפד את טלטלות הדרכים.
הפיתוח הסיני-האני הגיע לכאן והתגבר מאוד מאז נחנך לפה קו הרכבת ב-2000. לא לחינם קוראים הסינים לחלק המערב של סין: "המחוזות החדשים". הסינים מעולם לא שלטו כאן גם כששלטו במקום. במשך רוב המאה ה-19 וחלק מהמאה העשרים שלטו במקום שליטים מקומיים כדוגמאת יעקוב בג - רקדן, לוליין, לוחם ואיש חסר רחמים שחצה את ההרים השמימיים מטשקנט והשתלט על אוגוריסטאן עד שהצליחו הסינים להביס אותו בקרב בסוף המאה ה-19. הבריטים השתעשעו במחשבה להשתלט על חלק זה של העולם במסגרת "המשחק הגדול", שולחים לפה את קולונל יאנג-הזבנד - האיש שכבש עבורם את טיבט. אחר כך פלשו לכאן הרוסים הלבנים ורק סביב שנות השלושים של המאה ה-20 חזרה השליטה במקום לסינים.
ועדיין לכל מקום במחוז האוייגורי שני שמות - שם סיני ושם אוייגורי. קשגר היא קאשי אצל הסינים. יאנגיסר היא שופו. חוטאן היא חו-טיאן ירקאנד היא יאצ'י. ירושלים היא אל קודס.
עד למאה ה-10 היתה הדת השלטת באזרים אלו הבודהיזם והערים בודהיסטיות קבורות מתחת מתחת לחולות המדבר ונחפרות מפעם לפעם.
בלמעלה מאלף השנים האחרונות, יושבי המקום הם השבטים הטורקו-מונגולים שמראם שונה במובהק מהסינים ההאנים - פנים עגולים עם שפמים וזקנים, ועיניים עגולות וגדולות.
מאפיין תרבותי שונה נוסף הוא האוכל - הלחם. אין לחם בסין. הלחם הטורקי - העגול והשטוח העגול והדחוס-מוצק, שיפודי הכבשים על האש הפתוחה, קציצות הקבאב, השיפודים המוכנסים לתנור.
בעיר עצמה נותרו מעט שרידים של חומות החומר של העיר הימי-ביניימית שכן הסינים הרסדו את הרוב.

היסטוריה
בקשגר שלטו האויגורים, ממלכות קרחניות וקרקיטאיות במאות ה-11 וה-12. ב-1219 נפלה קשגריה לפני צבאותיו של ג'ינגס חאן. פחות ממאתיים שנים לאחר מכן חצו ממערב גייסותיו הבוזזים של טימורלנג. עד 1700 נשלטה קשגריה על ידי צאצאי המונגולים. רק ב-1755 נכבשה קשגריה על ידי הקיסרים המנצ'ורים. המנצ'ו ב-1759 מרדה שיאנג פאי (XIANG FAI) בקיסר צ'יאן. הנסיכה הובאה לארמון הקיסרי בבייג'ניג, והפכה לפלגש האהובה והסרבנית של הקיסר. יום אחד, כשיצא הקיסר למסע מהעיר האסורה, הציעה דואגר, אימו של של צ'יאן, את סכין ההתאבדות לפלגש הגאה. מאה שנים לאחר מותה פלש לקשגר יעקוב בג, קצין טורקמני מטשקנט והכריז על קשגריה כמדינה עצמאית.

אוייגורים
האויגורים הם הטורקים הקואקים, הכחולים, שגרו בצפון סין ומדרום לאגם בייקאל שבקזחסטאן ונאלצו להגר משום הלחץ הקירגיזי לסינקיאנג, שם התערבו בסק ממוצא הודו אירופי.
פירוש השם אוייגורים הוא תשעת השבטים. בני הזאב. שכן אבי האוייגורים נמצא על ידי זאבה שאימצה
אותו. כשגדל הזדווג עם אחת מגורות הזאב ואחד מצאצאיו התחתן עם בת אנוש. מצאצאיהם נולדו האוייגורים.
ב-1991 סערה קשגר והיו מהומות. שום דבר לא דווח בעיתונות. הגבול ניסגר.
ב-1997 רצחו אנשים מקשגר את מפקד המשטרה במקום. התסיסה האוייגורית נגד הכיבוש הסיני. ב-1994 שנים מצאו הסינים את הילד שהם טוענים כי הוא הפנצ'ן למה - השני בהיררכיה הטיבטית. הדלאי למה לא מקבל את המציאה. הסינים חכמים מכולם, עם מסורת אדירה של ארבעת אלפי שנות מלחמה נגד נוודים ועמים מסביב, מציפים את הנוודים בסינים האנים, קושרים קשרי חיתון, מבוללים, אוספים אליהם את העוצמה והקשרים.
"ב-1755 כבשו המנצ'ורים, שושלת צ'ינג את קשגריה." אמר עבדול, "וב-1759 הוכרחה איפרחאן, נכדתו של אבאח חוג'א לצאת למסע אל החצר הקיסרית בעיר האסורה ולהפוך לפילגש לקיסר. היא סירבה לקיסר. אלא שזה היה מאוהב בה מכיוון שגופה הדיף ריח בושם דק של פרחים. היא סירבה לשכב עם הקיסר במשך 25 השנים שגרה בעיר האסורה משום געגועיה למדבר. יום אחד, כשיצא הקיסר לצוד, הגישה אם הקיסר את הפגיון לאיפראחן, מורה לה להתאבד. שלוש שנים הובלה הגופה בחזרה אל הקבר והיום היא קבורה כאן, בפינה ליד אבאח חוג'ה."
"היא קבורה בקברי קיסרי הצ'ינג ליד בייג'ינג." אמר לי.
"יש כאלו שאומרים כך." חייך עבדול, "אלא שאנשי המערב אוהבים את הסיפור הזה."
"ואתה?"
"אני רק מספר את הסיפור. אני מקשגר." עבדול שמר את איפרחאן לעצמו, כמו שהסינים הפכו את איפרחאן לבת ערובה שגלותה נמשכת במותה בקברי קיברי הצ'ינג המנצ'ורים באחוזות הקבר הקרובות לבייג'ינג. הסינים הקימו מואזילואום לג'ינגס חאן במקום הנקרא דונג-שנג במונגוליה הפנימית - ג'ינגגס הוא שלהם, מקווים שהמונגולים במונגוליה החיצונית, העצמאית, ימשכו למרכז עליו החליטו. מסורת סינית.
"הסינים קוראים לחלק הזה של סין שינצ'יאנג, יש הרבה תיירים שקוראים למקום אוייגוריסטאן." מילים. ארץ האוייגורים. העיר העתיקה של קשגר ניראית כמו שהייתה, בתי חומר צפופים אחד אל השני, מרפסות, עצי קרגש תומכים, מסגדים, אנשים בכיפות מרכז אסיאניות שותים צ'אי בהסבה על שטיחים צבעוניים. סוס - פוני לכוד במתקן עץ, מונף מעל הקרקע באלימות כדי שיהיה אפשר לפרזל פרסות, קרפיף עצים ענק על הדרך היוצאת מקשגר, עצי צפצפה לכל מלוא העין, עשן הקבאב ושעונים שספרותיהם ערביות.
הדרך הצפונית, זו המחברת בין אורומצ'י וקשגר נכבשה על ידי הסינים בחמש השנים האחרונות. אלף וחמש מאוד קילומטרים של זפת. מקשגר מתחיל המעקף האיסטרטגי הסיני. דרך הקארקוראם החוצה את אחד הרכסים הגבוהים בעולם, מחברת את קשגר עם איסלאמבאד בירת פקיסטאן דרך העמקים העליונים של האינדוס. הציר הסינו-פקיסטאני שבא נגד הציר ההודי-רוסי. הסינים הניחו על גבולותיהם את המיעוטים - מונגוליה הפנימית בצפון, אוייגורים במערב וטיבטים בדרום. יד ברזל ומעט אוויר למיעוטים ועם זאת, אולי בגלל שאין לסינים מסורת דתית כמו שיש לעמים אחרים, הם מאפשרים את הפולחן למיעוטים, ילדים כמה שירצו. הם לא פוחדים מרביית המיעוטים. כרגיל, לאור נסיון של אלפי שניים הם יודעים שתמיד יוכלו להציף כל שטח באנשים. מליון מול מליון, עשרה מול חמישה. מוזיקת מארשים צבאיים בבוקר. הציר הצפוני, דרך קוצ'ה ואקסו וקורלה הפך להיות מחרוזת ערים סיניות הצומחות במהריות מדהימה מתוך המדבר, מאבדות את הייחוד האוייגורי. אלא שבדרום, בדרך המשי המסורתית, המקיפה את המדבר מצידו הדרומי, מתקיימות עדיין הערים האוייגוריות. ילדים ואנשים אינם מדברים את הסינים. הטורקית האוייגורית היא השפה. תיירים לא מגיעים ונוכחות הסינים מצטמצמת לבעלי מקצוע, אנשי צבא ומנהיגי קדרים.
הזרוע הדרומית, היא ארץ האוייגורים האמיתית. הזמן העומד. תעלות מים בין הצפצפות, בתים מוקפים בגדרות חומר. גם זה יעלם תוך חמש שנים אם יחליטו הסינים ההאנים מעמק הנהר הצהוב להציף גם פה. אלא שבינתיים ממשיכים האוייגורים בחייהם, שמורות טבע של אנשים המרחיבים את נאות המדבר בעזרת תעלות מים של עשרות קילומטרים הזורמות מההמורדות ברוכי המים של הרמה הטיבטית אל המרחבים הגבוהים והמשתפלים של המדבר. יארקאנד וחוטאן הן עדין ערי חומר עם מסגדים. סוסים ועגלות ברחובות. הסממנים הנוודים מצטמצמים לסוסים קטנים וקשוחים רתומים לעגלות. והבזאר המזרחי. השוק של חוטאן הוא הנפלא בעולם. יש מי שאומר ששוק יום ראשון בקשגר הוא הנפלא מכולם. ויש, המהדרין, האומרים שכדי לראות שוק כמו ששוק היה על דרך המשי, יש להרחיק את מרחק יום הנסיעה מקשגר לחוטאן, המוסיקה הטורקית המנוגנת בתוך ובכלי מיתר וחליל ממרפסות העץ המצויירות.
הסינים משפצים את שדה התעופה הצבאי בחוטאן, מרחיבים אותו לטיסות קו. מה שלא הצליחו בכיבוש של למעלה ממאה ועשרים שנים בכוח הולך להגיע עם התיירים והדרכים הנפתחות. צבעו של הגזר צהוב בחלקים האלו של אסיה. הפסיחה על שני הסעיפים - פתיחת האזור לתיירים קושרת את המיעוט עם העולם, מיעוטים שדוכאו זמן רב כשהלאומיות השונה בתוכם יוצאים לאוויר העולם. הכסף הזורם, השפע הטוב ביחד עם העוצמה המזרימה את ים האדם ההאני אל נאות המדבר. גם בחוטאן יש עיר ישנה ועיר חדשה. העיר הישנה היא האוייגורית עם כל מה שנעים בעולם שכל כך מעט נשאר ממנו - סימטאות חומר צרות, דמומות ואיטיות, בוסתנים, תעלות מים, אנשים קורסים בשולי מחראות פתוחות ולעומתו החלק הסיני החדש- בנייני המידות, השדרות הרחבות. הבנקים וסניפי הדואר המאויישים בסינים. הקידמה. ועדיין ממלאות העגלות והשוק האינסופי את הקדמה ומעדנות אותה. בחוטאן חמש מאות אלף אוייגורים ומעט מאוד סינים. הסיניות פה היא המלצה. הילדים לא מדברים סינית בנאות המדבר. גם לא שפות אחרות.
הסינים הם העם שידע לטפל טוב מכולם במיעוטים בהם שלט: שוחד, נישואין, יישוב מסות סיניות האניות, טרור, כיבוש צבאי, השלטת התרבות הסינית על המיעוט. ועם זאת מניחים להם בדרך פטרנאלית לשמור על דתם. אלוהים לא היה אף פעם דבר חשוב בסין. הסינים תמיד האמינו בתרבות. ותרבות היא ביורוקרטיה ונאמנות לשטון המרכזי ובטן מליאה ואוכל נפלא. ומה נשאר למדוכאים? חוש הומור.
"הזמינו אותי מאוניברסיטאת ברקלי ללמד על מרכז אסיה ומערב סין." אמר עבדול. "אבל מסיבות שונות לא יכולתי לנסוע."
"אסרו עליך?"
עבדול חייך. "לא אסרו, אבל גם לא החזירו את הדרכון."

הגעה ועזיבה
אפשר לטוס לקשגר מאורומצ'י (או להפך) שעה וחצי כ-100$ יש 3 טיסות ביום.
מאז 2000 יש רכבת שמחברת את בייג'ינג עם קשגר. כ-36 שעות לאורומצ'י ועד שלושה וחצי מים לבייג'ינג. הרכבת נוסעת דרך המסלול הצפוני – קורלה וקוצ'ה.
הרכבת לאורומצ'י יוצאת ב-1106 לפי שעון בייג'ינג והיא נקייה נעימה ומצויינת. היא מגיעה לקוצ'ה בתוך 8 שעות ולקורלה ב- 13 שווה מאוד .
יש אוטובוסי שינה – גם במסלול הצפוני וגם בדרומי (דרך יארקנד, חוטאן, מי פנג וחוצה המדבר – 36 שעות)
יש גם אוטובוסים רגילים שעוצרים כל לילה במלון בדרך – 3 ימים מאורומצ'י או טורפן לקשגר.
מקשגר לאגם קראקולי לטשקורגאן למעבר חנג'וראב ולגבול הפקיסטאני יש אוטובוס כל בוקר.
למעברי הגבול של קירגיזיה בטורגארט ובאירקישטאם אין תחבורה מסודרת – יש לארגן מראש.
בתוך העיר מוניות, ריקשות ואופניים. אפשר גם לנסות ברגל.


מלונות
מלון סימן נימצא עשר דקות נסיעה מהמרכז או כחצי שעה הליכה, 5 יואן במונית.
זו היתה הקונסוליה הרוסית. המרכז המתחרה לבריטים שישבו בצ'יניבה הקרובה יותר למרכז. ב-1882 החליטו הרוסים שהם צריכים לנוע לעבר גבולות האמפריה הבריטית ויסדו את הקונסוליה שלהם בקשגר.
חצר גדולה ורחבה. עצי צפצפה, מסעדה (קפה ג'ונסון) משמאל לשער מכוסה בגפן מטפסת עם כיסאות קש.
מעבר לרחוב, בצל הצפצפות הגבוהות יש מסעדות. חצר גדולה.
המלון היותר נעים בקשגר.

מלון צ'ינבאג
המלון עצמו נמצא 10 דקות ממרכז העיר. מאז 2013 זהו מלון מפואר ורב קומות. לא טוב במיוחד. מאחוריו, ויש גישה לשם דרך מגרש החניה, נמצאת הקונסוליה הבריטית הישנה.
מבנה נמוך בן קומה אחת שעולים אליו במדרגות מהחצר. המבנה משמש היום כמסעדה המקומית של המלון שלפניו ועדין נחמד לשבת בחדרים עם התקרות הגבוהות ועם מדפי הגבס המעוטרים בדרך המרכז אסיאנית ולאכול.
מפעם לפעם עורכות קבוצות תיירים ארוחות בחצר שבין המבנה הסיני החדש למבנה הבריטי ובזמן הזה (בעיקר בעונת התיירות של התסליו, במוצאי ימי ראשון של השוק הגדול, ) יש הופעות של להקות מקומיות בחצר. שווה לבדוק.
ליד המדרגות יש שלט באנגלית שמספר בקיצור את תולדות הקונסוליה ומשחק הציד הגדול בין אנגלים לרוסים בסוף המאה ה-19 ועד למחצית המאה ה-20 באוייגוריסטאן.
אחד מהנוסעים המפורסמים שעברו במקום היה פיטר פלמינג, אחיו של איאן פלמינג, מחבר ספרי ג'ימס בונד, שחצה את סין בדרך היבשה להודו. הוא הגיע לקשגר והתארח בקונסוליה הבריטית שנוסדה ב-1890 עם אילה מילארט, קיני השוויצרית שהיתה נוסעת גדולה בזכות עצמה. שניהם כתבו ספרים על המסע שנמשך שמונה חודשים. הם הגיעו לכאן ברגע השפל הגדול למשיכת החוטים של האינטלג'נס הבריטי. הרוסים הצליחו בעזרת גנראל טונגאני בשם מה להשתלט על סינקיאנג ועל המעברים לכיוון הקרקוראם והעמקים הגבוהים שמעבר לרכס מהם יורד האינדוס.

החדשות הטובות בתחום המלונאות למטיילים צנועים הוא מלון חדש - סופר 8 Super שנחנך ב2012 בעיר העתיקה במרחק 10 דקות הליכה ממסגד עיד קא.( 810 Areya st) טל.0998-2591555, 2944787  נקי ונחמד מאוד. 25$ לחדר
מטיילים צנועים נוהגים להתאכסן בסימן- מה שהיה הקונסוליה הרוסית במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. במקום נמצא ג'ונס קפה שאפשר לאכול בו. אינטנט אלחוטי חופשי.

מלון וונז'ו ( WENZHOU HOTEL ) *** כוכבים. המלון המפואר של קשגר, נמצא במרכז, 10 דקות הליכה מהמסגד, משוק הלילה ומול סימטת הטלפונים הסלולאריים וחנויות התיירים.
במהלך 2013 אמור להסתיים שימפוצו של הצ'יני באג- מה שהיה הקונסוליה הבריטית של מקרטני בזמן המשחק הגדול - הוא אמור להפוך למלון הגדול והמפואר של קשגר

מסגד עיד-קא
המסגד נבנה ב-1442. בחצר צומחות צפצפות. שני מנברים, במות דרשן במרכז. המסגד עצמו הוא מסגד עץ פתוח. ב-1989 היו מהומות בקשגר. גל עונתי. מה שדחף את הסינים להשקיע הרבה בשינקיאנג ובעיקר בקשגר. הרובע העתיק שסביב המסגד נהרס לחלוטין ושומרו ממנו רק שני רחובות לזיכרון. כיכר גדולה ומופלצת נוצרה מסביב למסגד שהפך ממרכז חברתי דתי לסוג של מוזיאון.
זמנו של המוזיאון מציין זמן חדש בדרכי המשי - שכן עם חסימתה וקטיעתה של דרך המשי על ידי שושלת מינג ב-1365 וחיתוך דרכי המשי עם הקמת מבצר ג'איגואן סביב סוף המאה ה-14, נותק למעשה החלק של מערב סין ממרכזה ומזרחה. מה שהוביל ליצירת ממלכות מקומיות ברובן טורקיות. הקמתו לש המסגד מסמנת את הקשר המוצק של דת שילטון צבא ומסחר - שכן שליטי קשגר השתמשו באיסלאם כחומר מלכד שבעזרתו יתמודדו עם ממלכות אויגיריות בודהיסטיות ממערב להן ויקבלו גיבוי ממרכז אסיה האיסלאמית. האיסלאם כדת שמקיפה את כל תחומי החיים ובעזרתה מושגת שליטה במרחב ועל דרכי המסחר שמניבות רווחים גדולים.
לפיכך הולדת המסגד הגדול בקשגר הוא קודם כל משום ההתנתקות הסינית מטורקיסטאן.
ההיסטוריה של קשגר – קשגריה או טורקיסטאן הסינית כוללת את יעקוב בג מטשקנט, גנרל מה הטונגאני, אנוואר פשה הטורקי. ולכן יש פטרולים ערניים לאורך הגבולות למנוע מעבר קירגיזים וקזאחים מפה לשם. ההרים שייכים יותר לעצמם מאשר לשלטון המרכזי ארבעת אלפים קילומטרים למזרח. עמודי העץ של המסגד, שמנמנים מעל רגל הבסיס, עולים אל הגג ונפתחים כפרחי כוסות זכוכית הצ'אי התורקיות. דרך אחד מהשערים אפשר לראות כתב ערבי וסיני אחד מעל השני. שום נתון רשמי לא נמסר על דיכוי המהומות. בזמנו היו 90 מסגדי חומר בנויים בקשגר.
.
שוק הבהמות
השוק שהיה צמוד בעבר לשוק יום ראשון הועבר על ידי הסינים 8 קילומטרים דרומה מהעיר והוא מתקיים בכל יום ראשון מהבוקר המקודם ועד אחרי הצהריים. זהו השוק המעניין של קשגר שסביבו ובתוכו מסעדות מקומיות, דוכנים לממכר אוכפים, ריתמות, פעמונים ומחוץ לו שוק ירקות פירות ומוצרי סידקית.
בתוך השוק יש לא מעט מסעדות שמוכרות מרק כבש, קבאבים, מיני סמבוסה ממולאים בבשר כבש ותה.
נכון ל-2012, השוק ההורחק עוד כמה קילומטרים מערבה משום הפיתוח והתפשטות העיר.

שוק יום ראשון
למרבה הצער, מה שהיה סיבת הסיבות לבוא לקשגר הוא לא מה שהיה עד 2000 שאז החריבו הסינים את השוק המבורדק הישן והנאה, הפרידו ממנו את שוק בעלי החיים והפכו אותו לשוק מקורה – מקפיאים אותו ומוסיפים לו כמות נכבדה של סוחרים סינים – האנים.
עדיין יש בשוק מציאות - כמו הסכינים הממורטים שמיוצרים ביאנגהיסר ולהם להבי פלדה ארוכים ועליהם סהר וכוכבים. סכינים דומים יש בצד המערבי של ההרים השמימיים בצ'רסו וטאשקנט. בדי משי. פאשמינה קשמירי, פרוות בלי חיים : שועלים, תנים, זאבים, צבאים, יעלים, חתולי מדבר. כובעים כבדים מפרוות חיות. חלוקים מרכז אסיאנים. כובעים וכיפות קירגיזיות ואויגוריות. כובעי קסקאט אויגוריים רכים מבד. שוק בגדים רגיל לגמרי ומוצרי בית.
אבל אוויררת השוק נחנקה והקטעים המעניינים שלו נמצאים בשולים בשורות-שורות של עגלות דו אופניות שמצטופפות אחת אל השנייה כמו עגלות קניות בסופרמרקט בחלק המערבי של השוק ומחוצה לו לכיוון הנהר ובחלק המזרחי שבו יש כמה רחובות של מסחר אנושי דוחוס חם ומעניין שבו כולם - אויגוריות וקזאחיות מההרים - פורשים את מרכולתם, חריצי גבינה קשים ומלוחים וצלחות לבן חמוץ. וכמה מסעדות נחמדות. השאר מלא שווה את המאמץ.
השווקים הטובים באמת נמצאים בחוטאן ובירקאנד.

מואזולאום אפאק חוג'ה
יוסוף חוג'ה היה מסיונר אסלאמי שיצא להביא איסלם טהור ממכה ונקבר פה ב-1640. לפני המבנה יש גינה רחבה נטועה ושתולה בתוך החומה. בתוך האולם המרכזי יש עשרות קברים לבנים ושחורים.
אבא חוג'ה, בנו של יוסוף, היה מושל ירקאנד ומת ב-1693. שמו של המתחם שונה לשמו של הבן. אבאח חוג'ה.
המבנה מכסה שטח גדול וצמודים אליו שדות קבורה של קברי חומר פשוטים ללא שם ועיטור ובהם פתח קטן כדי לאפשר לנשמה לצאת אל השמים. במואזילואום השפעות פרסיות ומרכז אסיאניות. מסגדים קטורים צמודים אליו ממערב, עמודי עץ הקראגאש - העץ השחור והקשה, תומכים בתיקרות מעוטרות. תיירים סינים-האנים מציפים את המקום. לפני חמש שנים אפשר היה לפגוש במקום לא יותר מקומץ.

הנסיכה איפרחאן – שיאנג פיי (הפילגש הבשומה)
בתוך האולם, חבוי מאחורי שורות של קברים לבנים במואזילאון ששימש לחמישה מדורות המשפחה, קבורה איפרחאן.
הנסיכה איפרחאן, מזרע חוג'ה נשלחה לחצרו של צ'יאנלונג הקיסר משושלת צ'ינג המנצ'ורית. בחצר הקיסר קראו לה שיאנג פי (XIANGFEI), משום בושם הפרחים הענוג שהדיף גופה. לאחר מותה, הובאה אל קבר המשפחה, אם כי הרשומות הקיסריות של משפחת מנצ'ו קוברות אותה במחוז הביי, בקברי שושלת צ'ינג ממזרח למבנה הקבר המשמש גם כמסגד. משתרע בית קברות עצום של קברי חומר חומים-צהובים, מקיף את המבנה. כיפות כיפות ומבנים רבועים. בתים בתים. אומנות חומר של נתינים מתים המתקבצים סביב קדוש ומושל. בית הקברות היה שקט. חומת חומר צהובה הקיפה אותו וצפצפות צמחו מעבר לה.
מאגר מים עם מדרגות לתוכו עמד לפני חומה ושער. דומה ללבה האוז הבוכרי.

שוק שבת בבש קוראן (ערבית בהיש קארים - גן העדן )
בש קוראן הוא כפר קטן בפרוורי קשגר ויש בו שוקרגיל ושוק בהמות כל שבת, השוק קטן אבל ראשיתו ברחוב שמוצל בסככת גפנים גדולה והוא דומה במהותו לשוק יום הראשון הוותיק שהיה עד אמצע שנות התשעים של המאה ה-20. שווה לשתות מוז - שרבט הקרח המרוסק עם החלב והסוכר- מצנן ומרווה.
השוק גם מעלה את שאלת מעגלי השווקים - שכן השוק הגדול היה ונשאר שוק יום הראשון בקשגר, אלא שאליו היו מגיעים אלו שהיו במרחק יום הליכה או רכיבה ממנו שווקים משניים, אם כי בימים אחרים, מתפתחים במעגל של יום הליכה ויותר מהשוק הגדול של קשגר ומרכזים אליהם את מי שגר יום הליכה או רכיבה מהם. ולפיכך רוב את רוב השווקים השווים, כמו בשקיראן , יש לחפש במרחק של 15-20 קמ' מסביב לקשגר. ויש כמה וכמה כאלו בימי השבוע האחרים - שיש שלישי וימים אחרים.

אופל
עיירה 70 קמ' דרומית לקשגר על דרך הקראקוראם. מקום טוב להצטייד באוכל ושאר מצרכים לנוסעים לרמה הטיבטית או סתם לפיקניק. שוק יפה ביום שני.
אגם קרקולי והדרך המערבית לטיבט

האגם נמצא במרחק של 4-5 שעות נסיעה דרומה מקשגר על הדרך לטאשקורגן ולגבול הפקינסטאני. אפשר להגיע לאגם באוטובוס היומי הנוסע לגבול ולרדת בדרך.
ליד האגם בי תהארחה ומסעדה ואשפר ללון באוהלי הקירגיזים שגרים ליד האגם.
גבוה. כמעט 4 קילומטר גובה. צריך להתחשב בגובה, בקור ובקררינה. מי שרוצה לישון באוהלים – כדאי שיביא שק שינה, נעליים, ציוד חם כובע וקרם הגנה נגד קרינה – חשובים.
אפשר להמשיך בטרמפים עם משאיות לכיוון קשגר או טאשקורגן או לנסות להגיע בדרך ההרפתקנית לטיבט. אפשרי אבל לא קל וצריך לזכור את סכנות מחלת הגבהים והתכון בהתאם עם לבוש חם, אוכל עטיר קלוריות, כדורי ברזל, אספירין וציוד עשרה ראשונה מורחב. אי אפשר לסמוך על הדרך הקשה והארכה שתהיה מסבירת פנים.

דרך הקראקוראם

הדרך שנמשכת לאורך כ-1300 קמ' מתחילה מקשגר ומגיעה לאיסלאבאד בירת פקיסטאן. היא חלק מהמאמצ הסיני האיסטרטגי לייצר מעטפת מסביב להודו ולהבטיח מעבר סיני לנמל קרצ'י שיחסוך את המעבר במיצרי מלאקה שאותם ניתן לחסום בקלות.

הכביש נבנה בשנות השמונים של המאה ה-20 ועובר בציר קשה ויפה להפליא. בניית הכביש גבתה את חייהם של אלפי פועלים.

במרחק של כ-120 קמ' דרומה לקשגר, מעבר לכפר בשם אויטה Oytagh שבו נופים יפים, מגיעים לביקורת של הצבא הסיני ואחריה מטפס הכביש ומגיע לסכרשבוכר את נהר הגז Gez שזורם לאורכו (גז הוא מידה מקומית של כמטר המתארת את צרותו של הנהר במקומות מסויימים). הנהר ניסכר בסכר שאמור ליצר חשמל (בסין 47,000 סכרים - כמחצית מהסכרים בעולם) ומאחוריו נוצר אגם הניקרא בולנקול - אגם הפינות.

בצידו הדרום מערבי של האגם הרי דיונות חול יפים מוזרים ומפתיעים ומולם נקודות חניה בהן מוכרים הקירגיזים החיים במקום אבנים מהסביבה ומזכרות אחרות.

הכביש מגיע מתחת למוסטאגאתא - אבי ההרים המקורחנים 7550מ' ומתחת לו נמצא אגם קראקול שלחופיו חיים הקירגיזים. נאה במידה.

הכביש מטפס למעבר סובש - 4080 מ' ויורד ממנו לתוך המחוז הטאזיקי האוטונומי, מעט אחריו נמצא מעבר הגבול לטאג'יקיסטאן - לא פתוח לתיירים ומוביל לרמה הפמירית הגבוהה.
לאורך הדרך צפצפות מחודדות שניטעו בהמון.

אגם קראקולי

נופים גדולים לעבר המוזטגאתה ויורטות והמון קירגיזים שמוכרים אבנים ליד החוף הדי מטונף. לא באמת מקום לשבת בו ויש יתושים בקיצ לאנשי הפיקניקים.

לעומת זאת נחמד לקחת סוס ולעלות לרכסים שמעבר - ממזרח לאגם

 

המעיינות החמים בטאגרמה

27 קילומטרים דרומית לטאשקורגן, בצד המזרחי של הדרך וכ-2 קילומטרים ממנה נובעים המעיינות החמים. מקום נעים שאפשר לרחוץ בו באמבטיות עץ (30 יואן) ולרכוש עוד מגבת תמורת 13 יואן.

שווה.

 

טאשקורגן

משמעות השם היא מגדל או תל האבן – קורגאן הוא תל האבן שהנוודים מקימים על מעברי ההרים ומניחים עליו מנחות והוא נפוץ ברחבי מרכז אסיה ממונגוליה ועד לחופי הים השחור.

העיירה נמצאת כ-230 קילומטרים מקשגר בגובה של כ-3200 מ' והיא עיירה נעימה וחייכנית.

זו עיירה קטנה ובה מלון נחמד שהסינים מדרגים ב-3 כוכבים עם צוות חייכני ועוד כמה מלונות קטנים יותר.

המקום משמש כתחנת מעבר בין סין ופקיסטאן על דרך הקראקוראם וכבירת המחוז הטאג'יקי של סין שגודלו 25000 קמ"ר. תושבי המחוז מונים 32000 ובהם טאג'יקים, קירגיזים, אויגורים ומעט האנים.

מעיירה נוקשה אפורה וזרוקה עד לפני כמה שנים הפכה טאשקורגן, בעקבות מתיחת פנים והשקעה סינית רבה למקום מסודר עם כמה נקודות חן.

המוזיאון האנתרופולוגי במרכז מעניין למרות שהוא מרופט מכיוון שהוא מכיל אוסף צילומים מקיף הנוגע לחיי היום יום למסורות ולמנהגים הטאג'יקים.

במזרח העיירה, על גדת הנהר, נמצא מבצר האבן עצמו שנזכר על ידי מרקו פולו, סווין הדין וארול שטיין.

מהמבצר תצפית נאה לעבר רכסי הפמיר והקראקוראם.

הנהר הזורם מתחת למבצר פונה דרומה ולאחר מכן מערבה ומצטרף כיובל אל הפאנג' שהופך עצמו לאמו דריה ולאחר מסע בן אלפי קילומטרים נעלם בימת אראל.

הטאג'יקים תושבי טאשקורגן שייכים בעצם לקבוצת השבטים של הפאנג' – שבטים שיעים איסמעיליה שהתאסלמו רק במאות האחרונות והאסלאם שלהם נוח ופשוט למדי.

בפאנג' שגובל במסדרון הוואחאן שממערב לעיירה (המסדרון האפגאני שנוצר בזמנו להפריד בין האימפריה הצארית לאימפריה הבריטית, גרים הוואחים ועוד כמה עממים (שבטים) שרשומות נוסעים מייחסות להם עתיקות רבה.

מתחת למבצר, על הצלע המזרחית שלו יש תבליט יפה המתאר את הנוסעים שעברו בטאשקורגאן ובהם האיש שהביא את הסוסים השמימיים מבקעת פרגנה ופתח באופן סמלי את דרך המשי ז'אנג צ'יין, עולי הרגל הסינים פה שיין (מאה 4) שואן דזנג נסיך עולי הרגל (מאה 7) מרקו פולו (מאה 13) וארול שטיין (סוף מאה 19 ראשית המאה ה-20)

התבליט בנוי כמגילה סינית מצוירת בבטון וראשיתו בצד הדרומי (כשעומדים מול התבליט משמאל) בסיפורה של נסיכה סינית שהובלה לפרס כדי להינתן לשאח והתעברה בטאשקורגן. מכיוון שלא היה טעם להמשיך במסע והחיילים חששו להחזיר אותה וגם מהטעם שהנסיכה סיפרה שהתעברה מבן אלים מעופף שירד על נשר, הם השתקעו במקום ולנסיכה נולד בן שהיה למלך אמיצ ומייטיב.

המיתוס הקטן מדגים את תשוקתם של מקומות מרוחקים בייחוס – שמימי ואימפריאלי.

ממזרח למבצר, על השטח המוצף בנו הסינים במהלך 2011 מעין פארק של מסלולי הליכה על במות ונתיבי עץ יפים להלל.

 

מקשגר לינגי היסאר, ירקאנד וחוטאן ניתן לנסוע באוטובוס על הכביש החדש והמהיר וגם ברכבת החדשה שנבנתה בעשור הראשון של המאה ה-21.


טאשקורגן 1991
נמצאת על הגבול הסיני בגובה של כ-4 קילומטרים. הטמפרטורות בלילות מתחת לאפס. צפצפות גבוהות טג'יקים, אויגורים וקזאחים. גמלים כפולי דבשת. הואי לי, סופר החצר של שושלת טאנג, מספר על שואן דזנג, נסיך עולי הרגל שיצא להביא את כתבי הקודש הבודהיסטים של המהאינה, כי לולא מורה דרך רכוב על גמל הררי, לא היו חוצים את מעברי ההרים של הפמיר, סובלים ממחלות גבהים. שואן דזנג, שמסעו נמשך 13 שנה ועבר 16,000 קילומטרים, פנה דרך מעבר נמוך יותר מעמק ההונזה לאוש ומאוש חצה שוב את ההרים לקשגר. סוין הדין ואורל שטיין עברו דרך החנג'וראב בדרכם לקשגר. פון לה קוק הגרמני בדרך ללה.
זוהי תחנת הלילה של האוטובוסים שמגיעים למעבר הגבול בין סין לפקיסטאן בחנג'וראב. אין מלונות גדולים, אבל עיירת הגבול שנישלטת בדרך סינית קומניסטית קשוחה, מעניינת.


מעבר קהנג'וראב
5600 מ' מעל פני הים. אחד המעברים הגבוהים בעולם (הכי גבוה אם תשאלו את הפקיסטאנים והסינים פחות אם תישאלו את ההודים).
כמו בכל המעברים – יש מעבר סיני ואחריו כלום במשך כ-15 קילומטרים ורק אז מגיעים לסוסט – למעבר הפקיסטאני.
הסינים לא בודקים ויזות פאקיסטניות. בסוסט ניתן לקבל אשרת נחיתה ל-3 ימים ולהגיע לאיסלאמאבאד ולהאריך.
עמק ההונזה שדרכו עוברת הדרך (אלטיט בלטיט, גילגיט) הוא אחד העמקים היפים של ההימלאיה ושווה מאוד. הרבה יותר יפה מחלק הדרך המטפס מקשגר ועד טאשקורגאן.

טאזווה
כפר לא גדול כ-20 קילומטרים דרומית מזרחית מקשגר שבו יש שוק נפלא ביום שבת. שווה הרבה יותר מזה של קשגר - אין תיירים והשוק ניראה כמו השוק שהיה בקשגר עד 2000.
ינגהיסאר (שופו בסינית).

70 קילומטרים מדרום לקשגר. ביום עם ראות טובה נפרש רכס הקראקוראם – הקון-לון (השיבוש הסיני לקראקוראם) ובראשו כיפות הקונגור והמוסטגאטה – מראה מפואר ומעורר כבוד של רכסי ההרים האדירים בעולם שכן הקון לון הוא חלק מהרמה הטביטית הנמשכת מכאן עוד כ-1500 קילומטרים מזרחה.

פירוש השם הוא המצודה החדשה (בטורקית של טורקיה – יני היסאר).

המקום נוסד לפני כ-1000 שנים על ידי השבטים הטורקו-מונגולים שהגיעו לכאן מכיוון מנצ'וריה ומונגוליה וייסדו ממלכות באזור. הם קיבלו על עצמם את האסלאם סביב המאה ה-11 לספירה. האזור עשיר במתכות – ברזל, נחושת והפך למרכז ייצור ידוע לכלי נשק. גם היום נמצאים בינגיהיסאר כמה בתי מלאכה שמייצרים את סכיני הפלדה האויגוריות הידועות ברחבי מערב סין ובחצרות האחוריות ניתן למצוא מפוחים שמלבים את האש שבה מחסמים את הברזל בפחם כדי שיהפוך לפלדה.

יש בינהיסאר שוק יום ראשון צפוף לאורך הרחוב הנוסע דרומה, שוק עממי ומאוד לא תיירותי ובהחלט שווה ביקור  למי שמיצה את הביקור בשווקים של  קשגר - בשוק הבהמות ובבזאר המקורה.

הכביש המהיר החדש (2012) עובר מצפון לינגהיסאר אבל יש טעם לרדת במחלף הנכון ולעבור בעיירה המנומנמת (50000 תושבים) שכן בחלקה המזרחי, בתחילתו של הסכר שנמצא מדרום לכביש, ליד כפר שניקרא קראבאש יש אזור של טחנות קמח שעובדות בחודשי הקיץ והסתיו. שווה מאוד לרדת לטיול של כשעה בין הטחנות ולעלות לכפר שנמצא ממערב להן לשיטוט עצל בין הבתים, עצי הצפצפה והערבה המחודדת.

 

יארקנד

עיר בת 150,000 תושבים במרחק של כ-200 קילומטרים (כשעתיים וחצי על הכביש המהיר) מדרום מזרח לקשגר.

יארקנד עצמה היא עיר מעניינת מכיוון שיש בה כמה מקומות שווים. קודם כל מכיוון שהסינים עדין לא הרסו אותה ויש בה חלק עתיק עם סימטאות שנעים להיסתובב בהן, שוק מעניין ואווירה של מקום שהזמן קפא בו. מכושף.

זוהי אחת הערים היותר אויגורית אם כי גם היא עוברת תהליכי שינוי מפליגים בימים אלו וחלקים ממנה נהרסים על מנת להיבנות כעיר סינית עם סממנים אויגוריים כפי שהסינים תופסים .

חלקה הניפלא של העיר הוא סביב מסגד ג'מע - מסגד יום השישי שנמצא בצומת רחובות השוק של העיר.

המסגד עצמו יפה להלל ויש לו שער שניראה כאילו יובא מהודו, הוא יפה פי כמה מהמסגד הגדול של קשגר וגם לו סממנים סופים. המסגד נבנה במאה ה-17 - בצקופה בה שלטו הומוגהלים בהודו וייתכן כי בנאיו הגיעו מתת היבשת על דרכי המשי שחוצות דרך מעבר קהנג'וראב או אולי דרך חייבאר ומשם צפונה דרך מסדרון הווחאן.

מחוצ למסגד אפשר לפנות לתוך הרחובות המוליכים לתוך החלק העתיק של העיר. זוהי כניראה העיר האחרונה ששומרת את צביונה המרכז אסיאני בסין והיא נעימה ושווה להלל. יש בה לא מעט בתי עצ שמורים ומצויירים והמון מבני חומר עם דלתות יפות. ילדיה יפים ועליזים והמקום ציורי מאוד. רחובה הראשי של העיר העתיקה הוא סימטאת הקאיימק ואפשרל מצוא בה קיימאק דבש ותבלינים.

מחוצ לעיר העתיקה נמצא חלק השוק של העיר, והליכה ממנו מערבה לכיוון קבר סמנהי חאן , היא דרך רחובות של מלאכות ודוכני אוכל טעימים.

במרכז ששופצ על ידי הסינים נמצא קברה החדש של סימנהי חאן, נערה כפריה מהמאה ה-16 שהיתה מוזיקאית מחוננת מגיל צעיר ויום אחד עבר על פני פתח ביתה הכפרי הנסיך שאיבד את דרכו כשחזר ממסע צייד וביקש מים, היא השקתה אותו מבלי להכניס אותו לביתה מכיוון שהיתה לבדה בבית וכשחזר עם בני ליוויתו להודות לה, שמע אותה מנגנת ושרה. הוא ביקש את ידה מאביה והיא הגיעה לארמון, הופכת למלכה כשהבן יורש את אביו. היא מתה כשכרעה ללדת בגיל 35, מותירה אחריה כמה ספרי מקאמות ומוסיקה שהוכרה ב-2005 כמורשת עולם לא חומרית.

ב-1992 דחפה המועצה המקומית האויגורית לבנות לה מאוזוליאום הנצחה וזה נבנה בקרבת בית הקברות של משפחת המלוכה של ירקאנד.

הקבר שמבחוץ יש לו סממנים סינים-מונגולים, בנוי בתוכו כמבנה מוסלמי עם סממנים הודים – רוצה לומר, תערבת סגנונות מרכז אסיאנית, טורקית, פרסית וערבית והוא נאה למדי. בתוכו יש את הקבר מכוסה בפרוכת וציטוטים מהמקאמות שכתבה.

מעבר לגדר מסגד פתוח בו מתפללים הסופים, בית קברות גדול ומוזנח. מעבר למסגד שבו מתפללים הסופים המקומיים נמצא מבנה הקבורה המלכותי שמעוטר במשרביית עץ שאחד מקירותיה מעוטר במגיני דויד- סמל הינדי עתיק שהתגלגל לתוך המיתוס והסמליות היהודים.

בקצה הצפוני מבנה קבר מפואר ומוזנח, כנראה מהמאה ה-19.

במאה ה-17 כובש את המקום יעקוב באג מקשגר בעזרת חיילים מונגולים, הורס חלק מבית הקברות המלכותי כדי לפגוע בפולחן האבות המיוצג בבית הקברות – פולחן עתיק שמקובל ברוב העולם ויש בו סמליות.

ליד מתחם המאוזוליאום והקברים נמצא השוק המקומי.

יש כמה מלונות בעיר, סבירים למדי.

נסיעה לחוטאן (327 קילומטרים), הזרוע הדרומית של דרך המשי מדרום לטקאלאמקאן (המדבר שאיש לא יוצא ממנו בחיים)


חוטאן (יוטיין)
העיר הגדולה והחשובה של שינקינג. אומנם קשגר קוצ'ה ואורמצ'י גדולות ממנה, אבל פה עומדת התרבות האוייגורית כמעט בלי הפרעה. הסינים אומנם שיחזרו רחוב ראשי ומנסים לדרחוף יארנד (איחד – ג'ייד) כמוטיב תירי אבל החלק החזק של העיר, חוץ מהרובע העתיק הוא השוק – היפה מסוגו בחלק הזה של שינקיאנג אחרי שהסינים החריבו את השווקים של קשגר וקוצ'ה.
שוק ניפלא וגדול ומכיוון שחוטאן (יוטיין) היא מרכז הייצור של השטיחים האוייגורים – זה המקום לבחור ולקנות שטיחי צמר או משי בדוגמאות שונות בואיכות משובחת.

קבר האימאם אוסאם

האימאם אוסאם הוא אחד המשארים של המאבק בין בודהיזם לאיסלאם במערב סין. האסלאם (איסמעלי –שיעי) , ניצח.

המתחם נמצא כ-20 קילומטרים מערבית מחוטאן בקצה הנאה ועל גבול המדבר. כביש ודרך טובה מגיעים עד כמה מאות מטרים מהמתחם שהוא חצר פתוחה מוקפת במבנים ובה יושבים הדרווישים הסופים ולשם עולים לרגל גברים ונשים שרוצות בפרי בטן או רפואה.

קבר גדול מקדם את הבאים מימין לדרך ועליו עשרות רבות של דגלי תפילה ובקשות.

מדרום למתחם נמצא קברו של אוסאם – המצביא של מלך קשגר שנילחם בבודהיסטים של חואטאן – מאבק שהסתיים לאחר 150 שנים.

קברו של אוסאם נמצא על מקומו של מקדש בודהיסטי.

מכיוון שחוטאן יושבת על אוצרות האיחד (ג'ייד) היקרים לסינים מסיבות מיסטיות ורפואיות כבר אלפי שנים, השליטה בחוטאן היא שליטה על מקור הכנסה חשוב ועל תחנה חשובה בדרך המשי הדרומית. ועל הרקע הזה יש לראות את תוקפנותו של מלך קשגר. הסיבה הדתית היא תירוץ שבא כאחד מארבעת הכללים המניעים דרך ותהליכים בינלאומיים- פולטיקה, צבא, דת ומסחר.

לאחר שהפוליטיקה הצבא והמסחר נעלמים – נשארת רק הדת. וכך גם קרה עם קברו של האימאם אוסאם.

אתר מעניין ושווה.

בדרך ממנו אל העיר נמצא מתחם של שטיחים שבו הדגמות של טוויית שטיחי משי.

בעיר עצמה יש בית חרושת ליצור שטיחים שבו עובדות נשים נשואות שמביאות את ילדיהן – מקום מצויין לראות עשיית שטיחים.

במקום אחר בעיר ניתן לראות את ייצור שטיחי הלבד (שהאוייגורים קוראים להם "קירגיזים" על פי המקור הממציא.)

יש בעיר שוק גדול ולא בלתי מעניין ומוזיאון.


סיבה נוספת להגיע לחוטאן היא הדרך בינה לבין מי-פנג שיש לאורכה כמה וכמה נאות מדבר אוייגוריות מתוקות מאוד ולא נגועות שכמעט תמיד יש באחת מהן לפחות שוק צבעוני ושווה עצירה. הדרך מחוטאן למי פנג היא כיום נסיעה, אבל ייתכן ששווה , אם נוסעים בתחבורה עצמאית, לחשוב על שק שינה ואשפרויות לינה בכפרים בדרך ולעצור בנאות המדבר.
שווה בהרבה ממי-פנג ומהמשך הדרך.
נסיעה מחוטאן למי פנג (320 קילומטרים) דרך זר נאות המדבר של קירה ויוטיאן.

בראשית האלף השלישי נחנך כביש חדש בין חוטאן וקוצ'ה- כ-600 קילומטרים של כביש מהיר שחוצה את הטאקלאמקאן וחסך לפחות יום נסיעה, טוב גם למי שרוצה לבקר בקוצ'ה ולעלות דרך הכביש היפה ממנה אל הרמה המונגולית וביאנבולאק.

מחוטאן טיסה יומית לאורומצ'י.
מי פנג
עיר קטנה ודי מכוערת שהתפתחה באזור זה של שינקנג כדי לשמש את תעשיית הנפט הסינית.
חשיבותה לתייר היא במלון (הדי נורא) שיש במקום ובכך שהיא היישוב האמיתי היחיד לפני שהדרך פונה צפונה לחצות את המדבר והדיונות המדהימות על פני 720 קילומטרים עד לקוצ'ה.
אפשרות אחרת (עם רכב עצמאי) חציית הגובי ממיפנג לאזור הדיונות שליד נהר הטארים ולינה במדבר. יכול להיות קר בסתיו וקפוא בחורף.
קוצ'ה
קוצ'ה היא אחת הערים האוייגוריות של הנתיב הצפוני של דרך המשי שעברו את השינוי הגדול ביותר מראשית שנות התשעים של המאה העשרים ולתוך העשור הראשון של האלף השלישי.

ניתן להגיע אליה ברכבת החדשה מקשגר או אורומצ'י (נסיעה של כ-9 שעות מקשגר) או באוטובוסים המחברים את קשגר ואורומצ'י לאורך הציר הצפוני של דרך המשי.

עיר החומר הישנה נחרבה כמעט כולה חוץ מאזור השוק ובמקומה הקימו הסינים עיר חדשה לגמרי עשויה מקרמיקת משתנות. גורל דומה לזה של קשגר וטורפן. השוק בקוצ'ה שונה מכל השווקים האחרים באסיה. השווקים באורגוט, סמרקאנד, בוכרה, בייראם עלי וקשגר בימי ראשון. וכאן ביום שישי. אולי משום שקוצ'ה קרובה לגבול ההשפעה המוסלמית. שישי הוא היום הקדוש למוסלמים.
אחד הדברים הנפלאים שאפשר לעשות בקוצ'ה הוא ללכת לחתונה מקומית. אוייגורית. נשות קוצ'ה נחשבות ליפות מבין נשות האוייגורים ובכל חתונה, פרט לאוכל המקומי, יש ריקודים – הריקודים האוייגורים – בהם כולם רוקדים, נשים גברים ילדים ונערות, הוא עדין ויפה באופן יוצא דופן שאין דומה לו.
יש עדיין חלקים, בעיקר ביציאה מהעיר בהם אפשר לראות עגלות דו אופניות רתומות לחמורים, בתי חומר חומים בהירים בצל הצפצפות, גדרות קוצניות סוככות על בוסתני עצי פרי.
אפשר למצוא בקוצ'ה שחקני שח. השח חצה את הפמיר הקוראקוראם וההרים השמימיים ממרכז אסיה. כל הדרך מאיראן. כמו צריחי המינארטים הדומים כל כך לכתרי המלך והמלכה בשולחנות השאח הפרסי. מגרש השאח. המלך והמלכה במרכז, שליטה. הרצים המלכותים מעבר להם, תקשורת. סוסי הפרשים, שליטה צבאית וניידות. טורה, צריחי המבצרים של השלטון. ולפניהם החיילים הרגלים. שאח איננו משחק אזרחי. גם לא של ההמון. משחק מלכותי שבהגירתו מזרחה לאורך דרכי המשי הפך למשחק עממי. מערבה לאורך דרכי המסחר קיבל המלך את הצלב הדתי. המשחק שהיה חסר דת הוסיף את הדת פנימה.

מערות:
מצפון לקוצ'ה יש שלוש קבוצות מערות וערי חומר עתיקות.
קיזיל - ביינבולק - המרוחקת צפונה (כ-3 שעות נסיעה נסיעה צפונית מהעיר.) במתחם למעלה מ – 200 מערות חצובות חלקם שמורות עדיין, מהמאות 3 ועד ה – 10 לספירה, זמן שבו הבודהיזם שלט עד לבואו של האיסלאם למקום נקראת גם היא בזקליק - מערות אלף הבודהא והדרך אליה היא מהיפות המבוקעות והאלימות שיש עם סלעים מוטים ומעווותים. במערות עצמן תמונות מחיי הבודהא, שדים ואפסארות. הבודהות שהיו מצופים זהב שנבזז , היו צבועים גם בלאפיז לאזולי שהובא מהמיכרות שבעמק פנגשיר שבאפגניסטאן.
חלק גדול מהציורים נחתך ונגנב מהקירות על ידי פון לה קוק הגרמני וגובארטוס בראשית המאה ה-20 אם כי באחת המערות העליונות יש איזכור לחוקר הסיני שעבד במקום בסוף שנות הארבעים של המאה ה-20 ושם בתוך הסימניות הסיניות מוזכרים בלטינית שמותיהם של ארול שטיין, פון לה קוק ופליו - חוקרי (ושודדי) מערות המדבר הגדולים.
יש מלון  מתחת לאתר למי שלא רוצה לישון בקוצ'ה (אם כי ניראה שעדיף לישון בקוצ'ה שהיא הרבה יותר מעניינת חיה ושופעת מסעדות וחתונות אוייגוריות).
המקום נאה להללל ואפשר גם לערוך טיול למעיין שמזין את התעלות שבנאה שמעל הנהר (3 קמ)
שני האתרים האחרים נמצאים מצפון ומצפון מערב לעיר, אחד הוא אתר מערות עם מגדלים הממוקם סביב עמק נחל יבש ונאה מאוד והשני הוא שרידי מגדלים, מבצרים וסטופות והפחות מעניין מהשלושה אם כי לא רע בפני עצמו.

הכביש לביאנבולאק

מקוצ'ה עולה צפונה אחד הכבישים היפים בסין ואחד היפים שיש לכיוון ביאנבולאק. הכביש עובר דרך נוף פרוע שבור מקומט וצבעוני – בחלק התחתון הוא חולף על פני כמה מיכרות ומפעלים וככל שהוא עולה – הוא נכנס לאזורי נהר עם כרי דשא שלא נדיר למצוא לאורכם אוייגורים שעולים לנפוש עם בשר על האש, נגנים וריקודים. כביש יפה להלל. אין תחבורה ציבורית על הכביש ולכן טרמפים או רכב פרטי הן האפשרויות לנסיעה בכביש.
בודהיזם
לכל אורך הדרך בין קורלה לקוצ'ה ומקוצ'ה לאקסו יש אתרי מערות הבודהיסטיות. מהימים בהם התחזק הבודהיזם, חצה את הפמיר והקורקוראם דרך מעבר חונג'ראב מהודו והתפשט לאורך דרך המסחר הקדומה לתוך סין. ליד קוצ'ה יש שלושה אתרי אתר אלף בודהות. לכל אורך הדרך יש אתרים המכונים בזיקליק בטורקמנית, מערות אלף הבודהות. חציבות לתוך צלעות ההרים ובתוכם פסלי בודהא, נזירים ומשרתים שהחלו להחצב במאה השלישית לספירה. השיא היה בימי שולת טאנג, השושלת הסינית הגדולה ששלטה בין המאה השביעית לעשירית, מתנגשים עם המוסלמים בקרב טאלאס ב-751 ומובסים, יוצרים קשרי מסחר ענפים ומפוארים בין שיאן של שושלת טאנג לבין בגדד אותה הקימו העבאסים. כמעט ארבע מאות שנים עברו בין חדירתו הראשונה של האסלאם ב-711 לקשגר לבין הימים בהם נעזבו ונחלשו מרכזי הפולחן הבודהיסטים, כששליטת הממשלה המרכזית בשיאן הרחוקה מתערערת, והאיסלם, זרוע של שלטון ממערב גוברת במאבק השליטה.



קורלה
קורלה הפכה למרכז תעשיית הנפםט הסינית וככזאת היא מקום שיש בו הרבה כסף, בתי כלבו ענקיים, מלונות ברמות טובות (בעיני הסינים – חרסינךת משתנות, מזרקות בלובי וכל השירותים כולל זונות).
נידמה שאין בה יותר אוייגורים והיא עיר ספר האנית טיפוסית שמונעת על ידי כסף קר.
מרכז העיר, לאורך הנהר, הוא פארק נאה למדי ותחנת הרכבת ושדה התעופה שלה יכולים לשאת אדם לכל רחבי האימפריה הסינית.

אורומצ'י (סינית אולומוצ'י)

אורומצ'י היא בירת המחוז האוטונומי סינקיאנג, 16 מליון אויגורים, קירגיזים וקזאחים מוסלמים. העיר הגדולה (3.2 מליון) של שינקיאנג. יש בה נמל תעופה בינלאומי עם טיסות לקזחסאן, איסלאמאבאד ובישקק.
העיר, שאוכלוסייתה הקבועה מונה כ-3 מליון ומתווספים לה כל יום עוד כמיליון וחצי עובדים,השדרות הרחבות, הבניינים הגבוהים, גושי הבניינים הסוציאליסטים. כ-90% מתושבי העיר הם האנים משום שהעיר היא בירת התעשייה והחרושת של מערב סין (ביחד עם קורלה שהיא מרכז תעשיות הנפט והגז של אגן הטארים) האויגורים מונים לא יותר -10% מתושבי העיר ולמרות זאת ידעה אורומצ'י ב-2009 מהומות קשות על רקע אתני. המהומות דוכאו ביד קשה.
אורומצ'י של היום היא עיר גדולה, מודרנית ופקוקה שאיבדה את שלוותה ואפרוריותה שאיפיינו אותה בעשור האחרון של המאה ה-20.
העיר נמצאת בגובה של 800 מ' ובעלת התואר המפוקפק של העיר המזוהמת בסין משום התעשיות והשימוש בפחם לחימום ביתי – צו ממשלתי יצא נגד השימוש בפחם שהעיר עצמה יושבת על מאגרים גדולים ממנו.
חברות פרטיות נוהגות לכרות את הפחם מתחת לבתי העיר ורק פעולה של השלטון המרכזי שהפסיקה את הכרייה וחייבה למלא חללים שנוצרו עצרה קריסת בניינים ברחביה.
העיר היא צומת דרכים וותיק וציר ישן של דרך המשי חוצה את הרי אלטאי ומחבר את צפון מזרח אגן הטארים עם קזחסטאן. על הציר עוברת גם מסילת הברזל שמחברת בין לאנג'ו לאלמה אתא. המסילה נבנתה באמצע המאה ה-20 בתקופת הידידות בין ברית המועצות לרפובליקה העממית.
הסינים מנסים ומצליחים להפוך את אורומצ'י לעיר המרכזית של מרכז אסיה כמרכז עסקים בינלאומי ולא נדיר למצוא בה רוסים קזאחים קירגיזים אוזבקים ואחרים שנמשכים לשפע ההזדמנויות של המקום. נמל התעופה שלה הוא בין חמשת נמלי התעופה ההומים של סין ויש ממנו המראות ונחיתות רבות לחלקי עולם שונים – אלמא אתא, איסטנבול, טאשקנט, בישקק ובירות אירופאיות ביניהן וגם יעדים מקומיים בשינקיאנג כמו: חוטאן, קורלה, קוצ'ה וקשגר.
מרחק הנסיעה מאורומצ'י לטורפן הוא כ-3 שעות על כביש דו מסלולי מצוין. בדרך אפשר לצפות בקידוחי נפט ובשדה ענק של תחנות רוח לאספקת חשמל.
אורומצ'י היא גם בסיס נוח לנסיעה להרי אלטאי- לביאנבולאק ולערבות הדשא של נראט.

המוזיאון
ללא ספק המקום המעניין ביותר באורומצ'י הוא המוזיאון הגדול היפה והחשוב. הוא חשוב מכיוון שיש בו אווצר אתנוגרפי של מיפוי צילום ואוסף מורשת שבטי הנוודים השונים – קזאחים, קירגיזים, צ'י, מונגולים, טאטארים אויגורים ואחרים.
אולמי התערוכה יפים ועצובים מכיוון שרבים מהדברים אפשר לראות רק במוזיאון – הסינים שינו ומשנים את פני הארץ.
דוגמא לשינוי אפשר לראות (2012) במה שהסינים עושים ממזרח למעבר טורגארט – הם מרכזים את הנוודים הקירגיזים, מוציאים אותם מאוהלי הנוודים (היורטות) ובונים להם כפרים אחידים דם גגות אדומים לאורך הדרך.
אובדן הזהות של המיעוטים שגודלם נע בין כמה אלפים לכמה מיליונים הוא הסיפור העצוב של סין של המאה ה-21. מחיקת הזהות נעשית בשיטתיות אקדמית. הזהות נמצאת רק במוזיאון.
מפת התבליט הגדולה באולם הכניסה- של אגן הטארים – הטקלאמקאן ושרשראות ההרים, הישובים הנהרות הדרכים ומסילות הברזל, הוא שיעור מאלף בהבנת המרחב ושווה עצירה ופענוח.
החלק המרשים של המוזיאון הוא אולם המומיות בקומה השנייה. המומיות מגיעות ברובן מתוך אתרים בטאקלאמקאן, חלק מהן משיאו-חה- הנהר החדש, אזור ליד לופ נור בו נמצאו בתי קברות עתיקים של נוודים בני 3800 שנים. משום מזג האוויר היבש והמלחים הרבים הנמצאים באזור לופ, השתמרו הגופות שחלקן נקבר עם מסכות קבורה וכולן עם בגדיהן המקוריים – ברמת השתמרות גדולה ומפתיעה ותווי הפנים ניכרים וניתנים לשחזור, לרובם עדיין שערות לקרקפתם – יש במומיות נשים וגברים מגילים שונים וכן תינוקות.
חלק מאתרי הקבורה בנויים בצורת מעגל שיש הרואים בו אח מקודם לאתרי שמש וכוכבים המוכרים לנו מהמזרח התיכון ואירופה.
הם מסומנים ביערות של גזעי צפצפה שבזמנים קדומים עוטרו בבדים.
מהרבה בחינות האוסף באורומצ'י לא נופל בחשיבותו מהמומיות המצריות ומכיוון שלא מדובר בתהליך חניטה בו הוצאו חלקי הגוף הפנימיים ושומרו במלחי חניטה- אלא משום היובש הגדול, אזורי החולות והתכולה הגדולה של המלחים – ההשתמרות מפליאה אף יותר.


גן העיר (הגבעה האדומה):
הגן נמצא מתחת לשתי הגבעות גרניטיות שמעליהן מזדקרות פגודות. ברווזים מים ופרחים מסודריםו בחן בערוגות. שערים ושבילים מובילים למדרגות שמטפסות במעלה הגבעות. עיר מודרנית שופעת. מ
ה שהיה פעם טיול נינוח ממרכז העיר מצריך עכשיו הגעה מעבר לאוטוסטרדה


האגם השמימי (טיאן צ'י)
הדרך יוצאת מאורומצ'י, פונה מזרחה וצפונה, עוברת דרך שדרות רחבות, רחובות ארוכים ומפעלים מאובקים. מחוץ לעיר בתי החומר החומים בהירים שצבעם אדמה. סוסים נמוכים, וחמורים. ערמות חציר על הגגות. ההרים השמימיים מזדקרים לבנים וגבוהים, סוגרים את האופק מצפון. האוטובוס עולה דרך גבעות מדבריות. שבהם רועים גמלים בקטראינים כפולי דבשת. מפלבסלעים האפורים. צפצפות ושער כניסה. האוטובוסים עוצרים ברחבת החניה. מעבר לה משתרע האגם השמימי. יש יורטות קזאחיות מסביב ועשן מקופסאות הפחמים עליהם נצרב הבשר.
אפשר ללכת לקצה הגבוה של האגם, ליורטות ולקרחון.
על האגם אפשר להפליג עם סירה לבנה למקדש פגודה בצד שממול לרחבת החניה וליורטות. מהרחבה מטפס שביל למעלה, חוצה דרך כרי דשא ויער ירוק. השמש, השמים הבהירים, הירוק. בקצה האגם יש יורטות שבהן אפשר לאכול ולישון. שטיחי לבד היו קירות מעל מסגרת המתכת הקלה של האוהל הגדול. במרכז יש קאנג בנוי, ארובת פח מוליכה את העשן החוצה.

ביאנבולאק

ביאנבולק היא העיירה שהיא מרכזו של המחוז המונגולי של שינקיאנג בהרים שמצפון מערב לאורומצ'י. מספר כבישים ודרכים באיכות טובה, יפי נוף להלל , מוליכים אל המקום שבראשית חודש יולי אמור להיערך בו פסטיבל הנדאם המונגולי אם כי זה מבוטל לעיתים תכופות. הדרכים שוות, המקום נחמד ומעניין - הנסיעה, הדבש והנופים הופכים את הדרך לראויה.
בביאנבולק מלון סיני דהוי של שתי קומות, רחוב וחצי של עריירה שיש בה בית חולים ובית ספר וכמה חנויות והיא משמשת כמרכז לנוודים שסביבה.
מעל העיירה מתנשאת גבעה שבראשה קורגאן - גל אבנים של נוודים עם דגלי תפילה בודהיטים על ראשה ומעין פאוויליון סיני לתצפית על מגרש מירוצי הסוסים שמתחת.
בקרבת העיירה (מרחק נסיעה) נמצא אגם הברבורים שבו אפשר לראות ברבורים וציפורים אחרות. ליד האגם כמה אוהלי אירוח מונגולים שאפשר לשכור  מהם סוסים לרכיבה הלא רחוקה לאגם - ההליכה אל האגם בעייתית משום חלקים מוצפים וחלקי דשא שהופכים הליכה רגלית לארוכה ולא נעימה.
במהלך חודש יולי – בתאריכים לא קבועים, מתרחש בביאנבולאק פסטיבל הנאדאם המונגולי – שלושה ימים של מירוצי סוסים, היאבקות ותחרויות קליעה למטרה. הכנס השנתי שמקורו בפגש נוודים שבו החליפו מידע, חדשות וגנים  -בנים מכירים בנות ומפגינים את כישוריהם הגבריים בתחרויות הפך לפסטיבל שתיירים – בעיקר סינים, מגיעים אליו.
התחרויות חצי מעניינות אבל יפה לעלות לגבעה שמעל העיר עם המון עולי הרגל ולראות איך הרחוב היחיד של ביאנבולאק הופך בבת אחת למקום שבו מעשנים דוכני קבאב ואורות דולקים גם בלילה.
מביאנבולק מאז קיצ 2013 מציעים הסינים סיורים רכובים באוטובוסים יעודיים - הסיורים לא זולים (187 יואן לאדם - כ-30$) אבל שווים את הכסף. התחנה הראשונה היא אגם הברבורים שם בנו הסינים מערך של רציפים המובילים אל האגם ואל הברבורים והנוף הירוק יפה להפליא. עוד הלאה - בסופו של הקו, מוילים סוסים (בתשלום או מכוניות חשמליות (בתשלום - 20 יואן) או ברגל (כ-2 קמ בעלייה קלה) אל נקודת תצפית יפה על פיתולי הנהר והערבות הירוקות. פנינת נוף.
משך הסיור הוא כשלוש שעות.

הדרכים לביאנבולאק:

הכביש מאורומצ'י

יש כמה דרכים שמובילות לביאנבולאק וכולן יפות להלל. הנוחה והארוכה מכולן יוצאת מאורומצ'י חלקה הראשון הוא האוטוסטראדה שמוליכה לגבול הקזחי. אורכו של הכביש – שהוא חלק מהכביש הארוך ביותר בסין שמתחיל בבייג'ינג (ואולי בטיאנג'ין) ומגיע לאלמה אתא – הוא למעלה מ-5,000 קמ. קטע הכביש שבין אורומצ'י לגבול אורכו כ-560 קמ' ומי שנוסע לביאנבולאק, ופונה בקויטוק – ייסע 270 קילומטרים.
קויטוק
קויטוק, כמו כמעט כל העמק הפורה שבינן אורומצ'י לגבול, היא עיירת נפט וגז עם בתי זיקוק ושיכוני עובדים חדשים. כל העמק מצפון להרים השמימיים ומדרום להרי אלטאי, הוא עמק חקלאי פורה (תירס, כותנה, כרמים, מטעים) עם שפע תעשיות – זהו  אחד מאזורי הפיתוח החזקים של סין והבנייה הפיתוח והעוצמה התעשייתית מהירים ומרשימים – אם כי לא תמיד לטובה.
מקויטוק פונה כביש דרומה לתוך ההרים וכמעט מייד הופך להיות כביש נוף יפה – שיפולי הרים מכוסי דשא והופעה של בתי חומר ואחריהן יורטות קזאחיות. הקזאחים עולים באביב ובקיץ עם הצאן אל ההרים – עד לגבהים של כ-3 קילומטרים ויורדים עם בוא הסתיו לאחר שייצרו גבינות, קאיימק ופיטמו את הצאן. יש בדרך שלושה מעברי הרים ואחרי האחרון  שבהם, וב- 70 הקילומטרים שמצפון לביאנבולאק- אזור של דבורים וכוורות שמניבות את אחד מסוגי הדבש הטובים בסין – שווה קנייה.
לפני המעבר הראשונים מוכרים הקזאחים יקינטון הרים מקומי לבן וגדול – לפי האמונה יש לצמח סגולות רפואיות – הסינים הוציאו את הקטיף מחוץ לחוק אבל המכירה נמשכת.
מקויטוק לביאנבולק כ-230 קמ' ויש להתכונן לפיכך ליום של 500 קילומטרים וכ-14 שעות נסיעה שהיופי והדרך מפצים עליהם.

הכביש מקוצ'ה

אחד הכבישים היפים בסין עולה מקוצ'ה שמדרום להרים לביאנבולאק- הכביש קצר בהרבה מהכביש הצפוני ויש לו קטעים דרמטיים של שברים הפוכים ומצוקים פראיים. לאורך הכביש, בחלק הראשון שלו, נוהגים האויגורים לעלות לפיקניקים בעיקר בסופי שבוע ולא נדיר ראות אותם צולים בשר על האש, מנגגנים ורוקדים.
הכביש מקורלה
כביש שלישי עולה מכיוון קורלה. זה כביש נוח יחסית וחלקו הראשון פחות מעניין, החלק השני יותר יפה.
כביש הפיתולים
הדרך הרבעית היא כביש שמחבר את פרוורי אורומצ'י עם ביאנבולאק והוא דרך עפר שמטפסת בסדרת פיתולים מרשימה מעל עמק נהר אל מעבר הרים אפור ויורדת בסדרה מרשימה לא פחות אל הצד השני – זו דרך אותה ניתן לעבור עם רכב גבוה וחזק ולעיתים היא נגרפת בגשמי הקיץ שאינם נדירים באזור.

נראט
נארט היא עיירת נופש סינית נעימה כ-87 קילומטרים מצפון מערב לביאנבולאק. במקום טיולי סוסים ואוטובוס – סוג של שאטל שנוסע 28 קילומטרים יפים למדי אל הגבעות העשבוניות עם היורטות המונגוליות.  הסיבוב נמשך כשעתיים שלוש ובמגרש החניה מוכרים קזאחים יקינותי שלג. נסיעה שווה ואפשר לסייר וללמוד לא מעט על נוודות אוהלים ומרעה.
מנארט  ישכמה  טיסות  יומיות לאורומצ'י (ולהפך) ובקיץ – כשהמקום מלא בהאנים שמגיעים מכל רחבי סין – טיסת בוקר וטיסת אחר צהריים.


אקסו- יאקריק
מסגד קטן בצד הדרך, מרחבים של מדבר. בית קברות מוסלמי מעבר לרחוב היחיד על הצומת.

הכביש בין אורומצ'י לטורפן

מרחק הנסיעה מאורומצ'י לטורפן הוא כ-3 שעות (180 קמ')על כביש דו מסלולי מצוין. בדרך אפשר לצפות בקידוחי נפט ובשדה ענק של תחנות רוח לאספקת חשמל.
שדה תחנות הרוח הגדול ביותר נמצא במעבר דמבצ'ינג – כ-30 קילומטרים דרום מזרחית לאורומצ'י. זה כניראה השדה הגדול בעולם ויש בו 1000 עמודי תחנות רוח והסינים בונים עוד כל הזמן.
לאורך הדרך אפשר לראות את סוללת הרכבת המהירה שהסינים בונים (2012) ואמורים לחנוך במהרה – רכבת שתנוע במהירות של כ-300 קמ' לשעה ותחבר את שיאן עם אורומצ'י בתוך 12 שעות. הרכבת המהירה של היום עושה את הדרך ב-36 שעות.

טורפן
טורפן היא הנקודה האחרונה לפני הגובי. הראשונה לחוזרים מהמערב. כשיצא הנוסע הסיני הגדול שואן דזנג היתה טורפן עצמאית. כשחזר לאחר שנים היתה כבר חלק מהאימפריה של שושלת טאנג.
נאת המדבר של טורפן היתה משאת ליבם של החוקרים. פה היו הממצאים הגדולים. טורפן היתה הנאה האחרונה ממנה יצאו פה שיאן ושואן דזנג כדי לחצות את המדבר בדרכם אל מקורות הבודהזים. רק במאה ה-7 השתלטה שושלת טאנג הסינית על הזרוע הצפונית של דרכי המשי. טורפן היתה הצומת. פה נפגשו הדרכים. זו שמדרום למדבר, למרגלות ההימליה- הקון לון, וזו שלמרגלות ההרים השמימיים- הטיאן שן, חוצה דרך קוצ'ה וקורלה. לטורפן הגיעה גם הדרך מצפון, זו הבאה מצפון, מימת איסיקול דרך מעברי ההרים.
הנאה שהיתה אוייגורית נהדרת עד אמצע שנות התשעים של המאה ה-20 נהרסה בשיטיות על ידי הסינים והפכה לעיר סינית קרה ומנוכרת כשרק בשוליה ניתן עדין למצוא את עיר החומר הנהדרת שהיתה. ועם זאת נאת המדבר עדין מרתקת ושווה בהגעה אליה ואל האתרים שסביבה וכן על מנת לראות איך הסינים מסוגלים להשמיד הכל.
עד כמעט סוף המאה ה-20 היתה טורפן עיירה מנומנמת ונעימה מאוד שרחובותיה מוצלים בסוכות הענבים (שהובאו ממרכז אסיה) ושפריים נמכר והופך לצימוקים מפורסמים וטובים.
אלא שהפיתוח הסיני הפך את טורפן לעיר מודרנית מכוערת עם מעט מתפארת העבר שנשיארה רק בשוליים וכשיוצרים מהעיר.

מלונות:
יש בטורפאן כמה וכמה מלונות. חלקם סינים מדורנים, חלקם מהתקופה בה נבנו מלונות פרושים קטנים ונעימים יותר כמו טורפן פנדיאן.
אוכל רחוב אפשר לאכול בכל מקום.
מוזיאון
בטורפן מוזיאון יפה וחדש שעיקרו סיפורה של דרך המשי והנאה. בקומה הראשונה תצוגה של קרמיקה, ממצאים שנמצאו בקברים השונים, מפות כתבי יד שנמצאו במקומות שונים ותצוגה של בוטניקה וחי מקומי ומהזמנים הקדומים
בקומה שהנייה נמצא אוסף מומיות מרשים שאינו נופל מהתצוגה באורומצ'י.
יפה לסייר בבתי הייבוש של הענבים שנמצאם בכרמים ולראות את האשכולות שנמצאים במבנים המאווררים על מוטות עליהם מיובשים האשכולות..
מוזיאון הקארז
תצוגה יפה של שיטת הקארז והליכה דרך פיר ומנהרה שמאפשרת לתיירים לנוע במקום בחופשיות על מנת לעמוד על הטכניקה.

בין טורפן לעיר החומר של קארחוג'ה 43 קילומטרים. בחלק הקרוב למרכז העירוני של טורפן אפשר לראות את תלויות הקארז ושדה של חרגולי שאיבה – שדה נפט גדול.
40% מהאנרגיה הסינית מיוצרת בשינקיאנג – גז נפט ורוח. 60% הנותרים מגיעים מאיראן אם כי הסינים מפיקים יותר ויותר אנרגיה עצמאית על מנ להגיע לעצמאות אנרגטית.
מדד החשמל הוא המדד העיקרי להתפתחות הסינית והם טוענים כי הצריכה גדולה כל שנה בכמה אחוזים – נתון שיש החולקים עליו וטוענים כי ראשי המחוזות השונים מזייפים צריכת חשמל כדי לא להצביע על עצירת הכלכלה הסינית.

שודדים על דרך המשי

בין 1902 ו-1905 חפר בטורפן אלברט פון לה קוק, בנו של סוחר יינות. טורקמניסטן הסינית משכה אליה סוג מסויים של אנשים. סוין הדין השוודי, אורל שטיין ההונגרי שעוטר בתואר אבירות אנגלי, פליוט הצרפתי, איש הידע העמוק בשפות המקומיות, הרוזן אוטוני היפני, פרז'בלסקי הרוסי, פון לה קוק הגרמני. הרפתקנים שסופות הבוראן, רוח הסערה שקפחה והעלימה שיירות, שזבובי וברחש הקיץ והקור הנורא של החורף, לא הניאו אותם מלאסוף ולשדוד את האוצרות אותם הניחו הבודהיסטים, הנסטוריאנים, המניכאים ואנשי דת זרטוסטרא בנאות של דרך המשי. כולם כתבו ספרים. לה קוק היה גרמני עם חוש הומור, ידע בחיות ובצמחים והבנה בהסטוריה. את תבליטי הקיר, הפסלים והכתבים ששדד, העביר על שיירות גמלים לראש מסילת הברזל באוש, משם חצו האוצרות דרך רוסיה לברלין. חלקם הושמדו בהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. טורפן, הינדוסטן של טורקיסטן משום חום הנאה המצויה בתוך שקע. בטורפאן קוברים את הגפנים בחורף, שלא יצרבו מהקור הנורא.
מחוץ לעיר יש מדבר אלים משני צידי הדרך. ערמות עפר בקוים ישרים. כמו פיות הפוגארות בערבה הישראלית קאראז "
קראז הן המנהרות מושכות המים מההרים השמימיים שבאופק, פסגות השלג צפות באויר הכחול והבהיר. המוסלמים הביאו את הטכניקות מחצי האי הערבי, מתימן, משיבם-שבא הנבטית. קרז הוא פרסית למנהרות מים. טכניקות. המונגולים הביאו את הדפוס לאירופה. ערבית היא ידע פרסית היא סוכר, הינדו היא מלח אבל טורקית היא האומנות. פתגם טורקמני. ולמה תתפרק מרכז אסיה, לאן תפנה? ערבית היא ידע, פרסית היא סוכר, הינדו היא מלח אבל טורקית היא האומנות. שטיחי משי וצמר בשוק המקורה של טורפן. וסכיני פלדה ממורטות. שיפודי קבאב וערמות מלונים ואבטיחים. סירי כיסוני בשר מלאים בירקות מאודים. מקלות משני צידי הכיסון במבואה האפלה, כוסות תה ירוק. המדבר חפור תלוליות כמו מחילות החולדים, פירים אנכיים כל כמה מאות מטרים כדי לנקות את המנהרות מהסחף וההתמוטטויות. מלך המים, המיראב, סו נונג באגי, בראנדאד-נותן המים היה ממונה על חלוקת הקרז. רק האיש הנבון, ההגון והעשיר מכולם, היה נושא בתפקיד. אדאמס, מבעלי התאוריה המרקסיסטית על הווצרות חברת המים העירונית בעמקי הנהרות הגדולים לפני אלפי שנים, היה מוצא תימוכין בפון לה קוק.
בטורפן למעלה מ-6000 קילומטרים של תעלות קארז שמספקות נכון להיום 300 מיליוני קוב מים לנאה- עד לפני עשור הן סיפרו כמות כפולה של מים (גודל הנאה כ-69,000 קמ"ר)

קרחוג'ה, חוצ'ו, גאו צ'אנג, אפסוס הטורקית

העיר משתרעת על מרחב ענק. השמים הבהירים, שדות התירס מסביב. עיר חומר מוקפת חומות חומר, בדומה למרב ולבאייראם עלי. חציתי דרך הבקיעים, האויגורים מנסים לשדל לרכוב על עגלות. בפינה הדרום מערבית יש מקדש, בתוכו יש מבנה סטופה בודהיסטי ומדרום מערב לו, מעבר לגרם מדרגות ובמה, יש מבנה מלבני עם חלונות. שרידי בודהא בחלונות המבנה.
פון לה קוק גר בכפר שמחוץ לחומות קרחוג'ה. הוא מצא במקום ציורים מנכאים. ראש הלניסטי של מאני עם כתר סוגדיאני. אירופה, מרכז אסיה ופרס. מעט ממצאים מניכאים נמצאו בכלל. במוצאו את הציורים והכתבים בני המאה ה-8, הפך פון לה קוק לאחד מחשובי המגלים של האוצרות המניכאים.

מנכאים

מנס, מיסד הדת, נולד ב-215 לספירה ליד קטסיפון שבבבל. הוא היה פרסי ממעמד גבוה, אמן, צייר ופילוסוף. ב-24.3.247, הרצה לפני שפור ה-1, בעת הכתרת המלך הססני. לאחר מכן יצא למסע בן 40 שנה לצ'ין-טורקיסטאן, מזרח איראן והודו, וכשחזר הרצה לפני הנסיך פרוז, אחיו של שפור. פרוז התיר לו להרצות את הדת. הזרטוסטרים התנגדו ומנס נלכד בידי בנו של יורש שפור, בהראם בן הורמוז חוסארו. הזרטוסטרים זמנו את מנס לויכוח. הוא הפסיד, נצלב, נחתך לשניים, מולא קש ונתלה על חומות הבירה ג'ונדיפבור ב-273.
ומה הרגיז את מתחריו של מנס, המוסלמים, הנוצרים, בני כת זרטוסטרא? אולי כתבי היד שנעשו בדיו הטובה ביותר על נייר משובח ולא במנייטורות ואולי היות הדת מורכבת מיסודות פרסיים, נוצרים, בודהיסטים, גנוסטים ובבליים קדומים.
המנכאים נרדפו ונמלטו לסמרקאנד ולמרכז אסיה ומשם, כמו הנסטוריאנים שהובסו בויכוח התאולוגי באפסוס וכנסיה שלהם נמצאה גם היא בקרחוג'ה, המשיכו מזרחה, מעבר להרים השמימיים, מוגנים על ידי המדבר, משתכנים בטורפן, נאת המדבר העצמאית, מעבר לגבול האמפריות המרכז אסיאניות, לפני הגבול הסיני. באמצע המאה ה-10 החליט המושל הסמנידי של בוכרה, השושלת המוסלמית הראשונה של מרכז אסיה לרדוף ולאבד את המניכאים. מושל טורקמניסטן, צ'ין, שלח לו מכתב בשם תשעת השבטים האויגורים - אני מאמין כי בממלכתי יותר מוסלמים ממניכאים בממלכתך, ואם תיפול שערה מראשם - יאבדו קהילות שלמות בממלכתי.
זו לא היתה דת של תענוגות. להפך. מלחמת בני אור בבני חושך, סגפנות ושלוש חותמות נגד התמכרות לאוכל, תשוקה ועבודה באש ובמים. דתות. הינדואיזם נצרות ואיסלם. שלוש הדתות הגדולות שבלעו ועיכלו דתות אחרות. זרטוסטרא, מנכאיזם, יהדות ובודהיזם. אולי משום שהיו רחבות יותר, מוכנות לאסוף הכל, מניחות לאנשים טווח גדול יותר של חרות, לא תרי"ג ושס"ה, לא סגפנות חמורה, אלים רבים. פון לה קוק מצא בקרחוג'ה כתבי יד, תמשיחי קיר, בדי משי מאוירים בקליגרפיה משובחת ובהשפעה פרסית.

פון לה קוק שימש כרופא הכפר. יום אחד גילה כי בעל הבית גובה דמי כניסה מהאנשים בהם טיפל. הוא התנפל על בעל הבית האויגורי ואיים עליו כי ימסור אותו למושל של טורפן שילקה אותו במקל הגדול. בערב הצטופפה מעבר לדלת החומר משלחת נשים מקוננות, מציעות את הצעירה ביניהן כפיצוי על העלבון .

בדבנצ'ינג (DABANCING – המעבר ההכרחי 150 קילומטרים צפון מערבית מטורפן על הדרך המהירה לאורומצי' – אתר טחנות הרוח לחשמל) היה הקרב האחרון של יעקוב בג נגד הסינים. בתו בת ה-15 של בעל הבית של פון לה קוק, לאחר שנפרדה מבעלה, חזרה ללדת את הילד בבית אביה. ליד ערישת התינוק היא שרה את שירו של אחד מלוחמיו של יעקוב בג לאמבאר סינג מדבנצ'ינג, האשה היפה ביותר במזרח. היה זה שיר פרידה לפני הקרב, שיר אהבה של לוחם הדוהר אלי מותו לאשה הנשואה לאיש אותו לא אהבה.

קשה היא האדמה בדבנצ'ינג
אבל מתוקים הם המלונים!
יש לי אהובה בדבנצ'ינג
שמה הוא הנסיכה אמבאר

ארוך הוא שערה של אמבאר חאן
האם הוא נוגע באדמה?
שאלו בזהירות את אמבאר חאן
האם, אני שואל, תקח אותי לאהובה?

פניני הקטנות מפוזרות על הקרקע

האם תאספם ותגיש אותן לי?
לנשקך אני לא גבוהה מספיק
האם תתכופף למעני?

ארצה להדהיר את סוסיך
מעבר למעברי הקרחונים בהרים
וכמו אישה נאמנה
כבולה אני בשלשלאות לאיש רע

ואם אביט, מקרוב אראה
את חומות מבצר דבאנצ'ינג
מוזר ונורא הוא
להפרד ממך, אי- אמבאר חאן!

פון לה קוק, הרופא, הארכיאולוג, השודד, מקשיב לשירי האהבה, לאמהות הצעירות, מביט בירבועים ובחזירי הבר, מלוחך על ידי הבוראן, רוח המדבר שמרימה את ענני האבק של המדבר הטורקמני.
פון לה קוק ניסה לקחת כל מה שראה. לצידו עמד בארטוס, איש ים גרמני אדיר כוח בעל פתרונות טכניים. יחד תפרו את קירות הציורים והפרסקות, מניחים בין ריפודי קש, צוררים את דפי הספרים הבודהיסטים, כתבי היד המנכאים, הזרטוסטרים, הנסטורינים וההינדים בדרכם לאירופה. רק גרינוודל, הפרופסור הממונה עמד בדרכם. כל הדרך מנאות דרכי המשי כדי להשמד בברלין. לא הכל. האם יש לקחת את הדברים? מומיות בתוך הקרקע. גרינוודל התנגד ללקיחת פסלי הבודהות. פון לה קוק היה הרפתקן ואספן, גרינוודל חוקר. אין-סיטו. סוין הדין היה הרפתקן. אורל שטיין ופליוט היו חוקרים. כולם שדדו את המדבר הטורקמני, מרחיקים את האוצרות. קירות החומר האלמים. האם היו שורדים האוצרות גם היום? רחוק ממרכזי התרבות הסינית, משיאן ובייג'ינג? סופה של הקיסרות וראשיתה של הרפובליקה.

מערות אלף הבודהות, בזיקליק, מינג אוי.
הכביש חודר לתוך ההרים הבוערים כ-4 קילומטרים צפונה לקרהחוג'ה. דיונות חול עצומות גולשות מהפסגות, זוחלות בגרגירים זעירים. שער כניסה וקניון שתוכו עצי צפצפה ובתים. סטופה מעל הקניון, במרחק פסגות לבנות של ההרים השמימיים. מערות אלף הבודהות, בזיקליק, מינג אוי. כמו במקומות אחרים לאורך דרך המשי. קרוב לקרחוג'ה אבל מרוחק מספיק. קניון אבן חול שנהר זורם בתוכו ודיונות רכות וענקיות סוגרות מצפון ומדרום ומעבר לפיתול הנהר מרחפים ההרים השמימיים עם פסגות הקרח. כמו ואדי קלט, ואדי לא רחוק מדרך הסוכר, מקום טוב להתבודד וטוב למרכז פולחני. חיל הספר של בודהא.
המערות ריקות. פון לה קוק עבד ביסודיות. מעט תמשיחי קיר ומעט תבליטים. האם השמידו משמרות המהפיכה של מהפכת התרבות את מה שנותר?
שש מערות שגרם מדרגות מוביל אליהן מהרחבה העליונה שבה חנות שמספקת מזכרות לתיירים שתייה וגלידות, פתוחות לקהל.
ליד שער הכניסה אפשר לשכור גמלים דו דבשתים ולעלות איתם לדיונות.
המערה הראשונה היא מקדש שמוקדש לאלוקטישוורה (גורן יין – אלת הרחמים) ומאופיינת על ידי מלבן גדול חצוב שעולי הרגל מקיפים עם כיוון השעון. באחרות יש סוחרים מלאומים שונים שמביטים בצער על בודהא שעזב את גופו הגשמי – בודהא כבר לא שם – הוא נסע עם פון לה קוק אחת המערות היתה מערה זראוסטרית שטוייחה מחדש והפכה למערה בודהיסטית.
המערות הן מתקופת שושלת טאנג (מאות 7-10 לספירה) ומצביעות על הניסיון הגדול של הטאנג להפוך את האיזור לבודהיסטי על מנת להשתלט באופן דתי על הציר החשוב של דרך המשי.

קוטון
כפר אוייגורי של חומר שהסינים משפצים ומבטיחים שבסתיו 2012 יהיה אפשר ללון במקום בבתים המוקמיים. הכפר מוזנח אבל לא בלתי מעניין ומעליו צבר מערות בודהיסטיות שפון לה קוק בזז. הוא השתכן בכפר בזמן שחפר ועקר בקרה חוג'ה ושלט סיני מצביע על הבית בו השתכן.

מסגד סוגונגטה
ממערב לנאה עומד מסגד סוגונגטה, פגודת אימין. כמו מסגדי חיווה ואוזבקיסטאן, מינאראט חרוטי מאוייר בחומר, מסגד יפה עטור בחדרי מדרסה. במקורו היה המסגד קטור עם ארובת אור ותקרת עץ נתמכת בעשרות עמודי עץ. כמו בחיווה או קוקאנד. מראש המינרטנשקפת הנאה דרך חלון מלבני. החלון כמסגרת אדריכלית לתמונה. המתחם שופץ בראשת האלף השלישי והפך למעין מוזיאון. עדיין יפה מאוד למרות הנסיון הסיני להפוך הכל למוזיאון. הטפוח נובע גם מהגישה הסינית המטפחת את בונה המסגד במאה ה-18 מכיוון שעמד לצד שושלת צ'ינג בכיבוש ונהול האזור.

ג'יאוהה
ג'יאוהה היא עיר שתי הנהרות נמצאת 10 קילומטרים דרומה ממרכז טורפן.
אי דמוי ספינה שהנהרות מקיפים אותה מצפון ודרום. ההאנים הקימו את העיר והמונגולים החריבו אותה. מדרגות חומר מובילות אל המבנה המרכזי. מקדש או מנזר בודהיסטי. העיר משתרעת על שטח נירחב ויש ממנה תצפיות נאות לכל עבר. אפשר לטייל בסביבה הקרובה. מהעיר שתענוג ללכת ברחובות החומר שלה תצפית יפה על הסביבה ויש בה שרידים של מבנים שילטוניים, בתים ומקדשים בודהיסטים וזראוסטרים. אחר צהרים, כשהחום מתפוגג.

חאמי וג'ינגס חאן
חאמי הייתה בירתו של ג'ינגס חאן לפני שעבר לחאן באליק-בייג'ינג, 12 ימי רכיבה מאומצת מטורפן. 10 שעות באוטובוס. בייג'נג נשמעה מעבר לחומה הגדולה למונגולים. אלא שג'ינגס חאן, טמוצ'ין, כפי שנקרא בנערותו, שנמלט בעודו נער כשסד על צוארו והסתתר בנחל כשרק אפו ועיניו מציצות אל הרודפים, רצה לכבוש את העולם. העולם היה יורואסיה. בייג'ינג היתה בירתם של שושלת צ'ין שדחקה דרומה את שושלת סונג. הפרס הגדול. ראשית המסע המונגולי מהפראות הנוודית למציאת מרכז. בייג'ינג נכבשה ב-1215, 9 שנים לאחר שג'ינגס מתמנה לחאן הגדול. הכנעתה של השושלת הדרומית, הסונג, ימשך עוד 50 שנים כשבמהלכן יפנו המונגולים נגד אירופה, מגיעים לפולניה, גרמניה והונגריה. כובשים ומשעבדים את הנסיכים הרוסיים. ג'ינגס מאחד את אסיה עם אירופה. מקים מערך דואר שבו נמסרות הודעות במהירות מפליאה, סוסים מוחלפים כל כמנה קילומטרים ושליחים דוהרים כל עוד נשמה באפם. סחורות מוסעות מקצה אחד של היבשת לשני, הסוחרים בטוחים בשקט, יודעים כי על כל סחורה שיביאו יקבלו כפליים מהחצר המונגולית. הפרסים בקצוות הדרך, הבטחון. דרכי היבשה מוקמות מוצקות ומפוארות, מחכות לניקולו מפאו ומרקו פולו, לג'והן פיין דה-קרפיני.


דון הואנג
דון הואנג היא המקום האחרון בסין לנוסעים מערבה והראשון למי שבא מהמערב מזרחה. גם היום. עיירה סינית מתוקה, מסודרת ונעימה עם שוקי לילה וחנויות. מספר גדול של מלונות ברמות שונות, שדה תעופה פעיל עם טיסות למקומות רבים בסין ורכבת שיש לה תחנה בעיר הקטנה – רק לכיוון מזרח. התחנה שממנה ממשיכות הרכבות מערבה נמצאת 120 קילומטרים צפונה- בעיירה נוטפת זנגוויל שנקראת ליליואן.

הטיבטים כבשו את דון הואנג במאה ה-8, מצילים את עיר הגבול של שושלת טאנג ממהומות והרס. מכאן יוצאת הדרך הקשה המטפסת אל הרמה הטיבטית שכן דון הואנג היא הצומת בין להסה, שיאן וטורפן. כאן גילה סיר אורל שטיין, הארכיאולוג ההונגרי שזכה בתואר אבירות אנגלי, את אחד מגילוייו הגדולים. הוא מצא קו מגדלים, קצה החומה הסינית הגדולה (ראה בהמשך). פה היה שער האיחד (ג'ד) בו נפרדו הנוסעים מהארץ הנושבת בצאתם אל המדבר ואל הארצות שאין בהן תרבות. שער האיחד לחוטן, בה היה שוק האבנים. והשטיחים.

דיונת הירח

מחוץ לדון הואנג נמצא המדבר הסיני הגדול, קצהו של ים הגובי. בקצה העיר נמצאת דיונת הירח – גבעת חול עצומה בצורת ירח ששווה לטפס עליה ולהתמוגג מהסביבה.
הכניסה בתשלום ואפשר לשכור גמל (100 יואן לשעה ורבע), באגי, ג'יפ, אולטרה לייט או טרקטורון לטיול בדינות

בזיקליק, מינג אוי, מוגו - מערות אלף הבודהא של דון הואנג

זה אחד האתרים הגדולים והחשובים של סין, קודם כל בגלל גילוי הכתבים בראשית המאה העשרים על ידי ארול שטיין ופליו וכן בגלל אומנות הפיסול והציור שיש במאות המערות שפזורות על פני המצוק.
מאות המערות נחצבו במשך אלף שנים (1400-336) בתוך מצוק הסחף, מביטים על עצי צפצפה בשלכת, על אפיק הנהר היבש והדיונות. סטופות על הדיונות. גגות פגודיים של 7 קומות.
פתחי המערות פונים מזרחה אל השמש העולה, אל דיונות החול וגבעות החצץ הרכות. כמו פתחי המקדשים במקומות אחרים.

הגילוי המודרני

ב-1906 הגיע לכאן אורל שטיין. הוא חיפש את קו המגדלים, הקו האחרון של החומה הגדולה החוצה לאורך אלפי קילומטרים מצפון לבייג'ינג אל גבול הממלכה בגנסו. כאן הסתיים מסעו של טריפיטקה, שואן דזנג, נסיך עולי הרגל. מכאן הוא שלח מכתב לקיסר ומיהר בעקבותיו, מחזיר למלך חוטן את הסוסים והמלווים ששלח להבטיח את דרכו דרך מדבר לופ. פרז'בלסקי, החוקר הרוסי, ביקר ב-1879 בדון הואנג, הלפיד הבוער, שהיתה התחנה הסינית האחרונה, מסמנת את שער הכניסה והיציאה. פרז'בלסקי הוא האיש שעל שמו נקרא הסוס המרכז אסיאני הנכחד, אבי אבותיהם של הסוסים. כשהגיע אורל שטיין לנאה, שמע סיפור מפי סוחר מאורומצ'י על נזיר דאו בשם וואנג-יואן-לו, שמינה את עצמו כשומר מנזר מערות הסלע ובאופן מקרי מצא אוצר כתבי יד. אלא שהנזיר לא היה בנאה והמערה נסגרה בדלת לאחר התגלית. שטיין, מלווה בצ'יאנג, עוזרו הנאמן דובר הסינית, עבר ממערה למערה, מביט בציורי הקיר הבודהיסטים. מאות המערות נחצבו על ידי הנזירים, מטופחות בכסף על ידי היוצאים לדרך הקשה, על ידי המתפללים בהודיה לאחר ששבו מדרכי המדבר, מחבורות הטיבטים, האויגורים והמונגולים הפושטים. חלק מהאומנות היא תמימה ופשוטה, שדים רבים, פרשים על סוסים ותמונות בהן מגיש הקיסר מנחה לבודהא היושב.
במערות יש בודהות ובודהיסטוות, ביניהם שני פסלי בודהא ענקיים יושבים בהדר הודי, עולים דרך חלל 7 הקומות, כפות רגליהם הענקיות מונחות על החול הרך. המביט אל בודהא עומד בין רגליו. ובודהיסטווא ישן אחד. על הישן שומר בודהיסטווא רכוב על דרקון ומצידו השני אחר הרכוב על פיל. לאורכו עומדים המאמינים. הבודהות הן מימי שושלת טאנג. בתקופת השושלת נולד ופרץ האיסלם, מגיע במאה ה-8 לקשגר ולגבולות הממלכה, מביס ב-751 את הצבא הסיני בטאלאס. קו הגבול בין בודהא ומוחמאד. קשר בין הרון אל רשיד בבגדד לקיסר השמימי בשיאן. אחת מהתקופות בהן פרחו דרכי המשי. אמפריה נגעה באמפריה. שואן דזנג, הנוסע הסיני שחי באותם ימים, בהיותו בהודו, שמע על פרס שבה פנינים, משי וצמר ועל אי האמזונות הכפופות לבבל, אמזונות שאינן מגדלות ילדים זכרים. מסחר אוהב אמפריות. הויכוחים בין הדתות הופכים לגידול נוצות. אם כי הויכוחים אז לא היו עם האיסלם, שכן טריפיטקה, שואן דזנג, התוכח בחצר המלך הרשה, המלך ההודי שדאג לליוויו והעברת ספרייתו לסין, עם הינדו וג'אינים וניצח עבור המהיאנה, הרכב הגדול, את הויכוח. בודהות ענקיות בנקודה הסינית טאנגית אחרונה במדבר.
שטיין נרגע כשצ'יאנג חזר מביקור אצל וואנג וזה אמר לו שסגר את פתח מערת המגילות מכיוון שלא רצה שעולי הרגל הרבים יפגעו בכתבי היד העתיקים. שטיין החליט להגיע אל הנזיר שמינה את עצמו לשומר המערות ואוצר הכתבים דרך חנופה. הוא ביקש שיראה לו את מעשי השיקום שוואנג עשה בפסלים ובציורים. ואז עלה בדעתו להזכיר את שואן דזנג, נסיך הצליינים, פטרונם של רבים מהבודהיסטים הסינים. שואן דזנג, היה גם פטרונו של שטיין. מגע השם חולל פלאים. למרות שוואנג ראה בשואן דזנג סוג של נוסע פלאי קדוש, ושטיין ראה בו הרפתקן אמיץ ובעל שאר רוח, הוא הצליח להגיע אל וואנג, מספר לו איך עקב בעקבות נסיך עולי הרגל עשרת אלפי לי מהודו לדון הואנג, דרך מדבר והרים, לכל המקומות בהם ביקר. וואנג הוליך את שטיין למרפסת בה צייר אומן בן זמנו מעשיות מתוך מסעותיו של שואן דזנג: דזנג מכריח דרקון לפלוט את הסוס שבלע, מציל את עצמו משד על ידי תפילות ותמונה אחת בה ניראה צב השוחה אליו כדי להעביר אותו ואת הסוס העמוס בכתבי יד קדושים הבאים מהודו לסין. אולי היה זה סיפור חציית האינדוס בדרך אל ההרים, במקום בו אבדו במי הנהר הסוערים שקי החיטה וחמישים כתבי יד. וכשבא מלך קפיסי, שליט ממלכה בעמק האינדוס העליון, לפגוש את טריפיטקה ושמע את סיפור האובדן, אמר לו כי כתבי היד אבדו משום גרעיני החיטה שאסורים במעבר מצד לצד של האינדוס. חודשיים חיכה טריפיטקה לכתבים חדשים שיגיעו מאודיאנה. חודשיים בהם ביקר אותו מלך קשמיר, חוצה דרך מפגש האינדוס וההונזה, עולה מקרגיל. כשהגיעו הכתבים, ליווה אותו מלך קפיסי עד מעברי ההינדו-כוש משם שואן דזנג חזר מזרחה, אל ממלכת האמצע.
שטיין קיווה שוואנג יסכים לתת לו כמה כתבי יד להחזיר למולדת הבודהיזם, משם הביא טריפיטקה את מטען 20 הסוסים של כתבי יד ופסלי בודהא.
עם רדת הלילה הגיע צ'יאנג עם מספר מגילות מתחת למעיל, מניח לשטיין לעיין בכתבי היד הקדומים. מיד לאחר מכן פרש צ'יאנג לתא הנזירים שלו כדי לפענח את הכתבים, עם שחר דיווח בהתרגשות לשטיין כי כתבי היד הם תרגומים סינים לכתבים הודים-בודהיסטים שנעשו על שואן דזנג עצמו. צ'יאנג הסביר לוואנג כי יש בדבר יד אלוהים וכי מעבר לזמן ולמוות, בחר טריפטקה לגלות את כתביו למלומד ההולך בדרכיו. וואנג הוליך את שטיין וצ'יאנג למערת הכתבים. כשהציץ שטיין פנימה, ידע מייד כי זהו אחד מהגילויים המדהימים. גדול כמו האוצר הגדול שגילה וולי באור או קבר תות ענך אמון בעמק המלכים שליד לוקסור. מזכיר בהתרגשותו את המגילות הגנוזות של מדבר יהודה. הספרים הועברו לתא הקטן מהמקדש המרכזי כניראה עם התרופפות שושלת טאנג באמצע המאה ה-10, כדי למנוע את נפילתם ושרפתם בידי השבטים הנודדים שפשטו על עיר הגבול. כתבי יד טורקים רונים, סוגדיאנים, טיבטים, סינים, סנסקריטים, אויגורים. ודף עברי אחד. דון הואנג היתה בת מזל, מכיוון שנפלה בידי הטיבטים כבר ב-781, ואלו הגנו על המקום כשגבר גל המהומות בסופה של שושלת טאנג. שטיין הצליח לשכנע את וואנג להעביר אליו חלק מאוצר כתבי היד תמורת תרומה לשיפוץ המקדשים והמערות. וואנג התנה את הדבר בשמירת סוד מוחלטת. שטיין יצא מהנאה עם 24 ארגזים מלאים בכתבי יד ועוד חמישה מלאים בציורים.
למרות שהגילוי נחשב לאחד מהגדולים בעולם הארכיאולוגי בכל הזמנים, משום שלא ידע סינית, הביא איתו שטיין לאירופה ולהודו עשרות רבות של אותם כתבי יד. אחד מהם היא סוטרת היהלום. אלא שזאת, למרות ש-500 עותקים ממנה הובאו על ידי שטיין, מכילה את אחת התגליות המופלאות, מכיוון שהסוטרה היא הספר המודפס העתיק ביותר בעולם. היא נושאת גם תאריך מדויק: ה-11 למאי 868. המגילה, שאורכה כחמישה מטרים, מונחת היום במוזאון הבריטי מספר צעדים מהתנ"ך הראשון שהודפס במינץ על ידי גוטנברג בין 1450 ל-1455.
שטיין לא היה האחרון בדון הואנג. פליוט, המלומד הצעיר ומושך האש מצרפת, היה בדרכו מאירופה למרכז אסיה. כשהגיע לאורומצ'י, שמע מאחד הסוחרים על ספריה עתיקה בדון הואנג. לפליוט היה יתרון על שטיין, הוא ידע סינית על בוריה. האיש היה בעל זיכרון מפליא וגם שונאיו, והיו רבים כאלו, לא יכלו לפגוע בו בשטחים בהם עבד. הסינית אותה דיבר, פתחה את מערת המגילות בפניו. פליוט עצר את נשימתו. היו שם בין 15 ל-20 אלף מגילות. ידרשו 6 חודשים למיין, כתב הביתה. ועם זאת, דומה כי הוא היה האיש הנכון. במשך לילות ישב, פותח וממיין במהירות את מה שניראה לו חשוב, חוסך את הכפילויות אותן נשא שטיין למערב. במשך עשרת הימים הראשונים מיין אלף מגילות ליום. הוא הבין כי לא יוכל לגרום לוואנג למכור לו את כל כתבי היד מכיוון שמפעם לפעם היו מגיעים עולי רגל טיבטים ומונגולים לעיין בהם, ולכן הניח בצד את הדברים שחשב לחשובים. פליוט צילם בשחור לבן את ציורי הקיר הבודהיסטים, חומר המשמש היום לשחזור הציורים שניזוקו על ידי צבאות רוסים לבנים שהשתכנו במערות כמה שנים מאוחר יותר. פליוט חזר לפריז ב-1909, לאחר 3 שנות העדרות. קבלו את פניו כגיבור וקרעו אותו לגזרים על גאוותו. העיתונות לא סלחה לו על גאונותו ואי צניעותו. פליוט היה ללא ספק איש בעל זיכרון ויכולת הבחנה נדירים, אלא שלא פירסם ולא התעסק בפרטים. לא מספיק לדעת האקדמיה, דבר שהפך אותו לטרף בפיותיהם של אנשי הפרטים באוניברסיטה.
מערת הכתבים נמצאת בקומה התחתונה של המערות – הימנית ביותר כשעומדים מול המצוק. כנכנסים למערה היא מצד שמאל – בחזית מערה עם בודהא ובודהיסאטוות.
במקום מאות מערות וכדאי לבקר ביום רגיל רק בכמה על מנת לא להעמיס – סיור עם מדריך סיני דובר אנגלית נמשך כשעתיים ובמהלך הביקור מבקרים ב-4-5 מערות, אצל פגודת הבודהא הגדול (45 מ') ואצל הבודהא השוכב (קצה השמאלי של המצוק כשעומדים מולו)
בהרבה מהמערות מופיע בודהא במופעים שונים לפי התקופות (שיה, טאנג, סונג ומופעי שושלות אחרות) כשלרוב הוא מופיע בשלושת המופעים שלו – בודהא של ההווה, של העבר ושל העתיד (מייטריאה). מימינו מופיע תלמידו הזקן והחכם קשיאפה ומשמאלה אננדה- הצעיר היפה והמוכשר. הם מוקפים בדרך כלל בבדהאסאטוות-  תלמידים שיכלו להגיע להארה אבל וויתרו עליה כדי לתרום אותה לגאולת העולם- הדבר שמפריד גם בין ההיניאנה- הבודהיזם השמרני והקדום שנמצא היום בסרי לאנקה ובבורמה, לעומת מה שמיוצג בדון הואנג (בסין בטיבט ובהודו) – המהאינה – המרכבה הגדולה – שלושת הסלים: טריפיטקה). בשמי המערה מרחפות אפסרות- נימפות שמימיות ואולי מלאכי עליון.
לבודהיסאטוות פעמים רבות תווים נשיים או אנדרוגניים, ייתכן משום שבבודהיזם הקדום הן אכן היו נשים שהקריבו את גאולתן לטובות אחרים ובהמשך, מכיוון שהבודהיזם שיוויוני ואינו מבחין במין- הפכו לייצורים על מיניים.

כניסה למערות: 40 יואן, אסור לצלם בוידאו צילום סטילס מחייב תשלום נוסף

ג'איגואן
ג'איגואן הוא מבצר סיני קלאסי על דרך המשי מערבה מדון הואנג (380 קמ' על כביש מהיר וטוב, כ-5 שעות נסיעה). המבצר, בשוליה של עיר תעשיית ברזל ,  נמצא במיצר ההרים שנקרא מסדרון אנשיושולט עליו ומדגים יפה את גבול השליטה הסיני. שווה מאוד.
אלא שג'איגואן, חוצ מיופיו הקלאסי, הוא גם סמל של תקופה משום שהוא מסמן את הרגע בו נחתכו ונאטמו דרכי המשי - הוא לא קם כדי לאבטח את הדרכים, אלא כדי לסגור את החומה. הוא מוקם בימי שושולת מינג - השושלת שמדיחה ויורשת את המונגולים (יואן) ב-1365. ב-300 שנות שילטונם המינג סוגרים את סין מהעולם, סגירות שנפרצת שלא לטובתה של סין רק במאה ה-19 עם חדירת המעצמות האירופאיות לחוי סין ולאורך היאנג צה.
המבצר הוא שלימות מינגית טיפוסית שכן המינג היו סגורים, שמרנים ומושלמים. כלי החומר הצרופים בסגול הם סימן ההיכר הבולט שלהם. והעיר האסורה ומקדש השמיים.
שכן אם נכתב עיר אסורה- ייתכן שאין צורך להוסיף על הפרפקציוניזים, המסורת המגובשת והקפואה שיצרה סין מרשימה וקרה שמגיחה רק בראשית המאה ה-21 מקליפה של כמעט 700 שנים.
ולו רק בשל הלקח הזה (ובשל יופיו של המנזר) יש לנסוע לג'איגואן.
ולזכור כמובן, שאותה תקופה שמרנית וסגורה הולידה גם את אחת היצירות הסיניות הגדולות - המסע למערב (שי יו ג'י) של וו צ'אנג אן. רק בשביל זה שווה המינג.

וכמובן אם אדם נמצא בדרך לגנסו – יש משם טיסות בנות שעה ועשר דרות ללאנדז'ו  (והמשך לבייג'ינג) או רכבת לילה (כפי שמומלץ בהמשך)

המלצות של משה הרפז ממאי 2006:

1. הכביש מדון-חואן לג'יאגואן אינו טוב (2012 - כביש מצוין - 5 שעות). עדיף לקחת רכבת בבוקר – אני לקחתי והיא היתה ריקה – להגיע לעיירה ואפילו להספיק לראות את המבצר – אכן נאה הוא.
2. במקום טיסת בוקר עדיף בערב לקחת רכבת לילה ללנדז'ו. ב-7:00 בבוקר אתה כבר שם והרווחת זמן. זמן=כסף ו/או מקום נוסף לראות ולחוש.

3. למה אני כותב זאת? משום שלדעתי חייבים לראות את בינגלינג סי. וזה דורש זמן.
4. לגבי ההמשך, יש לקחת בחשבון שהכביש מלינשה לשייחא – פשוט לא קיים!!! הוא מצוי בסלילה – ידנית כמובן. אבל לא נורא אם מגיעים בערב לעיירה. מים חמים אין בין כה וכה... שלא יבכו החבריה.
בחזרה יצאתי משייחא ב-6 בבוקר והגעתי ב- 14 ללנדז'ו – בקושי תפסתי את הטיסה להמשך... אני מניח שלהתנהל עם אוטובוס משמעותו יותר לאט מרכב פרטי!
במעבר יו-מן-פס כ- 70 ק"מ צפון מערבית לדון-חואנג אפשר לראות את קצה של החומה הגדולה.
מכאן ומערבה רק מגדלי השמירה מכאן ומזרחה - משתרעת החומה הגדולה לאורך אלפי קילומטרים.
נקודה זו היא ה"סבתא רבא של החומה".
אם אתם שם כדאי לראותו. יתרון נוסף - האתר כולו לרשותכם - תיירים לא מגיעים. מעניין במיוחד אם משווים זאת לחלקים אחרים של החומה הגדולה. וכמו הלימס הרומי - החומה ניבנת מחומרים מקומיים.

לנדז'ו

העיר הגדולה של גאנסו, אחת הבירות הקדומות של סין והמרכז האופרטיבי של מערב סין.
בעיר 4.3 מליון תושבים וכ-10% מהם הם חווי- מיעוט מוסלמי שיושב ממנה ודרומה עד שולי הרמה הטיבטית ומסגדיו הם בין היפים ששיש – שילוב בין ארכיטקטורה סינית ומוסלמית. הם ידועים כבשלנים ובלאנדז'ו עשרות אלפי מסעדות שלהם שחביבות על הסינים. זו עיר חזקה ותעשייתית שנחשבת לאחת המזוהמות בסין אבל יש בה נעימות. היא יושבת על הנהר הצהוב – הואנג הו שמקורותיו בהימלאיה והוא נשפ לים הצהוב ונותן לו את שמו משום צבעו החום – צהבהב. הנהר נושא עימו כמויות גדולות של סחף – בעיקר לס שהוא גרוף מההרים והרמות שמדרום לו ומרביד אותם לכל אורכו – יוצר את העמק הפורה שבו הוא ויובליו זורמים. העמק הזה הוא אחד מערישות התרבות הגדולות ובו (ובעמק היאנג-צה נולדה התרבות הסינית הגדולה לפני כ-5000 שנה. העמק הוא גם המקור לחקלאות דגן החיטה והשעורה – מה שהניח את היסודות לפאסטות המוכרות היום ושהתשפטו על דרכי המסחר הגדולות מסביב לעולם.
שדה התעופה נמצא כ-50 קילומרטים מערבה מהעיר והוא אחד השדות ההומים במדינה ויש ממנו טיסות כמעט לכל מקום. לאנדז'ו היא צומת רכבות גדול וכיבישים מהירים ומצויינים מחברים אותה לרוחות השמים.
לינגשיה
לינגשיה היא העיר הגגדולה של החווי שמדרום ללאנדז'ו. כביש מהיר בעל 4 נתיבים מחבר את ההרים ועובר בנוף יפה להלל, רצוף בטרסות חקלאיות ירוקות ופוריות ובנוף של כפרים ועיירות של החווי שמסומנים בהמון מסגדים יפים.
העיר היא מרכז שווקים נעימם וטעים וידע בראשית העשור השני של המאה ה-21- כמקומות אחרים בסין- קפיצה לגובה והתפתחות מהירה. ליד טיילת הנהר יש שוק לילה נחמד.

בינג לינג סה

כשעה (40 קמ' דרום מערבה) מלינגשיה, על כביש חקלאי יפה להפליא שלאורכו מטעי עצי פלפל, אפרסקים, שזיפים ומשמש, נמצא אגם על וואנג הו – אחד מיובליו של הנהר הצהוב. במקום יש מעבורות וכן ספינות מהירות שחוצות את האגם, נכנסות במעלה אפיק הנהר דרך צוקי אבן חול מרשימים ומחוררים, ומיגיעות למרגלות הכנסיה לבינג לינג סה.
זה אחד המקומות היפים שיש ושווה את הסטייה מהציר והגעה אליו.
מדרגות מובילות אל מבד=נה דמוי פגודה ומשם אל שער האתר.
לא רחוק מהכניסה עולות מדרגות שמאלה (דרומה) אל  מקדש דאואסיטי קטן שבו יש פסל של לאו דזה- האיש שחשב דאו בראשית הדברים ולידו המורה שהתיישב במקום – קונג דזה.
בהמשך מולי גשר בטון נאה אל קובצה גדולה ומרשימה של מערות בודהיסטיות שבתוכן יושב בודהא אם שני תלמידיו הנאמנים קשיאפה (מימין) ואננדה היפה והמבריק משמאל. לידם יהיו בדרך כלל גם זוג או יותר בודהיסאטוות.
המערות המרשימות נמצאות בשורוה תחתונה ובינהן חוצובים ומצויירים בסלע פסלי בודהא ושדים המגינים על המקום. רבות מהמערות הן מהטאנג 0מאות 7-10) אם כי יש גם מהסונג (10-12) ווי צפוני וגם מהצ'ינג.
השביל מוליך לפסל בודהא ענק שמשקיף על העמק ומעליו עוד פיסול מרשים במצוק.
אפשר לראות את ריבועי גזעי הפיגומים שנחצבו במצוק.
בגדה הצפונית, מול הבודהא הגדול ומצוק המערות שנמצא בעמק אבן חול אדום זקוף ומרשים, ובתוך צמחיה ירוקה, יש מוזיאון שבו ממצאים מהמהערות- פסלי בודהא מוזהבים, אוולוקטישוורה בעלת ארבעה ראשים ואינסוף ידיים, שני פסלים מעניינים של בודהא משגל אשה, בוסהא של העתיד (מיטטראה) של ההווה – (בודהא סאקי אמוני- נסיך בני סקיא) ושל העבר.
ללא ספק אחד המקומות שכדאי להגיע – שילוב של יופי ואומנות גדולים.


שיאחה/ מנזר לאבראנג

שיאחה היא עיירה טיבטית במרחק של כ-230 קילומטרים דרומה ללאנדז'ו בשולי הרמה הטיבטית, בגובה של כ-2500 מ'. מלינגשיה מוליך אליה כביש דו מסלולי ובמצטבר עם הכביש הטוב ללינגשיה אפשר להגיע אליה בארבע וחצי שעות נסיעה. מלינגשיה עובר הכביש בנוף ירוק ויפה ונכנס לאזור הטיבטי המסומן על ידי בניית אבן וחומר שונה וכן על ידי מנזר טיבטי הנמצא כ-30 קילומטרים לפני העיירה.
גם כאן, כמו ביישובים אחרים בסין, היתה קפיצה בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 והעיירה עלתה לגובה אם כי היא עדיין קטנה וחביבה למדי ושומרת על אופיה ומראה הטיבטי. שורת חנויות במבנה אופייני מוכרות מזכרות- שטיחים, חרוזים, תכשיטי קודש וסתם מחרוזות ואבנים שמקורן ברמה הטיבטית.
מנזר לבראנג נמצא כקילומטר דרומה ממרכז העיירה.
זה מנזר גדול שמאגד בתוכו שישה קולג'ים ללימוד חוכמה בודהיסטית טיבטית ובהם קולג' לרפואה טיבטית שהלימודים נמשכים בו 15 שנה וכן בית ספר לפילוסופיה ובתי ספר אחרים. במקום גם חדר מסכות ואלים עשויים חמאת יאק וכן חדר הלימוד המרכזי שבו מקומות רים לסטודנטים ללימוד וספריית סוטרות שמוצאות כל בוקר על ידי סטודנטים ומחולקות בין הנזירים הלומדים במקום.
המנזר שייך למסדר הגלוקאפה – צהובי הכיפה אם י יש בו גם השפעות של הסונגקאפה – אדומי הכיפה.
במקום אפשר לראות צילומים של הפאנצ'ן לאמה ואיזכורים לדלאי למה שעזב את טיבט ב-16 למרצ 1959, עבר להודו, והמרכז ממנו הוא מנסה לייצר כנסיה בודהיסטית שהוא האפיפיור שלה נצא במקלוד גאנג' שבצפון מערב הודו לא רחוק מדהרמסלה.
אל המנזר מגיעים עולי רגל רבים המסובבים את גלגלי התפילה שבתוכם לרוב סוטראת היהלום (אום מאנה פדמה האם – הוא את האבן שבלב הלוטוס!) שהיא על דעת הטיבטים מאנטרה של בריאות שאם מסובבים את גלגל התפילה ומניחים את הראש מתחת – עוברים כאבי הראש.
ברוב המקומות נמצאים פסלי בודהא במופעיו השונים – בודהא של העבר, בודהא סקיאמוני ומייטריאה- של העתיד. ברוב המקרים נמצאים לידו שני תלמידי הנאמנים – קשיאפה ואננדה.
לפחות במקו אחד אפשר למצוא את הטארה הירוקה והטארה הלבנה המשמשות לעזרה ולהגנה ובכמה מקומות אפשר להבחין בפסלי בודהא מזוינים בחרב – על מנת לקצץ בתשוקות וברציות.
עולי הרגל מקיפים את הסטופות (שבהן נמצאים או שלא נמצאים שרידיו האמיתיים או הלא אמיתיים של הבודהא) ויש מהם המשתטחים אפיים ארצה בהקפה או בכניסה למקדשים השונים.
הלאמות בראש המנזר בן כמה מאות הנשים לא נקברים בקבורת שמיים כמקובל בתרבות הטיבטית (קוצצים את המת ומניחים אותו בשק, מובילים אותו לרחבת אבן שמחוץ לכפר במסע הלוויה ותפילה, משאירים אותו עם הכוהן האחראי שרק הוא לבדו נישאר עם הגופה המבותרת והוא פותח אותה. שני נשרים, שחור ולבן טועמים מהגוויה ואז קוראים לשאר אוכלי הנבלות. אלו שלא נאכלים על ידי הציפורים מובלים בבושה גדולה ונקברים בתיבה), אלא נשרפים ואפרם נקבר בסטופות שבמזנזר- מה שמקנה להן את חשיבותן.
בסטופה הראשונה למגיעים מפתח רחבת המנזר אפשר לזהות מתחת לכיפה העליונה שבע מדרגות – אלו הם שבעת הרקיעים שהגבוה מביניהם הוא הנירוונה – המקום אליו מגיעה הנפש המוארת ולא חוזרת להתגלגל בגלגל החיים והמוות (סמסרה).
מעבר למזר במחק של קילומטר יש אזור כפרי עם בנייה נמוכה שנעים להסתובב בו.

שיאן- צ'אנג אן – שער השלום השמימי

בירתו של קייסר צ'ין, האיש שאיחד את סין במאה השלישית לפני הספירה , החל להקים את החומה הגדולה וקבר 10,000 חיילי חומר (טרה קוטה) בקבר רב מידות שהתגלה בשנות השבעים של המאה ה-20 היא עיר גדולה, טעימה ומעניינת שיש בה רובע מוסלמי ולא רחוק ממנה נמצא מכלול דיסנילנד שהקימו הסינים במהלך שנות התשעים של המאה העשרים סביב קבר חיילי הטרה קוטה.
זו אחת משבע הבירות הסיניות (שיאן, לוליאן, בייג'ינג, נאנג'ינג, לאנדז'ו ) ופרסומה הגדול בא לה משושלת ההאן המוקדמת והמאוחרת (מאות שלישית לפני עד מה שלישית אחרי הספירה) ומהקיסר וודי (132-88 לפנה"ס) מי שבתשוקתו לסוים השמימיים יש הרואים בו את האחראי לפתיחתם ואיחודן של מה שאנחנו מכנים דרכי המשי.
שיאן המשיכה להתקיים כבירה הסינית עד לתקופה המונגולית שאז העתיקו המונגולים את בירתם לחאן באליק – מה שקיבל את השם בימי שושלת מינג שהחליפה את שושלת יואן כבייג'ינג (הבירה הצפונית)
אחד התורמים הגדולים לשיאן בתור הבירה הקוסמופוליטית היה נסיך עולי הרגל – הנזיר שואן דזנג שיצא להביא את הכתבים הבודהיסטים במאה השביעית לספירה בהוראת קייסר הטאנג והשאיר רבים מהם כדי שיתגלו ויילקחו ממערות דון הואנג על ידי סיר ארול שטיין ופליו הצרפתי.
מגדל התו והפעמון של העיר הם המרכז של העיר המוקפת חומה ויש טם לנסות ולהשתכן בין חומותיה, לאכול מהאוכל הטוב ומהמתוקים שהביאו הסוחרים המוסלמים שהרובע שלהם הוא אחד מסממניה של הדרך הגדולה שחיברה בין המזרח לקצווי מערב.


תודה - צ'ינג

סין היא מקום לא קל. המרחקים גדולים, השפה לא פשוטה ולסינים אין דעה טובה על גדולי החוטם (גווה-דזה) הלבנים. מי שנוסע בסים תקופה מתרגל להגיע לרכבת בתחנות הגדולות והקטנות ולבקש כרטיס אל היעד וכשהסביר את עצמו בסוף הוא זוכה לתשובה שהוא מפנים במהלך נסיעתו - מיאו! שפירושה: אין! לא! אי אפשר! על כל נימות הקול שלה.
וזה מפני שהכרטיס המבוקש בדרך כלל הוא של המחלקה השנייה - מה שהסינים מכנים יינג-וו - הדרגש הקשה, קרון שבו סדרות של 6 דרגשים עם מצעים וטרמוסי מים חמים. המחלקה הראשונה יקרה מידי והשלישית בלתי אפשרית למי שרוצה להישאר שפוי על פני מרחק נסיעה גדול. אלא שהמחלקה השנייה פופולארית גם ע על הפקידות הנמוכה והכרטיסן בתחנת הרכבת מעדיף לשמור את הכרטיסים לעצמו - על מנת שאם יגיע פקיד בדרגתו או נמוך ממנו, יוכל למכור לו את הכרטיס. שהרי יד רוחצת יד ובסין, כמו בכל מדינה סוציאליסטית, כולם נוקמים ונוטרים. אז איך בכל זאת פותרים את המלכוד הסיני הזה? במילה פשוטה. צ'ינג - בבקשה. הכרטיסן הסיני אינו בשל לעמוד בפני נימוס. הוא אטום לצעקות, לתחינות ולאיומים וחדיר לגמרי למילות נימוס. בחלק גדול מהמקרים חילצה אותי מילת הנימוס הקטנה הזאת מתחנות נידחות ברחבי סין.