טג'יקיסטאן

מדריכים - מדריך למרכז אסיה ומערב סין


טג'יקיסטאן היא מהרפובליקות הקטנות שניפרדו מברית המועצות לפני כ-20 שנה ואחת השוות מביניהן - ואולי השווה ביותר מבחינת טבע הרים ושילוב מרתק של הימלאיה, צפון הודו, אפגניסטאן ומרכז אסיה.
הארץ נינוחה למדי ותושביה ידידותיים. יש בה מעט כבישים שאחזקתם לא משהו והואכל הוא אוכל מרכז אסיאני.  הפירות והירקות שיש להם טעם ומסע מ
דושנבה לאורך האמו דריה אל הפמיר והרי השמים הוא מהמסעות הנפלאים שאדם יכול לבקש לעצמו.

הגעה
:

ביבשה ניתן להגיע לטג'יקיסטאן מאוזבקיסטאן, מקירגיזיה ומאפגניסטאן.

בטיסה אפשר להגיע מהארץ עם הטורקים (הנוח ביותר) דרך איסטנבול ועם החברה הרוסית רוסיה דרך סנט פטרבורג (חברה לא משהו) האוזבקים לא טסים נכון להיום לדושנבה בגלל סכסוך פוליטי. אם כי ניתן לנסוע מסע יום מטאשקנט לחצות את הגבול ולקחת טיסה מהגבול לדושנבה.

השדה נמצא כ-15 דקות נסיעה מהעיר ויש מוניות

 

ויזה:

אפשר לקבל בשדה עם הנחיתה. 33$ 2 תמונות ולמלא  2 טפסים עם כל הפרטים. לוקח זמן - אבל לא ממש מסובך.

 

אישורים:

מי שרוצה לטייל בפמיר כדאי שיוציא אישור תנועה בדונשבה. בלי זה - לא עוברים. גם לא מסובך.

 

לינה:

יש בדושנבה מלונות בכל מיני רמות ואפשר להסתדר מהזול ועד היקר.

 

מים:

ככלל אפשר לשתות את המים, בדושנבה ודאי ויש מספיק מים מבוקבקים בכל מקום.

 

אוכל:

פילאף, שורפה, לגמן וכל מרקי ואוכלי מרכז אסיה - שמן בשרי והסלטים והלחם מצויינים. תה שחור וירוק כמה שרוצים.

 

מבוא היסטורי -גיאוגרפי -אתני

טג'יקיסטאן – ארצם של הטאג'יקים, היא ארץ חדשה.

מוצאם של הטאג'יקים הוא מהבנק הפרסי. הטג'יקית, כמו הדארי של אפגניסטן היא פרסית.

כבר במאה ה-7 לפני הספירה היתה מרכז אסיה פחווה פרסית והחליפה ידיים ליוונית עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון בסוף המאה הרביעית לפנה"ס.

ממלכות יווניות החזיקו מעמד גם לאחר מותו של אלכסנדר בבבל ב323 לפנה"ס כששתי המפורסמות שבהן (שהיו שם גם לפני אלכסנדר) הן סוגדיאנה שבירתה סמרקנד  - מרקנדה ובקטרה שבירתה היתה באלח האפגאנית.

במהלך המאות ה-17 עד ה-20 היתה מרכז אסיה מחולקת לשלוש חאנות – ממלכות מקומיות – חיווה בצפון מערב, בוכרה ששלטה במרבית המרכז אסיה וקוקאנד ששלטה בעיקר באזור פרגנה.

קוקאנד נכבשה על ידי הרוסים כבר ב-1864 וטשקנט יוסדה על ידי הרוסים כעיר המרכזית של האזור.

חיווה נכבשה ב-1878 וחנאת בוכרה ב -1921 . האזור שניקרא היום טג'יקיסטאן היה חלק מחאנת בוכרה ודושנבה היתה מקום מושבו האחרון של החאן האחרון של בוכרה לאחר שנמלט מבירתו. משם חצה את האמו דריה לאפגניסטן.

ב-1924 חולקו חאנות קוקאנד וחיווה ליחידות טריטוריאליות חדשות שיו אמורות לשקף את ההרכב האתני שלהן. כך נולדו אוזבקיסטן, טורקמניסטאן, קירגיזיה, קזחסטאן וטאג'קיסטאן. אלא שהגבולות הגיאוגרפיים אינם חופפים את הפרישה היישובית של הקבוצות השונות ואלו לא התעקשו לעבור למדינות החדשות ולוותר על מקום מגוריהם ההיסטורי. (התהליך קורה במידת מה יותר ויותר היום , וגם הוא משום תהליכים אלימים, כפי שקרה בין קירגיזים וטאג'יקים באוש ב-2010 שאז גורשו בכוח כמה עשרות אלפי אוזבקים מאוש לתוך אוזבקיסטאן. הסיבה למהומות היתה המהפכה הקירגיזית שביטויה היה בהוצאת קיטור של קינאה באוזבקים שהם אנשי המסחר והעסקים החרוצים של בקעת פרגנה וקורשו משום קינאה אתנית..

טאגי'קיסטאן קיבלה את עצמאותה ב-1991 כמו רוב הרפובליקות האחרות אלא שהמצב התדרדר לחוסר ביטחון ולמלחמת אזרחים גלויה ב-1993. המחוזות המערביים היו בעד רפובליקה איסלאמית בעוד המערביים והצפוניים בעד דמוקרטיה. המלחמה הגלויה נמשכה עד ה-17 לאוגוסט 1996 שאז נחתם במוסקבה הסכם שלום בין הפלגים הלוחמים. נערכו בחירות בהן עלה אמומלי רחמון (שעלה בעצם ב-1994 כראש הפרלמנט)

השלום הפך ליציב ב-1998, מאז הארץ שקטה ובטוחה.

הנשיא, אמומלי רחמון, שינה את החוקה שבמקום להיבחר לשתי תוקפות של 4 שנים ואז לפרוש כפי שמקובל בדמוקרטיות מערביות, יוכל להיבחר לתקופה של 7 שנים ללא הגבלת מספר הפעמים בהן ייבחר ולא ניראה כי הוא מתכוון לוותר על השלטון בקרוב.

הכלכלה מושתת על כסף שמגיע מעובדים זרים ברוסיה ובמערב ועל התיירות שמתפתחת ונמצאת בשלביה הראשונים נכון ל-2011. הרוסים עזרו בהקמתו של מפעל גדול ללוחות אלומיניום והחלו בהקמתו של סכר גדול שאמור לחשמל את המדינה. הקמתו של הסכר נפסקה משום התכווצות ברצון הרוסי להשקיע בשכנה העניה וכן מכיוון שאוזבקים הביעו מורת רוח מלקיחת מי האמו דריה. הדבר הוביל לסכסוך בין הנשיאים ולהפסקת הטיסות הישירות בין טאשקנט לדושנבה.

פירוש השם דושנבה הוא יום שני שהוא יום ייסודה של העיר מעט אחרי שהקומוניסטים ניצחו את המלחמה במרכז אסיה וחילקו את המרחב, שבו היו עד הכיבוש הרוסי – קומוניסטי שלוש חנות, לרפובליקות החדשות.

זה אזור לא מאוכלס באופן יחסי שמרבית אוכלוסייתו אכן טג'יקית – אם כי החלק המזרחי של המדינה (ברמה הפמירית) הוא קירגיזי (הקירגיזים הם קבוצה טורקית ושפתם וטורקו-מונגולית) יש בו מיעוט רוסי קטן – כ-2% וקבוצות שבטיות בעמק הפאנג', השוגני, הוואחאן והפמיר  (וואחאנים)  שמדברות שפות מקומיות ולפיכך מתייחסות למוצא שונה .

אופיה של הארץ הררי וצירי התנועה בה מעטים. ציר תנועה חשוב הוא נהר האמו דריה שמהווה לכל אורכו את הגבול עם אפגניסטן. לאורכו סלולה דרך הפמיר שראשיתה בדושנבה וחלקה החשוב עובר בבדאחשן – בדאחשן הוא המחוז הדרומי של טאג'קיסטאן ובו נמצאים גם הרי הפמיר – גג העולם, חלק מהקימוט ההימלאי הגדול כשהפסגות הגבוהות בו – פיק לנין ופיק קומוניזם מתנשאות לגובה של כמעט שמונה קילומטרים ומהוות יעד נחשק למטפסי הרים.

אם כי כל אזור הפמיר יפה להפליא ומושך אליו יותר ויותר תיירים אם כי עדיין בכמויות קטנות ביחס שאין עומדות ביחס למה מגיע לצפון מערב הודו לנפאל ואפילו לעמק ההונזה הפקיסטני – ולא בצדק.

 

מנהלות:

כסף : סומני. 4.75 =1דולר$ אין שוק שחור אפשר להחליף בקלות אצל חלפני כספים בדושונבה ובשווקים בערים השונות. יוקר המחייה נמוך. לחם, גלידה בשוק – סומני אחד.

שפות: טג'יקית- פרסית. רוסית מדוברת על ידי הרוב, אנגלית יותר ויותר.

עונה : עונת התיירות בטג'יקיסטאן מתחילה במאי ומסתיימת באוקטובר. בשאר השנה קר ומושלג. הטמפרטורות יורדות עד 20-30 מעלות מתחת לאפס ויש מקומות שהן יורדות גם כפול מכך.

מזג אוויר: הטוב ביותר הוא כמובן אביב (מאי יוני) וסתיו (ספטמבר) ביולי אוגוסט טוב מאוד בפמיר ובחלק הגבוה של הוואחן אבל חם מאוד (למעלה מ-40 מעלות) באזור דושנבה ובעמקים שגובהם עד 1000 מ'. אבל לא בלתי נסבל שכן החום הוא חום יבשתי - ויבש.

טיסות פנים: היחידה שאפשר לסמוך עליה היא הטיסה בין דושנבה לחוג'נט על הגבול האוזבקי. 2-4 טיסות יומיות 90$ אם כי בקיץ מעדיפים רבים לנסוע ברכב (5 שעות נסיעה)

יש גם טיסות לחורוג- 4 פעמים בשבוע או לפי דרישה.

יש ארבע טיסות  שבועיות לחורוג אם כי הן מבוטלות לעיתים בגלל הפכפכות מזג האוויר. אומרים שהטיסה נפלאה.  מסוקים מושפעים פחות ממזג האוויר אבל יקרים הרבה יותר ולא טסים באופן סדיר.

תחבורה ציבורית: קלושה. אין אוטובוסים מחוצ לדושנבה והרוב מתנהל בג'יפים ומיניוואנים. על דרך הפמיר שרובה במצב טוב התחבורה סדירה יחסית ואפשרית אבל אם רוצים להגיע לעמק וואחאן או להיכנס פנימה לנקודות עניין בפמיר – קשה בלי רכב עצמאי עם נהג.

לינה: בדושנבה מלונות בכל הרמות. בחורוג מלונות קטנים ונעימים ובשאר המקומות הסגנון הוא אירוח ביתי + ארוחות. ניתן למצוא בכל כפר שניים שלושה מקומות.

 

אוכל

בדושנבה חוג'נט, חורוג יש מסעדות ברמות שונות. רוב האוכל הוא אוכל מרכז אסיאני (פלוף, שורפה, לאגמן ודומיו, סלטים) הוא פחות שמן מהאוכל האוזבקי והקירגיזי. הפירות והירקות נפלאים. האוכל בטג'יקיסטאן הוא אוכל מרכז אסיאני אם כי נדמה שהוא מעט עדין יותר.

פלוף – אורז עם בשר וירקות, לאגמן – מרק עם ירקות רחבות ובשר, שורפה – מרק מרכז אסיאני של ירקות עם בשר כבש, בורשט – מרק כרוב עם בשר, פלמיני – כיסוני בשר  מאודים (כבש או יאק).

דמלמה – תפוחי אדמה, בצל וכרוב.

יוגורט מוגש כמעט בכל ארוחה והוא חמצמץ וטעים. באזורי הרמה הפמירית אפשר למצוא קאימאק – שמנת טעימה שנמכרת בגושים.

בכל ארוחה מוגש לחם אם כי ברוב המקים לא מוגש טרי.

בקיץ יש הרבה פירות שטעמם משובח וירקות טעימים.

דבש מצוין אפשר לקנות בעמק טביל דארה בכפר יוזגאן, 200  קילומטרים מזרחה מדושנבה. קשה למצוא דבש ברמה הפמירית.

 

דושנבה

פירוש השם דושנבה הוא יום שני שהוא יום ייסודה של העיר מעט אחרי שהקומוניסטים ניצחו את המלחמה במרכז אסיה וחילקו את המרחב, שבו היו עד הכיבוש הרוסי – קומוניסטי שלוש חאנות, לרפובליקות החדשות.

זו העיר הגדולה של טג'יקסטאן ועיקר התפתחותה הוא לאחר המהפכה הקומוניסטית וזה מכיוון שבאמצע שנות ה-20 נמלטו רבים מתושבי חאנת בוכרה, בעיקר מהמשכילים, למקום שבו לא יכלו חיילי המהפכה להציק להם. תוכנית פיתוח והעשרה שאפתנית של הממשל הקומוניסטי, הפך את העיר למרכז עירוני.

זו עיר נחמדה וירוקה, חמה מאוד בקי וקרה בחורף.

במהלך ראשית העשור השני של המאה ה-21 נמשך פתוח שאפתני של מרכז העיר- ארמון נשיאות חדש, משרדי ממשלה רבי קומות פארק רחב ידיים ויפה על שמו של המשורר רודאקי. בפארק נמצא הדגל הגבוה בעולם,  165 מ'. בינו לבין מרכז העיר הסובייטי נמצא פסל ענק של איסמעיל סמאני (מבוטא סומוני במבטא הטאג'יקי) , שליטה המוסלמי הראשון של מרכז אסיה שתמך במדעים ואומניות במהלך המאה ה-10 לספירה.

סמאני שלט מבוכרה, אבל מכיוון שהמקום היחיד במרכז אסיה שיש בשמו ייחוד אתני לטאג'יקים שמוצאם פרסי – הם משכו את הגיבור הבוכרי אליהם.

 

היסאר

ארמון הקיץ של אמירי בוכרה נמצא בעמק הנהר. המקום שימש במהלך התקופות כנקודת גבול חיצונית של אפגניסטן ובתקופות בהן שלטה חאנת בוכרה באזור – כנקודת המשמר הדרומית של החאנה על הדרך היורדת לאפגניסטן. הורסים הבולשביקים ירשו את היסאר מחאנת בוכרה.

זו היתה התחנה האחרונה של החאן של בוכרה ב-1920 לפני שנטש סופית את ממלכתו ונמלט לקאבול שם נפטר ב-1930.

במקום שרידי השער המוביל אל תל המבצר – השער שוקם ב-2011 כהכנה לחגיגות ייסוד המקום לפני כך וכך שנים. מעבר לשער משתרע מרחב גדול שתחום מצפון על ידי הגבעה הגבוהה שעליה שכן ארמון החאן וממנה תצפית נאה אל העמק, בחלק הדרומי היו מחסני הנשק והמזון של המבצר ובחלק המערבי , הנמוך יותר, היו קסרסיני הצבא.

מדרום למצודה ומעבר לכביש המוביל אל אפגניסטן ויושב על הדרך העתיקה, נמצא ממערב מבנה המדרסה – המדרשה האסלאמית שכיום אין בו דבר אך הוא שמור יפה ומדרום למצודה נמצא מבנה הקרוואן סראי ששימש את השיירות שנעו על הציר הזה של דרך המשי ויכלו להפקיד את אוצרותיהן בחצר הקרוואן סראי המוגנת ולהחזיק את הבהמות באורווה שצמודה למבנה ממזרח.

היום יש בתוך חדרי הקרוואן סראי מוזיאון אתנוגראפי קטן ומעניין.

 

מדושנבה לקלאי חון

מדושנבה יש שתי דרכים להגיע לעמק הפאנג' (היובל הגדול של האמו-דריה שעל גבול אפגניסטן)

האחת עוברת דרך

האגם הכחול (חאוזי קבוט- קוק קול)

נקודת חן שווה מאוד לעצירה כ-4 שעות נסיעה מדושנבה (190 קמ') לכיוון מעבר ההרים קבו-רבאט (3254 מ' ). זהו אגם קטן שהיקפו כמה מאות מטרים, כחול מאוד עם מים נעימים. האגם נמצא בתוך מה שניראה כמו לוע של הר געש קדום, מוקף בהרים כבירים עם תצורות סלעים שכמו צוירו על פניהן בכוח.

נקודת עצירה ונופש חביבה על הטאג'יקים ולצידה צ'אי חנה בו אפשר לנוח ולאכול.

 

הדרך השנייה מתפצלת כ-90 קמ מזרחה מדושנבה ונסעת לכיוון קאיברט

 

מעט לפני קאייבארט יש מצודה הבנויה בבנייה האופיינית לימי הביינים המרכז אסיאנים. סגורה.

הירידה מדרום לקאייבארט יפה להלל והיא אחת מדרכי הנוף היפות שיש. הדרך ממנה מצטרפת לדרך הראשית המוליכה מהגבול הסיני דרך חורוג ולוארך הפאנג' לכיוון דושנבה והיא משופצת ב-2013 על ידי הסינים כחלק מרישות מרכז אסיה בדרכים שראשיתן וסופן בסין על מנת להפוך את סין לליבה של מרכז אסיה.

 

קלאי חון היא העיירה הראשונה המשמעותית בין צומת הדרכים על הפאנג', היא לא גדולה מאוד, אבל יש בה בנקים, שוק, שני מסגדים, אנשים מאירי פנים ומסעדות שיושבות על יובל סוער וקולני של הפאנג' וניתן לשבת ולאכול בהן.

 

הדרך מקלאי חון לחורוג

הנסיעה מקלאי חון  לחורוג היא לאורך הגבול האפגאני –נהר הפאנג' שלו אפיק רחב ומרשים שמשני צידיו הרים גובהים ופראיים. הכפרים בצד האפגאני שומרים על המראה העתיק – כפרי חומר שאין ביניהם דרכי רכב ורובם שבילים מפליאים שמטפסים לגבהים ועוברים תוואי שטח שנראים בלתי אפשריים.

לאורך הדרך לא מעט מעיינות ומפלי מים שניתן לעצור בהם לרחצה ולהתרעננות.

 

מבצר ואמר Vamar

מבצר רוסי שעשוי מסלעי צפחה שחורים עם מגדלים רבועים שנבנה ברושאן, כ-50 קמ' לפני חורוג, במקום בו נשפך נהר מהפמיר שלאורכו יש דרך ממנה ניתן לעלות או לרדת מכיוון רמת הפמיר.המבצר נבנה בסוף המאה ה-19 כחלק מביצחור הגבול והקמת מחנות צבא שיאפשרו פלישה לאפגניסטאן כחלק מ"המשחק הגדול" נגד האימפריה הבריטית.

 

חורוג

עיירה הררית שנמצאת בעמק של הווחאן - אחד מאפיקי האמו-דריה, מרחק של כ-8 שעות נסיעה מקלאי חון.

תושבי חורוג (כ-30,000) הם שוגנאן (איסמעלים, שיעים-ראה חששים)

המקום הוקם על ידי הרוסים במאה ה-19 כעמדה קדמית והרוסים יישבו בה גדוד קוזאקים שהקים את המקום כעיירה רוסית שרישומה ניכר גם היום. העיירה היא לא יותר מרחוב ראשי שממנו מסתעפות כמה סמטאות אבל יש לה מראה חדש יחסית וכמה בנקים ובתי הארחה. זה המרכז של בדחשן ונקודת הקפיצה הראשית לפמיר. במקום שוק נחמד ולא בלתי מעניין  ופארק עירוני נעים להפליא ומעוצב יפה שבחלקו המזרחי חנות קטנה לעבודות יד ובית קפה. לא הרחק ממנו מרכז צעירים שבערבים יש בו הופעות שירה ומחול פמיריים.

על הרחוב הראשני בחלק המזרחי של העיירה יש מוזיאון קטן ומיושן וחצי מעניין בעל חזית ניאו קלאסית.

הגשר הצרפתי שמחבר את שני חלקי העיר, נבנה, כדברים רבים אחרים, על ידי קרן אגא חאן.

בעיירה הקטנה והנעימה מספר מלונות כמו הלאל אין - מלון משפחתי רוסי קרוב למרכז העיר או הדארבאר ההודי לא רחוק ממנו שהוא מלון מלוני יותר. שני המלונות מגישים ארוחת בוקר ובדארבאר יש גם מסעדה הודי שבערבים הופכת למקום הכינוס למטיילים.

השוק האפגאני – בימי שבת חוצים הסוחרים האפגאנים לחורוג. השוק קורה ליד  גשר המעבר בין אפגניסטן לטג'יקיסטן – כ-5 קמ' מערבה מהעיר על גדת הנהר. טובין האפגאנים – שטיחים, תרופות צמחיות, בגדים, אבנים טובות ותכשיטים. אם כי קורה לא פעם ששומרי הגבול האפגאנים מונעים את המעבר והשוק לא קורה.

כשלושה קילומטרים צפון מערבה מעל העיירה נמצא הפארק הבוטאני הנאה למדי של העיירה שגם הוא נבנה על ידי קרן אגא חאן. כדאי להגיע אליו בנסיעה- בחודשי הקיץ עמוסים עצי הפרי ואפשר לרדת ממנו ולחזור בהליכה אל העיירה.

הפארק משקיף על חיבור הנהרות של הפאנג' עם הוואחאן ששם גם בנויה תחנת כוח הידרו אלקטרית המספקת חשמל לעמק.

מחורוג אפשר לשכור ג'יפ לטיולים של כמה ימים בפמיר ובעמק הוואחאן וזוהי אולי האפשרות האמיתית להגיע למקומות שכן התחבורה הציבורית כמעט ולא קיימת ואי אפשר לסמוך עליה והמרחקים הם גדולים מידי מכדי לטייל. ובנוסף – אין אפשרות לחצות מעמק הוואחאן לכיוון דרך הפמיר (פמיר היווי) בלי רכב עצמאי מבלי לחזור אחרוה מאות קילומטרים בחזרה לחורוג אם עולים עד למקום בו נפגשים הפמיר והוואחאן.

מחיר השכרה רכב עם נהג נכון לקיץ 2011 הוא 0.75 דולר $ לקילומטר. המחיר כולל רק רכב ואינו כולל את הוצאות הלינה של הנהג והמטיילים (לינה +3 ארוחות 12-16$ למטייל).

סיבוב מסע מחורוג דרך עמק הווחאן עד לליאנגר, חציה על הגבול האפגאני עד למחסום בו מסתובבת הדרך צפונה לכיוון מעבר חארגוש ("מעבר הארנבים" 4340 מ'), אגמי בלנקול ואישיקול וחזרה לחורוג יהיה בן כ-600 קמ' ויעלה 125-150$ לאדם. לא זול במונחים תרמילאיים אבל אפשרי.

 

גראם-צ'שמה  Garam Chashma

47 קילומטרים מזרחה מחורוג נמצאת גראם-צ'שמה (Garam Chashma מעיינות חמים בפרסית) .

בפנייה אליה מחסום של הצבא הטאג'יקי שבודק את אישורי המסע של התיירים.

העיירה ההררית שהיא מרכז של מעיינות חמים שנראים כמו פמוקלה במהדורה מוקטנת. משמשת כמרכז לחולי פסוריאזיס ומגיעים לטבול ולהתרפא ולהתמרח בבו המעיינות הלבנבן אנשים מכל רחבי טג'יקיסטאן וגם מקירגיזיה. במקום בריכה פתוחה קטנה עם מפל רותח המשמשת את הגברים, בריכה קטנה לילדים, חדר רחצה סגור לנשים וחדרים פרטיים למי שידו משגת (15 סומוני לחדר).

לא מפתה להתרחץ בבריכה הפתוחה משום החולים אבל אפשרי.

במקום מספר מלונות

 

אאוצ' Ouch

עוד כ-30 קמ' דרומה נמצאים המעיינות החמים של אאוצ' Ouch   (יש מפות בהם המרחצאות נקראים מלבוג')

כל המקום הוא אקס סנטריום סובייטי די מוזנח אבל נעים למדי. המעיינות עצמם, הידועים כמעיינות המביאים מזור לעיניים, נמצאים בתוך ביתנים קטנים. צוללים ופוקחים את העיניים מול זרם המעיין.

 

אישקשים Sultan Ishkashim

באישקשים מתחיל עמק הוואחאן והאנשים נקראים וואחאנים (איסמעלים). גם כאן יש ביום שבת שוק שבו חוצים האפגאנים לצד הטאג'יקי ומביאים איתם בגדים, תכשיטים ושטיחים אפגנים. שווה, אם כי האזהרה לגבי מצבי הרוח של שומרי הגבול האפגאנים נכונה גם פה והשוק יכול להתבטל ללא התראה מוקדמת.

זהו אחד מצירי הכניסה לבדאחשן והדרך מובילה דרומה לפאיזאבאד – עיירה גדולה במונחי אפגניסטן ובדחשן שבה סללו בזמן המלחמה שדה תעופה עשוי מלוחות ברזל.

כאן היה ב-1998 בסיס האספקה הראשי לנפגעי רעידת האדמה הגדולה בבדחשן שגבתה את חייהם של למעלה מ-6000 בדחשנים.

עיירה על הדרך על אפיק הוואחאן ובה כמה אכסניות ביתיות (Home Stay ) שאפשר לעצור בהן.

 

מצודת קחאקא

ההיסטוריה המקומית המקובלת היא שהמקום  הוקם במאה ה-2 לפנה"ס על ידי בן שליט מקומי. מהמצודה לא נותרו אלא חומות החומר ובנקודה הגבוהה שלה היה מוצב תצפית של הצבא הטאג'יקי. מהמצודה תצפית נאה אל הצד ההאפגני של הפאנג'.

האגדה המקומית מספרת שבעמק הוואחאן היו שלושה – שני אחים בשם קחקא ויאמצ'ון ואחות ששמה לא מוכר. כל אחד מהם שלט על חלק אחר והאחות באפגניסטן. הנקודה העיקרית בסיפור היא שקחקא, האכזר ורע המראה שבין האחים, היה גבר בעל זין עצום ולכן שום בתולה או נשואה או בכלל הסכימה להתייחד איתו. רק אחותו.

ימצ'ון

מצודת שודדים כקילומטר  לפני המעיינות החמים של ביבי פטימה. הכניסה מהדרך הראשית היא כשני קילומטרים מערבה מיאמג. משם מטפסת הדרך בתלילות לגובה של כמה מאות מטרים מעל עמק הנהר. מהדרך מוביל שביל קצר אל המצודה, חוצה תעלת מים.

המצודה בנויה מאבני צפחה בבנייה יבשה והיא משתרעת על שטח לא קטן כולל שטח נרחב שיורד במדרון – אם כי שטח זה במצב הרס מתקדם. מהצד הדרומי של המצודה, מעל העמק, תצפית נרחבת מזרחה ומערבה של עשרות קילומטרים במעלה ובמורד עמק הוואחאן.

המצודה שולטת יפה על דרך המשי החורפית שעוברת מתחתיה. הנתיב הזה של דרך המשי מגיע מהצומת הגדולה שמתפצלת בטאשקורגן (היום בסין) בטאשקורגן נפגשות הדרכים שמגיעות מקשגר שבמערב סין, זו הבאה מעמק ההונזה (היום פקיסטאן ובעבר דרך ראשית המובילה אל הפאנג'אב ומשם לעמק הגאנגס והדרך הפונה מערבה לאורך עמק הווחאן בדרכו אל באלח והראט ומשם אל פרס וקידמת הים התיכון.

יתרונו של הסעיף דרך עמק הווחאן  שהעמק הוא סוג של אי אקלימי והשלג לא מצטבר בו לעומק  של יותר מחצי מטר בחורף ולכן הדרכים בו פתוחות כל השנה, מה שאינו נכון במעבר קהאנג'וראב שגובהו למעלה מחמישה וחצי קילומטרים  וקשה עד בלתי אפשרי לעבור (וודאי תקופות שלפני הכלי המכני הכבד), בין אוקטובר לאפריל.

לפיכך שימש הנתיב דרך הווחאן כציר המעבר העיקרי של שיירות גם בימי החורף וכציר עוקף הימלאיה וקהאנג'וראב גם לאלו שהלכו ממערב סין לא רק לכיוון אפגניסטן ופרס, אלא גם לאלו שירו דרומה לכיוון קאבול ומשם פנו מזרחה דרך מעבר הח'איבר לכיוון הפנג'אב והודו.

המבצר ישב על דרך מסחרית גדולה שפעלה כל השנה ויכל למסות, לשדוד, לעצור ולהתעשר על חשבון שיירות המסחר בעמק. מיקומו הגבוה איפשר לו תצפית מצוינת והתרעה על שיירות מתקרבות לפחותת יום או שני ימי הליכה טרם שהגיעו מתחת לחומותיו הנמוכות.

ההיסטוריה המקומית ממקמת את ראשיתה של המצודה בתקופה הקושאנית (מאות 2-4 לספירה אם כי קשה להסיק משהו מסגנון הבנייה שניראה יותר מקומי מאימפריאלי. וניראה יותר שלמרות שהמצודה גדולה ובנויה – היא יותר סממן של עוצמה מקומית שיושבת על דרך מסחרית חשובה מאשר של פריסה אימפריאלית, שכן יש להניח שאם היתה נבנית על ידי הקושאנים או ססאנים, היתה המצודה בעמק כדי לתת שירותי חנייה והגנה לשיירות (בדומה להיסאר שבקרבת דושנבה) ולא כמעוז שקשה לפגוע בו ולכבוש אותו.

ולפיכך ייתכן שהמצודה היתה שייכת לאססיון (אססינים-חששיון) האיסמעלים שמצודותיהם נפרשו בין המאה ה11-13 מחוי הים התיכון דרך פרס ועד לכאן.

 

ביבי פטימה Bibi Fatima

מעיינות חמים בקו הגובה של מצודת יאמצ'ון, במרחק של כקילומטר ממנה במעלה הדרך. הנביעה נמצאת בתוך מערת נטיפים שחללה מכיל עד 10 רוחצים. רחצה נפרדת לנשים וגברים לפי סדר זמנים קבוע. מימי הנביעה נחשבים גם יפים לשתייה על מנת לסדר פעולות מעיים ולנקות את הכבד.

על פי הסיפור המקומי מציאת המעיין החם ושמה ניתנו לה על ידי זוג שלא הצליח להוליד ילדים והחליט לעלות למכה למצוות החאג'. בדרכם פגשו זקנה שהיתה ידועה בידיעתה את העולם וזו אבחנה מייד כי הזוג הוא מעמק הווחאן. היא הודיעה להם כי מכה היא לא הפיתרון וכי בקרבת מקום מגוריהם יש מעיין מצוין שאם רוחצים בו במשך כמה שבועות ברציפות – האישה תהרה.

הם חזרו לזאווחן ומצאו את הנביעה בעזרת ההוראות של הזקנה , רחצו במקום ואכן האשה הרתה וילדה שתי בנות להן קראה זאחו ופטימה. ועל שמן נקרא המעיין.

מתיאור של נוסעות שהיו עדות לטקס פיריון בו השתתפו כלה אם וסבתא, התפשטו השלוש, כל אחת מהן נכנסה לתוך המערה הקטנה שמדמה רחם והצטנפו בתוכה, ולאחר מכן טיפסה הצעירה על אבן בולטת בפתח המערה הקטנה ורכבה עליה, מחובקת על ידי האם והסבתא.

מעיין של ברכה ואחד המקומות המענגים שיש.

 

יאמג Yamg

יאמג הוא כפר קטן ויפה להפליא  ובו  שני בתי הארחה (16 $ ללינה ושלוש ארוחות) אחד מהם של איידר Ayder שלו גם המפתח למוזיאון המקומי שהוקם בכספי אנשי המקום אחרי בעצמאות ב-1991 . המוזיאון מוקדש למובראק וואחאני- מי שהיה המשורר הפילוסוף, המתמטיקאי והאסטרונום הסופי של הכפר וחי בין 1853 ל-1903. הוא חיבר כמה ספרי שירה, ערך תצפיות בכוכבים ומצא בעזרת מכשירים אסטרונומיים פשוטים שבנה את היום הקצר ביותר בשנה ואת יום השיוויון של האביב בו נחגג הנברוז – חג ראש השנה בעולם הפרסי – ה-21 במרצ. זו השנה בו נולד העולם מחדש (בדומה למסורת היהודית בה ראש השנה חל בפסח ובדומה למה שהיה מקובל בעולם העתיק כי העולם מת בחורף ונולד מחדש כל אביב – מסורת נאה בהחלט).

המוזיאון עצמו בנוי כהעתק ביתו של וואחאני ותקרתו שיש בה ארבעה מעוינים של עץ משקפת את המסורת הזרואסטרית על ארבעת היסודות – אוויר, אדמה מים ואש. התחתונה והגדולה והחשובה היא זו של האש.

במוזיאון אוסף כתבי יד של וואחני, כלי חומר, מכשירי טוויה, שטיחים וריקמות.

איידר הוא בן משפחה ואיש משכיל ונגן ואפשר לבקש ממנו ומשפחתו לנגן ולהופיע.

אפשר לבקר בביתו של וואחני ולעלות לטחנת הקמח המשוקמת שמעט מעליה התבודד הסופי.

מובראק וואחני הוא מהזרם הסופי של המוולנה – ג'אלל א-דין רומי – המשורר הסופי הנפלא שמוצא משפחתו מבאלח שבאפגניסטן.

 

וראנג Vrang

כפר נאה וקטן על הדרך הראשית 10 קמ מזרחה מיאמג. מעל הכפר סטופה בודהיסטית רבועה שיש האומרים שהיא מהמאה ה-4 לפנה"ס. קשה לדעת והדעת נותנת כי הסטופה נבנתה במקום כנראה בימי שושלת טאנג – השושלת ששלטה בסין בין המאות ה-7-10 לספירה ודאגה להפי את הבודהיזם לאורך דרכי המסחר על מנת לחזק את שליטתה במרחב. זו אותה שושלת שהקיסר שלה הוציא את נסיך עולי הרגל – הנזיר הבודהיסטי שואן דזנג למסע כביר להודו על מנת להביא את כתבי הקודש הבודהיסטים, במסע רב עלילות ומוצלח מאוד שזכה לפירוש סיפרותי מצחיק ומבריק מאוד על ידי וו צ'אנג אן במאה ה-15 (שושלת מינג) בספר שניקרא שי יו ג'י – המסע למערב.

הבודהיזם נעלם מהעמק סביב המאוות ה-17 וה-18 עם חדירת האסלאם. למרות שהאסלאם הגיע לעמקי ההימלאיה כמה מאות שנים לפני כן – הוא לא קנה לו אחיזה מוחלטת עד לפני כ-250 שנה.

בקיצ 2011, כשביקרה במקום קבוצה יפנית, הם עטפו את המדרגה העליונה של הסטופה בצעיף כתתום כחלק ממהלך ההתחדשות הבודהיסטי הגדול של עולי רגל מיפן וקוריאה ברחבי ההימלאיה.

ממערב לסטופה יש פתחים של מערות התבודדות שהגישה אליהן קשה.

מתחת למדרון של הסטופה ומצפון לכפר יש קניון צר עם נחל סוער שאמת מים מוליכה אליו. – טיול קצר ושווה.

אפשר לרדת מהקניון לאורך אמות המים דרך טחנת קמח פעילה.

 

זונג Zong

עוד אחד מהכפרים היפים של הוואחאן ומעליו מצודה הנקראת אישם-קאלה ("מצודת דרך המשי). אנשי הכפר ידידותיים ומאירי פנים וטיול בין הכפרים הוא תענוג גדול.

 

ליאנגר Lyangar

כניראה היפה בכפרים.

כאן, בצומת הנהרות של הוואחאן והפמיר,  מתחיל מסדרון וואחאן שעל השליטה בו נאבקו הבריטים ברוסים שכן העמק משמש כמסדרון מעבר טבעי שמחבר את מערב סין עם פקיסטאן (הודו של ימי הראג') טג'יקיסטאן (אז חאנת בוכרה שנכבשה על ידי הרוסים) ואפגניסטן.

העמק היה מתקופות קדומות אחד הצירים החשובים של דרך המשי כשהצומת שבה התפצלו הדרכים היתה טאשקורגן הנמצאת היום בתחומי סין ודרכה עברה דרך הקראקוראם המוליכה דרך עמק ההונזה לאיסלמאבאד. ראה אל חשיבות הדרך במצודת יאמצ'ון).

בכניסה לכפר יש אתר תפילה שהוא שילוב של אתר תפילה זראוסטרי, אמונות אנימיסיטיות ואסלאם. זהו מבנה רבוע מצפון לדרך, מול מפגש הנהרות של הוואחאן והפמיר ועל קירותיו ראשים קרני ענק של כבשי מרקו פולו – האופייניות לאזורים האלו. בימי שישי נוהג כוהן הכפר להדליק אש במתחם המוקף בחומה סגורה בשער.

מצפון מזרח למתחם, על גבעה גבוהה נמצאים שרדי מקדש זראוסטרי הרוס.

מדרום לכביש ומשפת הנהר מראש סלע צהבהב ולא גבוה תצפית יפה לכיוון הוואחאן ההופך כאן לאפגאני בלבד וממשיך מזרחה לכיוון טאשקורגן.

ליאנגר נמצא על גדתו הצפונית של נהר הפמיר.

בחלק העליון של הכפר מצבור של כמה אלפי כתובות סלע (פטרוגליפים בשפה המקומית) ובהם תמונות ציד, כבשי מרקו פולו, אנשים רוקדים וסימני כתב של שפות מקומיות.

הכתובות נמצאות בשלושה חיגורים – בחלק העליון של הכפר (נאה מאוד – מזכיר כפרים אפגאנים בחלק האפגני של בדחשן אם כי הילדים והתושבים ידידותיים וליברלים הרבה יותר מהבדחשנים האפגאנים שאצלם האסלאם והנוקשות כלפי הנשים רבה יותר)

שביל מוליך צפון מערבה לגיאיון הניכר על פי הצמחיה הירוקה (נביעה) וסביבו ציורי הסלע המוצלחים של הכפר.

מעל הכפר (40 דקות טיפוס) משטח סלע ועליו כתובות סלע נוספות וציורי צייד, הרבה השחתה ציורי סמלים וטוטם יעל גדול ונפלא המזכיר את אתר הפטרוגליפים שמצפון לאגם האיסיקול.

בכפר עצמו יש מקומות שאפשר ללון בהם וכשני קילומטרים מצפון מזרח לכפר יש בית הארחה מבודד של יודגור  עם שירותים מערביים ומקלחת ומים חמים.

בכפר יש עוד בתי הארחה

מהכפר יוצאת דרך ג'יפים (175 קמ) יפה להלל לכיוון האגמים בולוקול וישיל קול.

אפשר לשכור חמורים למסע חמורים מהנה ולעלות מבית ההארחה של יודגור עד למבצר רוטאם Rotam (שלידו כפר נאה באותו שם). 5 קמ.

הדרך יפה להלל והמבצר יושב בנקודת תצפית ובראש קניון נישא.

חמור עולה 10 סומני לקמ' – 50 סומני.

הדרך מתחילה ממזרח לכפר על הגדה הצפונית של קניון נהר הפמיר. חלקה הראשון נוסע בנוף מדברי של רמת הפמיר על הגבול האפגאני (מסדרון הוואחאן מתרחב כאן ומגיע עד לנהר הפמיר שמשמש גבול בין אפגניסטן לטג'יקיסטאן) הדרך נמשכת כ-60 קמ' עד למחסום של הצבא הטאג'יקי ובצד האפגני אפשר לראות שיירות גמלים בקוריאנים כפולי דבשת וחמורים או גמלים הרועים בעמק הנהר. בלא מעט מקומות אפשר לראות מרמיטות זהובות מתחממות בשמש, או מציצות מהמחילות ונעלמות בבת אחת.

מהמחסום פונה הדרך צפונה ועוזבת את הגבול האפגאני בדרכה למעבר חרגוש  Xargush ("מעלה הארנבים" 4340 מ'), אגמי בלנקול ואישיקול. הדרך מגיעה לדרך הפמיר (Pamir Highway) שהיא כביש סלול המחבר בין חורוג לקראקול ולגבול הקירגיזי.

הנוף מהמעבר ועד לדרך פמיר הוא נוף מדברי גדול ולאורכו שני אגמים נאים.

 

רמת הפמיר

רמת הפמיר היא המשך של הרמה הטיבטית והיחס אליה צריך להיות בהתאם – גבוה, סחוף רוחות, מדברי, מחלות גבהים וקוצר נשימה, נוודים, חום גדול כשהשמש קורנת ביום קיץ בלי עננים  וקור צורב בלילה. אם כי בקיץ המרכז אסיאני – לא ממש קר גם בגובה ארבעה קילומטרים.

מזג האוויר משתנה במהירות ומי שחושב לטייל באזור ברגל צריך לזכור כי עליו להגיע מצויד- אם כי יש מספר חנויות במורגאפ. חורוג היא נקודה יותר נכונה להצטיידות.

מה ש נכון לגבי ציוד הליכה בהרים ואוכל, נכון עוד יותר בענייני רפואת חירום או רפואה רגילה – בית החולים הקרוב הוא בחורוג ושם שדה התעופה הקרוב שיכול לחלץ מטייל שנפגע לדושנבה והחוצה ומטאג'יקיסטאן.

 

 

אגמי בלנקול ואישיקול Balankul, Ishikul

האגמים נמצאים כ-20 קילומטרים צפונה מדרך הפמיר לא רחוק מהמקום בו היא נפגשת בדרך החוצה דרומה לכיוון מסדרון וואחאן.

ליד אגם בלנקול יש נקודת יישוב של  כמה משפחות קירגיזיות היישוב מוזנח למדי ובו כמה עשרות בתי חומר וכמה יורטות. אפשר ללון במקום בבתים של המקומיים.

הבנייה המקומית היא מלבני חומר אותן לשים מחומר מחוף האגם, שמים בתבניות, מיבשים בשמש ובונים על יסוד של אבנים גדולות אותו מטייחים ומחליקים במלט. הבנייה המשקופים הם משקופי עצ והגג עשוי מקורות גזעי צפצפה כשתי וערב של ענפי צפצפה צעירים שעליהם טיח.

דרך הרכב הטובה ממשיכה דרומה עוד כ-7 קילומטרים לאגם אישיקול – אגם כחול ויפה שעל גדותיו נקודה של מעיין חמים שאנשי המקום בנו סביבו מבנה קטן. במקום בריכה קטנה שמספיקה למרבץ של שלושה אנשים ואמבטיה אליה זורמים המים. הנקודה היחידה בסביבה לרחצה (אין מקלחות בבלאנקול)

כאן גם המקום בו אפשר לראות מרמיטות זהובות צופות מעל המחילות ונעלמות בתוכן ברגע שהן מזהות תנועה לא מוכרת. למרמיטות ראייה חלשה והן מגיבות בפחדנות לכן מה שזז בנוף. האויבים הטבעיים שלהן הם הזאבים, נמרי השלג ודורסים כמו העיט הלבן והזהוב שמסתובבים בשמים.

 

ג'ארטי גומבז.  Jarti Gumbez

להגיע לכאן דרוש רכב 4X4 עצמאי. אין שום סיכוי אחר לעבור את 70 הקילומטרים מהכביש אחרת.

הירידה מדרך הפמיר היא מאליצ'ור (המדבר של צ'ור) ליד בריכת מים טבעית וטורקי זית שלא קופאת אף פעם פעם ונקראת בקירגיזית אק באליק (דגים לבנים) על שום הדגים הקדושים שבבריכה.

הבריכה נמצאת כמה קילומטרים צפון מזרחה מאליצ'ור שהיא יישוב עם כמה עשרות בתים ולפחות שני בתי הארחה שמפרסמים שיש להם שירותים ומים חמים.

זהו אזור קירגיזי, כמו כל הרמה של הפמיר. ערבות דשא מתחת להרים חשופים ומדבריים שמזכירים בנופם את הרמה הטיבטית או לחליפין את ההר הגבוה בסיני. החלוקה כאן ברורה – הטאז'יקים הוואחנים נצמדו לעמקים שיש בהם מזג אוויר חמים יחסית מים ואפשרויות חקלאיות והם גרים בבתים ולעומתם הקירגיזים – קבוצה טורקו מונגולית של נוודים מעדיפה באופן מסורתי את הרמות המודשאות של הפמיר ושל קירגיזיה.

הרמה זרועה ביורטות – אוהלי נוודים שפתחם מזרחה ובמרכזם תנור. כאן מגדלים הקירגיזים יאקים עיזים ארוכות קרניים וכבשים. הסוסים חסרים מהנוף ומחליפים אותם חמורים.

בכניסה לעמק גורונדי נמצא קבר קירגיזי מחומר

15 קילומטרים דרומית מזרחית מהצומת יש מבנה קבר שניקרא במפות הקבר הסיני בבש גומבז– ייתכן שזוהי סטופה קדומה או קבר קדוש אחר והשם הקבר הסיני דבק  בו בגלל הבודהיסטיות שלו. סביב לו קברים חפורים.

מהצומת נמשכת הדרך שבחלקים אינה יותר מאשר נתיב בעשב או על פני השלוחות לכיוון דרום מזרח ומגיעה  לג'רטי גומבז כ-10 קילומטרים לאחר מעבר ההרים  של גרונדי (4300 מ') . העמק ניקרא כמו מעבר ההרים .

ג'רטי גומבז נמצאת בעמק קטן ליד נהר והסיבה שהיא כאן – מעון ציידים, מורכבת משתי סיבות – מעיין חם שנובע לתוך מבנה ובריכה מקורים שהם מהנעימים שיש ומכיוון שהמקום משמש כבסיס לצייד כבש מרקו פולו שעדרים ממנה מסתובבים בהרים בגבהים של כ-5000 מ' במרחק של כ-20 קילומטרים ממלון הציידים. הסיבה השנייה היא יעלי הפמיר שדומים מאוד ליעלים הנוביים שיש במרחב המזרח התיכון רק שהם גדולים מהם בחצי לפחות.

אוכלוסיית כבשי מרקו פולו נאמדת ב-11,000 פרטים וכל שנה מוכרת הממשלה הטג'יקית 150 רישיונות ציד לכבשי מרקו פולו (לזכרים העצומים מסולסלי הקרניים) ועוד 200 רישיונות ציד ליעלים זכרים.

את הכבשים ניתן לראות מטפסים על המדרונות התלולים.

התצפית בכבשי מרקו פולו האדירות עם הקרניים המסולסלות מלהיבה.

במעון הציידים עצמו יש 4 חדרים ומיטה עם כלכלה מליאה בחדר של 2 מיטות עומדת על 45$

ליד מעון הציידים שמוכר יש כפר קירגיזי קטן והיורטות במורד העמק יפות להלל ושווה לצפות בהן באורח החיים הנוודי.

 

ציורי הסלע של סארטי

כ-40 קמ' ממורגאפ (30 על דרך הפמיר ועוד כ-10 קמ' בדרך רכב המתפצלת ממנה דרומה), בליבו של נוף ירחי גדול עם הרים טבועים, חלקם בזלת וחלקם גרניט, נמצא אתר ציורי הסלע.

הציורים נמצאים במחסה סלע אליו מטפסים מהמקום בו חונות המכוניות. על קיר הסלע שלושה ציורים של חיות שהן ספק חזירים ספק ביזונים ומצויירים באוכרה אדומה.

על פי השלט ציורי הסלע הם מהמאות ה-8 עד ה-5 לפנה"ס. אין להם שום דמיון לציורי הסלע שאפשר לראות בליאנגר או מצפון לאגם האיסיקול שבקירגיזיה.

 

מורגאפ

עיירה בגובה 3850 מ' על דרך הפמיר. לא ניחנת ביופי או עניין מסוימים פרט להיותה שם.

הסיבה העיקרית לקיומה היא שהמקום נוצר כתחנת דרכים בצומת הדרכים המובילות צפונה לכיוון הגבול הקירגיזי ומזרחה לגבול הסיני במעבר קולמה Kulma (4360 מ').

הציר הסיני הוא ציר העתיד. יש תנועה גדולה באופן יחסי של משאיות סיניות על הציר וחניון מעבר בחלק הצפוני של מורגאפ. המשאיות הסיניות משחיתות את דרך הפמיר לכל אורכה עד חורוג והסינים עובדים על שיפוצ הכביש כחלק מהרעיון של קישור מרכז אסיה לקשגר ולאורומצ'י.

זו דרך יפה בצורה יוצאת דופן ובמרחק של כמה עשרות קילומטרים יש אתר שבו פגע מטאור ויצר מכתש.

במורגאפ מספר בתי הארחה ומסעדות ושוק קטן בתוך מכולות. לבית ההארחה הקטן של איברהים     (IBRAGIM ) יש חדר מרכזי נעים מאוד ומואר. חדרי הלינה שלו אינם שונים מרוב המקומות לאורך דרך הפמיר- מיטות ושירותים בחצר (מערביים) ומקלחת בצמוד לשירותים המתבססת על מים חמים וקרים המעורבים בגיגית ונמזגים בעזרת מצקת פלסטיק על ראשו של הרוחץ.

בכביש הראשי שמעל בית ההארחה יש קפה אינטרנט שעובד לעיתים.

מורגאפ הוא מקום קירגיזי מאוד – יישוב של רמת פמיר שבו אין כמעט ולו עץ אחד ומאפייניו בתים לבנים עם המון עמודי חשמל מעץ. בחלקו הדרומי, לא רחוק מהנהר מסגד עם כיפת פח ומינארטי לבנים בנויים ברישול. ניראה נאה מהקו הגבוה של הבתים אבל מקרוב התכונה הנאה היחידה שלו היא שבחצרו גדלים שיחים ירוקים שהם כמעט הצמחייה נטועת האדם היחידה באזור.

יש בכפר לפחות בית אחד שבו אורגות הנשים שטיחים קירגיזיים נאים למראה וזולים.

במרחק של קילומטר ממזרח לכפר יש מרכז אומניות ARTEC ובו דוגמאות שטיחים ואינטרנט (20 סומוני לשעה, עובד לפעמים) אפשר להתחבר עם מחשב נייד לחוט מהקיר.

במורגאפ מתקיים כל שנה בין ה-16-18 ליולי פסטיבל הנאדאם – פסטיבל הנוודים הטורקו-מוגולי שבו תחרויות רכיבה, קליעה בחץ וקשת, היאבקות מחול ואירועים אחרים. הפסטיבל משמש כהתכנסות הקיץ של הנוודים וכזמן פגישות גדול בין המשפחות בהם יכולים בני הדור הצעיר להיפגש ולהשתדך וכן לשמוע חדשות מקרובים רחוקים.

תחבורה: מורגאפ נמצאת על דרך הפמיר. היעד הקרוב והזול הוא אוש – כ-417 קמ'. מחיר נסיעה לאוש עומד על 120 סומני וזאת מכיוון שהדלק בקירגיזיה זול בהרבה מאשר בטאג'יקיסטאן.

נסיעה בג'יפ מחורוג עולה עד 300 סומוני. יקר.

נסיעה ממורגאפ לדושנבה תיארך כ-3 ימים. 1000 קילומטרים.

 

קאראקול

העיירה הדי זרוקה  ומכוערת (3850 מ' מעל פני הים) נמצאת על גדות האגם היפה של הקראקול שמדרום מערב לו אפשר לראות את הפסגות של אבן סינא  (בתקופה הקומוניסטית פיק לנינה)-  גוש המתנשא ל7190 מ' קרחוני ויפה בימים בהירים.

האגם עצמו הוא תוצאה של מטאוריט שפגע  בפמיר לפני  250,000 שנה. חלקו המזרחי של האגם מלוח בעוד חלקו המערבי שמוזן על ידי שני נהרות מתוק יותר. אין דגים באגם.

בעיירה עצמה, שהיא הנקודה האחרונה על דרך הפמיר בדרך לגבול הקירגיזי או הראשונה לבאים מקירגיזיה שני בתים שמקבלים תיירים – "הום סטיי" (19$). אין מקלחות. אין קליטת טלפון מה שעושה את המקום לנקודת עצירה הכרחית אבל די סופעולמית. מדרום לעיירה גדר הגבול עם סין.

 

מעבר הגבול לקירגיזיה

מעבר הגבול בצד הטאג'יקי הוא יותר הצעה ממעבר גבול מסודר. כביש משובש מוביל אל המעבר הנמצא כ-100 קמ' מקרקול. בדרך נופים גדולים של האגם ופיק לנין.

בדרך עוברים מעבר הרים שגובהו 4655 מ'. מהמעבר תצפיות נאות מערבה לכיוון הגוש הגבוה של הפמיר ופסגותיו. הגבול נמצא על מעבר ההרים קיזיל ארט Kizil Art בגובה 4336 מ',

במעבר עצמו ביקורת גבולות מכס וצבא שכל בדיקותיהם למטייל הבודד נמשכות רק זמן קצר.

מטייל עצמאי ללא כלי רכב הוא לא רעיון אידיאלי. בין הגבול הטאג'יקי לגבול הקירגיזי מובילה דרך משובשת ומפוארת של 18 קמ'.

הדרך יורדת על התפר שבין הפמיר לטיאן שאן.

מכיוון שטג'יקיסטאן היא ארץ של רוכבי אופניים וחציית אסיה באופניים הופכת יותר ויותר פופולארית, יש סיכוי טוב לפגוש לאורך הדרך ובמעבר רוכבי אופניים.

מהמעבר יורדת הדרך אל המעבר הקירגיזי. הנוף משתנה בבת אחת ממדבר גבוה וצחיח לעמק אלפיני ירוק עם נהר סואן. מלא מרמיטות לאורך הדרך. מראה נפלא למי שמגיע מהרמה הפמירית. בחצי הדרך, לאחר הירידה החזקה מתגלה עמק ממערב שדרכו הפסגות הגבוהות של הפמיר.

סידורי הגבול בצד  הקירגיזי אינם ארוכים ומשם ממשיך אחד הכבישים היפים באסיה  ואולי בכלל.

מכאן עוד 30 קמ' של דרך עד לסארי טאש. אחרי כמה קילומטרים  מתחיל הכביש הטוב לאוש (184 קמ' –  כ-4.5 שעות).

לא רחוק מהמעבר מתפצל הכביש לכיוון מערב לכביש הנוסע בשולי הרמה הפמירית לכיוון דושנבה – כ-411 קמ' שכמחצית מהם בצד הקירגיזי וחצי בצד הטאגי'יקי. קצר ומהיר מהרבה מהכביש המטפס וחוצה דרך רמת  פמיר.

ממזרח ומדרום לכביש העובר בערבות עשב מכוסות ביורטות בחודשי הקיץ, בהמון סוסים בקר וצאן,  יוצרים הטיאן-שאן ממזרח והפמיר מדרום קשת של הרים קרחוניים אדירים – מראה שמעטים כמוהו בכלל. בימים בהירים שיש רבים מהם בקיץ ובסתיו – זהו אחד המראות הנהדרים שיש ומצדיק לילה בסארי טאש.

 

סארי טאש

כפר קירגיזי מתוק ונינוח (3180 מ' מעל פני הים) שיש בה לפחות שני בתי הארחה המבוססים על יורטות ובית הארחה חדש הנמצא בבית בן שתי קומות נעים ונוח מאוד. השירותים בחצר ואין מקלחות.

הסיבה העיקרית לעצור בסארי טאש הוא המראה הנפלא של פנוראמת קשת שרשראות ההרים הגדולות. וזו סיבה מצוינת. אפשר לצאת בה לטיול רגלי באחו המישורי שממזרח לעיירה (יורטות דורסים, ומופעים של שועלים וארנבות ). או לשכור סוסים מהמקומיים או מבעלי הסוסים שמשכירים אותם למשלחות שמטפסות על פסגת לנין מהצד הקירגיזי (ההר נמצא על הגבול בין טאג'יקיסטאן וקירגיזיה).

גם טיול באפרי העשב על הדרך לטאג'יקיסטן בין המעבר לסארי טאש עם סוסים שווה בהחלט

 

סארי טאש- אירקישטאם-קשגר

מסארי טאש ממשיך הכביש למעבר הגבול באירקיש טאם – מה שהיה דרך קשה עד לפני כמה שנים, הפך בראשית העזור השני של המאה ה-21 לדרך סלולה וטובה שהסינים בונים. המאמץ הסיני נועד לפתח את אחד הצירים הראשיים של דרך המשי הקדומה בציר שהקצר והישיר בין קשגר במערב סין למרכז אסיה. זהו מעבר הגבול ההומה (מסחרית ) בין מרכז אסיה לסין ועוברות בו מאות רבות של משאיות ליום.

מטיילים בודדים ימצאו את המעבר, בעיקר מצידו הקירגיזי, כעיירת גרוטאות ומגרש חניה מאובק וגדול,המעבר הקירגיזי לסיני מפרידים שני קילומטרים שאפשר ללכת או לתפוס טרמפ עם אחת המשאיות.

הזמן בסין שונה מקירגיזיה והמעבר הסיני סגור בין 1300 ל-1600

המשחק הגדול

הוספת תגובה


Security code
רענן