אוזבקיסטאן

מדריכים - מדריך למרכז אסיה ומערב סין


חיווה היא התגשמות אמיתית של עיר-חלום. אלאדין של דיסני הוא יצירה של המאה ה-20. חיווה היתה שם קודם. באותה מידה לא היה מפתיע לראות ג'ינים ברחובות, קדושים על הגגות, תזמורות כלי נשיפה ותופים על המגדלים (בעיני ראיתי) ורקדנים בחצרות הארמונות. עיר כל הפלאות.
רקע

אוזבקיסטאן היא ליבה של מרכז אסיה וחלק מנתיבי דרך המשי (ראה בהמשך) עברו בתחומה לאורך 2000 השנים האחרונות. תרגום שמה הוא ארץ האוזבקים.

אוזבקיסטאן במקורה היא מדינה קולוניאלית שהוקמה על ידי לנין וסטאלין על מנת לבתר את מה שהיה חאנת בוכרה עד לסופה של מלחמת האזרחים הרוסית ב- 1922. כך גם נראים הגבולות הישרים על המפה שאינם מתחשבים בקבוצות האוכלוסייה השונות.

הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה הן : אוזבקים (כ- 70%) טג'יקים (10%) רוסים (10%) טאטרים, קירגיזים, יהודים וטורקמנים מהווים את האחוזים הנותרים.

חלק מאלו הנקראים אוזבקים אינם אוזבקים למעשה וזאת מכיוון שבמפקד שנערך עם סופה של מלחמת האזרחים, מי שלא הצהיר שהוא אוזבקי, הוגלה למקום בו ישבה הקבוצה האתנית שלו. רבים מתושבי בוכרה למשל, שהם טג'יקים במוצאם, הצהירו עם תום מלחמת האזרחים שהם אוזבקים כדי שלא יועתקו ממקומם.

בין השנים 1922 ועד 1991 הייתה אוזבקיסטאן חלק מברית המועצות ומאז 1991 הפכה לרפובליקה עצמאית שבירתה טשקנט.

הערים החשובות באוזבקיסטאן הן : טשקנט, סמרקאנד, בוכרה, חיווה, פרגנה, נמנגן, אנדיז'אן וקוקאנד.

אוזבקיסטאן גובלת במזרח בטורקמניסטאן, בדרום באוזבקיסטאן וטג'יקיסטאן, במזרח בקירגיזיה ובצפון בקזחסטאן. בתוך גבולותיה, בקרבת ימת אראל, נמצא מחוז אוטונומי הנקרא קראקלפקסטאן.

זוהי מדינה חילונית שבה הפרדה של דת ממדינה. האיסלם מתון ורוב המדרסות (מדרשות איסלמיות), שהפכו למוזיאונים בתקופה הסובייטית, אינן פעילות דתית אלא משמשות כשווקים ומלכודות תיירים.

אוזבקיסטאן
הרקדנית
מידע כללי

שטח: 447,400 קמ"ר.

שפה: אוזבקית - שייכת לקבוצת השפות הטורקיות, דוברי טורקית יבינו חלק גדול מהטורקית. ידיעת השפה הטורקית עוזרת ברחוב ובשוק - כסף ומספרים. טג'יקית (פרסיסקי) שהיא ניב ממקור פרסי, מדוברת בעיקר בבוכרה, בסמרקאנד ובדרום אוזבקיסטאן.

חלקים רחבים מהאוכלוסיה (כל מי שלמד בבית ספר לפני 1991) דוברי רוסית. שווה לקחת שיחון ומילון רוסי. אנגלית מדוברת יותר ויותר.


גיאוגרפיה

שני נהרות גדולים, האמו-דריה (האוקסוס) והסיר-דירה (ג'קארטס), חוצים את אוזבקיסטאן מדרום לצפון - מהפמיר (גג העולם) לימת אראל. הסיר-דריה עובר דרך פנדז'יקנט וטשקנט והאמו דריה מהווה את הגבול בדרום עם אפגניסטן וכשהוא פונה צפונה לאחר שהוא שוטף את עיר הגבול טרמז שעל הגבול האפגאני – הסיר-דריה מהווה לאורך רוב מהלכו עד שהוא נשפך לשרידי ימת אראל את קו הגבול עם טורקמניסטאן. שני הנהרות עוברים במהלכם הסופי דרך הקראקום - המדבר השחור ובחלקו הצפוני מפריד האמו דריה בין הקיזיל קום (המדבר האדום) לקראקום (המדבר השחור).

בין טשקנט לסמארקנד מתגבהים הרי זאאמין המגיעים ל- 4,000 מ' ובין טשקנט ובקעת פרגנה מפריד רכס שגובהו מגיע כמעט ל - 3000 מ' והוא השלוחה הדרום מערבית של הטיאן שאן - ההרים השמימיים המהווים את הגבול בין קירגיזיה לסין.

רוב שטחה של המדינה הוא מישורי או ערבתי עם גבעות לא גבוהות פרט לרכסי ההרים שצוינו. חציה הצפוני של המדינה הוא מדבר ענק - הקיזיל קום (המדבר האדום) שבו מרבצי נפט, גז וזהב.

ציר התנועה העיקרי הוא הכביש המרכז אסיאני העובר מטשאוז שעל האמו-דריה בגבול המערבי עם טורקמניסטאן, לבוכרה, סמרקאנד, טשקנט והלאה לבקעת פרגנה.

במהלך 1997 השקיעו האוזבקים השקעה גדולה בשיפורו של הכביש, הרחבתו וחציבת מנהרות כדי שלא יצטרכו לעבור דרך טג'יקיסטאן.

במזרח אין הפרדה אמיתית בין קירגיזיה לאוזבקיסטאן והמעבר בין שתי המדינות בגבול שבין פרגנה לאוש הוא דרך בקעה הדומה מאוד באופייה בשני הצדדים.

גם הגבול בצפון אינו מתבסס על תוואי נוף בולטים.


אקלים

יבשתי. קיץ חם ויבש במקומות הנמוכים והטמפרטורות יכולות להגיע לסביבות 40 מעלות צלזיוס וחורף קר מאד שבו הטמפרטורות יכולות להגיע ל- 10 - 20 מעלות מתחת לאפס. רוב המשקעים יורדים בתקופת החורף כשלגים. המדבריות קרים יותר מהבקעות (בקעת הזרוושן של סמרקאנד, בקעת הסיר-דריה של טשקנט ובקעת פרגנה שממזרח לה. בוכרה היא נאת מדבר על גבול המדבר האדום.)

רוב הגשמים יורדים באביב (אפריל- מאי) התקופה הנעימה היא הסתיו ספטמבר-נובמבר.

נתונים אילו אינם מקיפים את ההרים הנמצאים בדרום ובמזרח (בין טשקנט לבקעת פרגנה) בהם החורף קשה וארוך יותר ובקיץ יכולים לרדת בהם גשמים והטמפרטורות נוחות בהרבה מאשר בבקעות ובמדבר.

בתקופת האביב לא נדיר שירדו גשמים באגן האמו-דריה המחלק בין מדבר שחור לאדום (קיזיל וקראקום)


צמחיה

בחלקים גדולים מהמדבריות גדלה צמחיית מלחות כאשל, פרקרק פרסי וכד'. לאורך מקווי מים ותעלות נמצאות צפצפות וערבות בוכיות ובבוסתנים אפשר למצוא ריחן (בזיליקום) ונענה. בערי בקעת פרגנה אפשר לראות עצי דולב ואגוז . ותותים - שהגיעו על דרך המשי, בכל מקום.

דת

רוב האוכלוסיה מוסלמית סונית (כ- 85%) אם כי הדת נינוחה מאד. יש מיעוט של מוסלמים שיעים (בעיקר טג'יקים) ונוצרים - אוכלוסיה רוסית בעיקרה שהיגרה למרכז אסיה בשל סיבות מסחריות וכן עם הגירה הרוסית גדולה במלחמת העולם ה- 2 כשהרוסים העמיסו את מפעלי התעשייה הגדולים מאזור מוסקבה על רכבות והעבירו אותם למרכז אסיה. באוזבקיסטאן חיו עד לעצמאות מאות אלפי יהודים ממקור מזרח אירופאי שהגיעו לשם בזמן מלחמת העולם השניה והתיישבו ברובם בטשקנט וכן יהודים מהקהילות הקדומות שהיגרו מפרס לבוכרה לאורך דרכי המסחר. קהילת יהודי בוכרה (שם כללי ליהודי מרכז אסיה שחיים באוזבקיסטאן ובטג'יקיסטאן) היא מהקהילות העתיקות של מרכז אסיה והגיע לשם במאות הראשונות לפני הספירה.

אוזבקיסטאן
שר-דור, מדרסת הטיגריסים בסמרקנד
מטבע

סום. 1800 סום שווים לדולר בשוק הרשמי (אוקטובר 2011), 2550 בשוק השחור. אין בעיה להמיר כסף בכל חנות ועם כל אחד. הדולר הוא המטבע המועדף.


ממשלה

דמוקרטיה סוציאליסטית כפי שמקובל במרכז אסיה. הנשיא - איסלם קרימוב, שולט בחיי תושביו באופן מוחלט ולא ניראה כי יעמיד את עצמו לבחירה עד סוף האלף. כסף הוא ההילך הדמוקרטי העיקרי במדינה.


לבוש

בדרך כלל מודרני אם כי נשים וגברים רבים לובשים את הלבוש המסורתי. שיני זהב (כתרי זהב) הם קישוט נפוץ מגיל צעיר.


מידע שימושי

ויזה:

אפשר לקבל ויזה בשגרירות האוזבקית על ידי הבאת דרכון, 2 תמונות ומילוי טופס. ויזה פרטית עולה 60$. תהליך הוצאת הויזה נמשך כשבוע. ניתן להוציא ויזה דרך משרד נסיעות בדרך כלל זה מכפיל את המחיר. ויזה קבוצתית זולה בהרבה (20$ לאדם) והיא מוצאת על דף שאותו יש להראות בכניסה וביציאה. לא מומלץ למי שרוצה להיפרד מהקבוצה.

כתובת השגרירות:
רחוב דבורה הנביאה 35, תל אביב. טלפון: 03-6447743

שגרירות ישראל באוזבקיסטן
כתובת: 3 A.KAHHAR ST. TASHKENT
טלפון: 998-71-1205808/9

אנשי השגרירות נחמדים, מה שאינו מעיד על יעילות.

קבוצות היוצרות קשר עם סוכן מקומי באוזבקיסטאן יכולות לבקש את הסוכן לשלוח להם הזמנה המאשרת שקנו שירותי קרקע באוזבקיסטאן ולבקש שישלח את מספר ההזמנה לפקס הקונסוליה ברמת גן. גם אז נמשך התהליך בין 4 ל- 7 ימים אלא שהוא מוזיל את הויזה ל- 15$ ליחיד. מי שאצה לו הדרך ורוצה את הויזה תוך 72 שעות יכול לשלם תוספת של 50%.

קיימות גם ויזות לאנשי עסקים.

במקרים דחופים ניתן לבקש מנציג אוזבקי שיחכה בשדה ולקבל ויזה בשדה עם הנחיתה (במחיר ויזה קבוצתית) - הליך זה מתקיים אם הטיסה מגיעה ממקום בו אין נציגות אוזבקית.

אפשר לסדר ויזות בשדה אם כי לפי השיטה המרכז אסיאנית - אין לדבר מחיר ברור והוא תלוי בטוב ליבם וחמדנותם של הפקידים או במידת הלחץ של הנוסע.

עדיף לסדר ויזה מראש.

אפשר להוציא היום ויזות לכל הרפובליקות בארץ ובטשקנט - אין שום יתרון להוצא ויזות בטשקנט - בדרך כלל יותר איטי ולא פחות יקר.

הארכת ויזה לאחר פקיעתה אפשרית בטשקנט – עדיף עם ויזה אישית, ניתן להאריך גם ויזה ליחיד מתוך ויזה קבוצתית שקבוצתו נסעה אם כי הדבר כרוך בקנסות, בבלבול מוח ובהליך שנמשך עד 3 ימים ומתרחש בין המשרד בשדה התעופה הבינלאומי למשרדי "אוביר" (OVIR) משרד הפנים האוזבקי בבניינו שבמרכז העיר.


איך להגיע - כרטיסי טיסה, רכבות, טיסות פנים ואוטובוסים

טיסות

נתיבי אוויר אוזבקים (UZBEKISTAN AIRWAYS) טסים מתל אביב בימים ב' (1600) וה' (0900)

696$ לטיסה הלוך ושוב של פחות מ - 5 שעות. (מחיר מלא ליחיד) המחירים הקבוצתיים נוחים יותר אם כי עדיין מופרזים בכמעט פי שניים לעומת בירות אירופאיות.

אפשר להגיע לטשקנט עם נתיבי אוויר טורקים, לופטהנזה, אירופלוט, טראנסאריאו, ק.ל.מ ועם רוב נתיבי האוויר של הרפובליקות שמסביב. אין שום דרך זולה.

אייר אוזבקיסטאן הפכה בשנים האחרונות לחברה עם מחירים נוחים למזרח (לדלהי ולבנקוק) ולפיכך שווה לבדוק.


טיסות פנים:

הטיסות יוצאות וחוזרות לטשקנט. אין שירות סדיר שאינו יוצא מטשקנט בין הערים האחרות - סמרקאנד, בוכרה, חיווה(אורגנץ'), פרגנה וערים אחרות בעמק פרגנה מקושרות בטיסות יומיות ולפעמים עד 5 טיסות ליום עם טשקנט. חלק מנכבד מהטיסות הן עדיין במטוסי היאק שאינם נוחים אבל יש בהם שעשוע. בקווים עתירי תיירים, כמו הקו לחיווה, נכנסו מטוסי BA בריטיים נוחים וחדישים.

אפשר להזמין כרטיסים מהארץ גם לטיסות פנים אם כי הנוסע העצמאי יכול לשלם בשער השחור ולהרוויח עד 50% ממחיר הכרטיס כשהוא קונה אותו במקום. שוחד אינו מילה גסה במרכז אסיה. אוזבקיסטאן היא במרכז אסיה.


רכבת

השירות בתוך אוזבקיסטאן סביר בהחלט. נסיעה מבוכרה לטשקנט (כ-10 שעות באוטובוס) תיקח ברכבת לילה 12 שעות נוחות בתא נסגר של 4 מיטות כולל ארוחת ערב לנוסעים זרים. המחיר סביר וזול כדי שליש ממחיר טיסה. עסקה בהחלט משתלמת.

רכבות מגיעות לטשקנט מכל בירות הרפובליקות שמסביב (אוש ובישקק - קירגיזיה, אלמה אטה - קזחסטאן, אשחאבד ומארי - טורקמניסטאן ודושנבה - טג'יקיסטאן).

רכבות בינלאומיות מטווחים רחוקים מגיעות ממוסקבה (רכבת יומית הנמשכת כשלושה ימים) ורכבת של כשלושה ימים היוצאת מאורומצ'י שבסין, חוצה את הגבול לקזחסטאן דרך פנפילוב ומגיעה לטשקנט.

אפשר בדרך כלל לבחור בין מחלקה ראשונה (ארבע מיטות בתא ננעל, שירותים בקצה המסדרון חימום סביר) לבין מחלקה שנייה - דרגשים פתוחים והרבה רעש.) אף אחת מהמחלקות או הרכבות לא נקייה במיוחד, יכול להיות שיש טעם לנסוע ברכבת סינית למי שמגיע או חוזר לאורומצ'י - אלו תמיד שמורות יותר. אותו דבר גם ביחס לרכבות הנוסעות למוסקבה - הרוסיות טובות יותר.

מ-2013 החלו האוזבקים בהפעלת רכבת מהירה בין טאשקנט לסמרקאנד - הרכבת עושה את 300 הקמ' בשעתיים - יוצאת ב-7 בבוקר וחוזרת ב-1700. מה שמאפשר תיירות יום מטאשקנט לסמרקאנד או דילוג אלגנטי מעל הנסיעה בכביש שנמשכת 5 שעות לא מאוד נוחות ולא נורא מעניינות.

אוטובוסים
בין הערים נוסעים אוטובוסים בין עירוניים סבירים. מחיריהם מגוחכים ביחס לתפיסה המערבית.
בתוך הערים יש תחבורה ציבורית ובטשקנט חשמלית ורכבת תחתית.

מוניות
יש בכל הערים. הנהגים ינקבו בתחילה סכום גבוה ובסיכומו של דבר יתפשרו על הרבה פחות. נסיעה משדה התעופה של טשקנט למרכז העיר לא צריכה לעלות יותר מדולר. 5 דולר הם סכום מופרז באמת. עדיף להיכנס למונית, לציין את היעד, לצאת ולתת את התשלום לנהג דרך החלון תוך כדי בירכת שלום ידידותית. בבוכרה ובסמרקנד רוב הנסיעות נעות בין 150 ל- 200 סום (נכון ל - 2000).
אפשר לשכור מונית עם נהג ליום, יומיים או יותר וגם לנסיעות ארוכות. מונית לא חייב להיות דבר רישמי. כל בעל רכב הוא נהג מונית בכוח. שכר של 20$ ליום שכירות רכב הוא נאה.

עצות
כסף - המטבע הרשמי הוא הסום שנסחר (אוקטובר 2000) ב- 150 סום לדולר בשוק הרישמי וב 160 סום לדולר בשוק השחור. הרבה ניירות שצריך לספור בשטרות הנעים מחמישה ועד מאה סום.
הכסף שווה הרבה בקניית אוכל וברכישות בשווקים אמיתיים. כשעוברים למזכרות לתיירים (שטיחים, אומנות וכד') ההילך הנפוץ הוא הדולר. לרוב אפשר יהיה גם לקבל עודף בדולרים.
לפני הנסיעה כדי לדאוג שהמטבע אתו נוסעים יהיו דולרים ומהסוג חדש, מבריק, בלי קמטים וקרעים - עדיף דולרים משנות ה- 90 של המאה ה- 20.

פשע ובטחון אישי
דיווחים על פשעים אלימים הם ספורים אם כי היו מקרים בהם נטפלו חבורות לזרים בשוק וגנבו מהם. לרוב יהיו רמאויות או ניסיון לסחיטת כסף על ידי אנשים המתחזים לשוטרים - אין ללכת עם שוטר הצידה. במיוחד אם הכל בסדר.
אם צילמתם ובא שוטר ודורש משהו - כדאי לברך אותו ב"סאלם עליכום" צוהל ולנטרל את התוקפנות. בכל מיקרה יש לזכור כי סכום קטן השווה דולר, עד חמישה במקרה גבולי, יסדר את הבעיה - יש להפריד בין עיקר הכסף לסכום לא גדול הנמצא בכיס וממנו ניתן להפריש על מנת לתקן מצבים עדינים.
אין הרגשה של חוסר ביטחון מרכז אסיה, גם לא בלילות, אם כי יש להקפיד על הכלל היפה לכל ארץ חדשה - ביומיים הראשונים יש להיזהר הרבה יותר.
נשים בודדות - כמו בכל מקום בעולם שאינו קופנהגן או אמסטרדם. יש גברים במרכז אסיה והם לא שונים הורמונאלית מגברים אחרים.
בטחון במלונות - בגדולים ויקרים בדרך כלל בסדר וכן בכפרים, במלונות הביניים לא מומלץ להשאיר דברי ערך בחדרים.


עונה
העונה המועדפת היא הסתיו (ספטמבר עד נובמבר) מזג האוויר יבש ולא חם והארץ שופעת אבטיחים, מלונים ופירות אחרים.
באביב יכולים לרדת גשמי אביב ושמים אפורים יכולים לסמא את היום. הקיץ חם מידי והחורף קר ובחלקים מסוימים מושלג עד מושלג מאוד.

מלונות

בסמרקנד, בוכרה וחיווה יש שתי רשתות שלהן מלונות נוחים הממוקמים הייטב במרכזי הערים ומאפשרים שהות נעימה - רשת "מאליקה" ו "אסיה" רמות החדרים הן בין 50 ל-80 דולר ללילה כולל ארוחת בוקר.

בבוכרה, סמרקאנד וטשקנט יש לא מעט מלונות טובים שמחיריהם דומים.
בטשקנט יש את רוב הלינה המחולקת לפי איכות טובה מאוד (מרידייאן ושודליק פאלאס) אחד בינוני - אוזבקיסטאן הממשלתי וכמה פחות טובים (טשקנט) ויותר זולים.
בכל הערים קמו מוסדות פרטיים המכוונים לתיירות הזול כדוגמת מלון ארקנצ'י שבתוך חומות חיווה (20 דולאר ללילה כולל 3 ארוחות).
אפשר להקים אוהל איפה שרוצים מחוץ לערים או לחפש קרובי משפחה.

אתר למלונות באוזבקיסטאן


ביגוד

לנוסעים בסתיו - בדרך כלל בגדים קלים אלא אם כן יש כוונה לעלות להרים. חמים ונעים בכל שעות היום. בקיץ חם מאוד ובחורף וגם באביב יכול להיות צונן עד קר מאוד - כדי לבוש חם ולהתכונן לגשם ובחורף לשלג.

בריאות
אין מחלות מיוחדות האופייניות למרכז אסיה אם כי כדאי אולי להקפיד לא לשתות מים מברזים - בכל מקום יש מים מינרליים (חלקם מוגזים), אלו בבקבוקי הזכוכית גם זולים מאוד.

ועם זאת - כמעט כל מטייל לוקה בביטנו את מה שמכונה קללת אולג בג - בחילות, בטן לא יציבה  ואובדן תיאבון. לרוב עובר בעצמו. ייתכן שהדבר קורה משום האוכל הכבד והשומ.

כדאי להתייעץ לפני שיוצאים.
כדאי להצטייד במוצרי רפואה מוכרים מהבית כולל תחבושות היגייניות למיניהן.
יש בכל עיר בתי חולים ורופאים סבירים אם כי כדאי למקרה של תקלה להתייעץ עם השגרירות הישראלית בטשקנט לגבי הצוות הרפואי שהם נעזרים בהם.

שגרירות
שגרירות ישראל בטשקנט נמצאת ברחוב לוחוטי 16A טל. 565779 פקס 543907

אוכל
שמן. המקובל הוא השישליק והקבאב ברחובות ובכל מקום וכן שורפה - מרק עשיר ושמן המכיל בתוכה תפוחי אדמה ובשר כבש. הבורשט הוא מרק כרוב שאינו שונה מהותית מהשורפה, לא חמיצת סלק.
הפילף (פלוף) - האורז השמן עם חתיכות הבשר והירקות בתוכו מקובל גם הוא מאוד במסעדות.
לגמאן – אטריות רחבות מוגשות בקערה עמוקה עם רוטב - פחות שמן מהפילאף.
מנטי – כיסנים ממולאי בשר. מקובל בכל מרכז אסיה.
באזורים הקרובים לבקעת פרגנה אפשר לקבל מעי ובשר סוסים לארוחות מעורבים בגרגירי חומוס. לא רע.
אפשר למצוא בשווקים חמוצים ממוצא קוריאני - החמיצות מקלה על האוכל השמן.
מעדן קוריאני אחר הוא בשר כלבים. בשבוע האחרון נותנים לכלב רק חלב. נחשב כרפואה.
בשווקים אפשר גם למצוא ממתקים מתוקים מאוד. ופרות יבשים – גלעיני מישמש, חמניות פיסטוקים אגוזי מלך וכד'.
חביתיות קטנות, גבינה לבנה-קשה שעליה נמזג לבן.
לחם טורקי עגול טרי וחם בכל מקום, בחלק מהמקומות אפשר לקבל לחם רוסי שחור דחוס וכבד.
גבינות מבקר כבשים עיזים וסוסים.
שפע של פירות בעונה (ענבים, אבטיחים, מילונים, תפוחים, חמניות, אגוזי מלך, חבושים, פירות יער חמצמצים, רימונים) וירקות טובים ובעלי טעם אמיתי.
התה המקובל הוא התה הירוק (זילוני צ'אי) אם כי אפשר לקבל גם תה שחור (צ'ורני צ'אי). לא ממתקים תה והוא מוגש בצ'איניק ונמזג לתוך ספלים עגולים.

סמים, אלכוהול
יש שלושה מעברים מאוזבקיסטאן לסין, ובאחד מהם, בעמק צ'וץ', יש כמויות ענקיות של אופיום וקנבוס, משנים ארוכות של שיירות (ראה דרך המשי) שעברו בעמק, עשנו והפילו זרעים על האדמה.
יש הרבה חשיש וגראס באוזבקיסטאן שנחשב על ידי האסיאנים (ולא רק על ידיהם), כחשיש הטוב באסיה - פרחים וזרעי קנבוס. אין פיקוח הדוק על עישון למרות שכדאי להיות זהירים.
קל וזול לשתות וודקה - דבר שהרוסים הכניסו בחום למרכז אסיה. לעיתים אפשר למצוא ברנדי מקומי מאיכות לא רעה. בירות מכל העולם אפשר למצוא בכל מקום. רוב היינות לא משהו.



שווקים, קניות
אם יש דבר נפלא שקרה במרכז אסיה מאז התפרקותה של ברית המועצות, הוא תחייתו של השוק המרכז אסיאני. שווקים כמו באגדות, בכל עיר ראשית ובכל ערי המשנה ובכפרים שסביב הערים. קשה לקבוע מהו השוק הנפלא מכולם. יש שווקים נהדרים בטאשקנט (לפחות 7 ראשיים במקומות שונים, פעילים במיוחד בסופי שבוע) שוק יפה להלל בסמרקאנד, נפלא בבוכרה, שווה מאוד בחיווה וכך גם בפרגנה, באנדיז'אן, בקוקאנד ובאורגוט. ולו רק בשביל השווקים שווה לנסוע למרוכז אסיה.
השווקים הם הדבר בפני עצמו – דברים נחוצים ולא נחוצים, ירקות, פירות, בשר ומסעדות עממיות טעימות וזולות הקרובות אליהם. בסופי שבוע מופיעים בשווקים הראשיים לוליינים ומספרי סיפורים. השוק הוא בהחלט ההתרחשות האנושית הצבעונית והמהנה ביותר שחזרה לחיים במרכז אסיה ובאוזבקיסטאן יותר מאשר במקומות אחרים.
חוץ מהשווקים העממיים יש מאות חנויות לתיירים שרובן ממקומות בתוך המדרסות, הקברים והארמונות הקדומים והשמורים של מרכז אסיה ואלו מציעות: שטיחים טורקמנים, קווקזים, אפגאנים, פרסים. מצמר וממשי. מחירי שטיחים יכולים לנוע מ- 100 דולר והלאה.
קילמים (אריגי צמר שחסרים את רכותו ומשקלו של השטיח) כאלו יש נהדרים בחיווה ובאורגוט ומחיריהם זולים להפתיע.
יש לזכור כי האוזבקים מערימים קשיים על מי שמוציא שטיחים מהארץ (בעיקר בדרך האוויר) כדאי לארוז את השטיח בתוך התיק ולקוות שלא יפתח.
בדרך היבשה הצרות קטנות בהרבה ומעט כסף יחסית ישמש כערובה למעבר בטוח.
כובעים ובגדים רקומים, בובות תיאטרון, עבודות פפייר מאשי (נייר מוקשה), תכשיטים, כלי קרמיקה, עבודות עץ, הסכינים המרכז אסיאניות שעל להבן סהר וכוכבים שמקורן בצ'וסט . חד. נפחות מספרי ציפורים ומיניאטורות ממוצא פרסי (בוכרה) ושאר מציאות קטנות. האוזבקים, ובעיקר הטג'יקים של בוכרה יקפידו ששום תייר לא יצא מהם מבלי לקנות משהו.

שעשועים
יש בתי קולנוע בכל הערים (קינו טיאטר) ולכל המלונות מועדוני לילה ודיסקוטקים. בטשקנט בעיקר פעילות נערות הטלפון והמחירים ברי מיקוח. מול מלון שודליק פאלאס שבחלק הישן של טשקנט נבנה מתחם של באר, פאב מועדון לילה ודיסקוטק פעילים ונאים מאוד.
בסמרקאנד ובבוכרה מקובלות הצגות בין ערביים לפני תיירים במדרסות משופצות ובהן מחולות, הצגות אופנה ומוזיקה מקומית. חלקן טובות ומעניינות. במשך ההופעה מחלקים תקרובת קלה ותה.
אפשר, תוך כדי תנועה, לפגוש בברית מילה וחתונה אוזבקים - מסיבות שמחות בהם ישותף נוסע מייד, נישטף בכמויות אוכל ואלכוהול.

אתרים ומסלולים
טשקנט

טשקנט (מבצר האבן) היא העיר הגדולה של מרכז אסיה, 2.5 מליון תושבים. בשדה התעופה הבינלאומי שלה נוחתות הטיסות וכאן נמצא המרכז האמיתי. האם העיר מעניינת? לא במשמעות ההיסטורית - ארכיטקטונית העמוקה, אבל יש בה משהו חי - כבישים רחבים. חשמלית. תחתית.
המון התנועה.
העיר נהרסה ברעידת אדמה ב- 1966 שגרמה ל- 16,000 הרוגים. ברעידה, שדורגה 12 בסולם ריכטר, נחרב לחלוטין מרכז העיר. העיר נבנתה מחדש במהירות בפרץ של התלהבות סובייטית כשרוב בניני הציבור הגבוהים והניאו-קלאסיים הם מאותה תקופה. הבתים הנמוכים (המהווים את רוב העיר), אינם יוצרים נוף ייחודי ומקשים על ההתמצאות. פרק בנייה חדש, שהחל בשנות התשעים עם השקעות חוץ, בונה בניינים גבוהים, בתי מלון ומשרדי ממשלה עם חזות מערבית ומעורבת בסגנון מקומי.
זו העיר ה"רוסית" מכל ערי אוזבקיסטאן, שכן נכבשה כבר ב- 1860 על ידי הרוסים והפכה למרכז המנהלי של מרכז אסיה עד ולאחר שהושלם כיבושה ב- 1922. העיר מורכבת מרוסים, אוזבקים, קירגיזים, קזאחים, טג'יקים וצפון קוריאנים שהגיעו לטשקנט כשבויי מלחמה. אתריה של טשקנט אינם מרובים ולמי שאין עסקים, חברים או משפחה בעיר, יספיק חצי יום עד יום.

מרכז העיר
סביב כיכר האמיר טימור (אמיר טימור מאידאני) ופארק מרגו'ון (פארק גורקי לשעבר) נמצאים המלונות הגדולים: אוזבקיסטאן הממשלתי ומרידיאן הפרטי. מלון טאג' בבור, בתי קפה, מסעדות וכל מה שאדם חפץ. מלון טשקנט, בתי קפה ומסעדות נוספים נמצאים על רחוב שראף רשידוב.
בשנתיים האחרונות נפתחו כמה מסעדות המתכוונות לטעם המערבי כולל סיניות והודיות. אלו גובות תשלום בהתאם. המסעדות ברחוב או בשוק זולות מאוד (כדולר לארוחה)


כיכר העצמאות (מוסטאקיליק מיידאני)
הכיכר האדומה של טשקנט - כיכר עצומה. יותר מהכיכר האדומה במוסקבה. שטח ענק וחשוף שטנקים, אוטובוסים, המונים וחלליות יכולים להסתובב עליו בנוחות.
פה הוכרזה על עצמאותה של אוזבקיסטאן ב- 1991 ואז גם הוסב שמה לכיכר העצמאות. בצמוד לה נימצא מבנה הפרלמנט של אוזבקיסטאן. מתחת, בין הכיכר והשדרה, נמצא קיר המזרקות והבריכה שמתחתיו שלפי האמונה המקומית - מי שיחצה על אבנים הטבולות במים משאלותיו יתמלאו. מראה המזרקות הפעילות נאה מאוד. מעבר לבריכה יש מקום החביב על תושבי העיר לליקוק גלידה.

התחתית.
יש להיזהר מכנפי המתכת של המתקן שנועד למנוע או לאפשר את כניסת הנוסעים, אלו מזנקות באלימות לאגן הירכיים. שיש מכסה את הרציפים כמו שהוא מכסה את אלו של מוסקבה. במידה רבה, התחתית היא המראה של איך שהיו רוצים פרנסי העיר שתיראה.

צ'ארסו (השוק)
נמצא במקום בו היתה העיר העתיקה של טשקנט שרובה חרב ברעידת האדמה. רובע אפרורי שמטפס על גבעה בין המדרסות של קוקלדאש וברק חאן (ראה בהמשך). כדאי להתחיל מהמדרסות (שאין בהן עניין רב ) ולעלות דרך סמטאות הנמצאות ממזרח לשוק דרך חנויות קטנות של אומני עץ שמכופפים וצובעים עצי צפצפה חתוכים דק ליצור ארגזים ועריסות צבעוניות. נשים עומדות עם הסחורה בידיים או רוקמות כובעים על המרצפות. בשוק, בחלק המחופה בכיפה אדירה, יש אזור מסעדות. השוק הענק מחולק לאזורים שונים של בשר, ירקות ופירות טריים, פירות מיובשים, וסדקית. מבחר ענק של בגדים, מעי סוסים, בשר טחון, גושי בשר, תרנגולות, אבטיחים, לחם, ענבים, אפרסקים וכדורי גבינה מחלב סוסים.
זה אינו השוק היחיד בטשקנט, יש עוד לפחות 7 שווקים נוספים. אחד הטובים שבהם נמצא מצפון לדרך במקום בו יוצא הכביש לסמרקאנד מטשקנט (היפודרום), השוק נמצא בקרבת תחנת האוטובוסים המשרתים את היעדים שממערב לטשקנט.
בעיר שוקי לילה רבים לסיגריות שלידם מוכרות נשים פחזניות ממולאות בשר (פירושקי).

מסגד ג'ומעה (יום השישי)
מסגד מהמאה ה-14 ששימש כאחד מהמסגדים המרכזיים של העיר ועל כך מעיד שמו - מסגד יום שישי ששימש להתכנסות המונים.
המסגד נמצא מאחורי מדרשת קוקלדש.

מדרסת קוקלדאש
אפשרות הביקור במדרסה, אליה עולה גרם מדרגות רחב מהכביש הראשי תלויות במצב הרוח של כוהני הדת במקום. המדרשה נבנתה על ידי סוחר עשיר ונקראה על שמו של הווזיר קוקלדש שחי במאה ה- 16. חזית המדרסה דומה לחזיתות סמרקאנד וכיפותיה חרסינות מזוגגות. אין טעם לבקר במקום אחרי סמרקאנד בוכרה וחיווה. אפשר בתור מתאבן או בדרך אל השוק. מאז סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הפך המקום לדתי יותר ויש שלא נותנים לתיירים להיכנס לחצר המדרסה.

מוזיאונים
בעיר מספר מוזיאונים (אומנות. היסטוריה, עתיקות) אף אחד מהם אינו בעל ערך אמיתי.
אם כי המוזיאון להיסטוריה (במרכז, על רחוב שארף רשידוב, מול פארק מוסטאקליק) יש בו עניין לפחות על מנת לראות את הציור של נשיא הרפובליקה - איסלם קרימוב היושב ענק מעל כל גיבוריה של אוזבקיסטאן - גדול יותר מטימור, אולג-בג והחאנים של בוכרה. אומנות מגויסת.
מוזיאון אחר הוא מוזיאון אתנוגרפי הנמצא במקום בו היה הרובע היהודי - ברחוב שפילקוב (מדרום מערב למרכז, כקילומטר וחצי ממוזיאון ההיסטוריה - אפשר להגיע דרך רחוב שאראף רשידוב) במוזיאון אוספים אתנוגרפיים נאים והוא ממוקם בבית אוזבקי שנבנה עבור דיפלומט רוסי בשם אלכסנדר פלובצב ב- 1898. הבית נעים ומבודד מהרחוב בחצר מנומנמת.

המרד המוסלמי
בסוף דצמבר 1917 התמרדו המוסלמים נגד הבולשביקים. מלבים יצרים של 15 מליון מוסלמים מול מליון וחצי רוסים. יומיים נמשכו מהומות מאתיים אלף המוסלמים של טשקנט, מתוגברים בשישים אלף רוכבי סוסים קירגיזים מההרים. אלא שהבולשביקים, מאורגנים וחמושים טוב יותר, השתלטו על המרידה, מוציאים להורג באכזריות כל מי שנדמה להם כשותף. בקוקאנד, בה התחדשו המהומות האיסלמיות, הכריזו המוסלמים בינואר 1918 על פרובינציה אוטונומית עם פרלמנט מקומי. הבולשביקים של טשקנט, עדין מזועזעים מהמרד המוסלמי בעיר, גייסו במהירות צבא, רובו מורכב משבויי מלחמה גרמנים ואוסטרו-הונגרים שנשבו בחזית הרוסית ונשלחו למחנות שבויים במרכז אסיה, והנחיתו התקפה על העיר העתיקה שמונחת מאה ושישים קילומטרים דרומית מזרחית לטשקנט. החומה הקדומה נפרצה וחיילי האמפריה האוסטרו-הונגרית חתכו דרך המליציה העממית הדלה, שודדים, בוזזים, אונסים ורוצחים. בטבח שערכו שבויי המלחמה שהפכו לחיילים בולשביקים, נרצחו בין 5000 ל- 15000 מאזרחי עיר השוק הקדומה וברון, הקונסול הדני בטשקנט באותה תקופה, כתב בדו"ח ששלח, שביזה בגובה של 20,000 רובל לאדם היתה דבר רגיל. חלק משכירי החרב חזרו לטשקנט עם 200,000.

סמרקאנד

סמרקאנד נמצאת מרחק של 330 קילומטרים מטשקנט. 6-7 שעות נסיעה באוטובוס, קצת יותר ברכבת (10$ כרטיס). סמרקאנד (מרקנדה) היא עיר שאפשר להרגיש בה את עוצמתה של עיר.
עיר בת למעלה מ- 2500 שנים. שדרות רחבות שאינן רחבות מידי, בתים בני כמה מאות השנים, עצים שצומחים גבוה מעל הבניינים, תות וצפצפה מעל גדרות גבוהות. גפנים מטפסות. כנסיות. כיפות כחולות של מדרסות ומסגדים.

הגעה:
אוטובוסים מטשקנט, ובוכרה. רכבת מטשקנט ובוכרה. מספר טיסות ביום מטשקנט לסמרקאנד וחזרה.
אפשר בקלות לשכור מונית בטשקנט או בוכרה ולקצר את המרחק בשעה עד שעתיים. הדרך בין טשקנט לסמרקאנד לא נורא מעניינת חוץ מהמקום בו חוצים את הסיר דריה ויש שם שוק נחמד ואפשרות לאכול דג נהרות (סוזנה) על האש.

הגעת האיסלם למרכז אסיה
ב- 711 לספירת הנוצרים, 81 שנים לאחר עליית מוחמד, חצו הצבאות המוסלמים את האוקסוס (האמו-דריה), מונהגים על ידי קוטיבה אבן מוסלים. הוא חצה את הנהר לא רחוק מהמקום בו חצה אלכסנדר הגדול, נע על דרכי המסחר הגדולות מזרחה, לוכד את בוכרה, את חיווה ומגיע לחומות סמרקאנד, מרקנדה המופלאה, בירתה של סוגדיאנה. הסוגדיאנים שאגו מהחומות הכבירות אל הערבים הנקהלים למרגלותיהם שהם מבזבזים את זמנם. הם צעקו מהחומה שמצאו בכתב יד קדום שאת העיר יתפוס אדם הנקרא אוכף הגמל. קוטיבה הוא אוכף הגמל בערבית. מרכז אסיה הפכה לערבית, אם כי יעברו עוד כשלוש מאות שנים עד שיהפוך האזור למוסלמי, מאסלם את תושביו הזרטוסטרים והבודהיסטים. היהודים שומרים על דתם. בנימין מטודלה, סביב 1170, מספר על סמרקאנד שבה 50,000 יהודים. סמרקאנד היה המקום המזרחי ביותר אליו הגיע. לא פלא שאת העיר שכבש אלכסנדר, ובה היתה הממלכה ההליניסטית-עצמאית של מרכז אסיה, שחיכתה לצבאות האיסלם הפורץ לאורך דרכי המסחר, הפך טימור (ראה בהמשך) לבירת האימפריה שפרש מאפגניסטן וגבול סין ועד לחופי הים התיכון.


עומר חיאם (ריאת' אל דין אבו אל פאת' עומר אבן אברהים אל נישפורי אל חיאמי)– "רובעיית"


"שני ימים שלעולם אינם מייסרים אותי: אתמול שכבר נשכח, מחר שבו אהיה חסר תשוקה."

עומר חיאם נולד בנישפור שבפרס ב- 1048, וכתב בסמרקאנד את אחד הספרים שהפכו ללהיט גדול באירופה במהלך המאה ה-19 לאחר ש-600 מרובעים שיוחסו לו תורגמו לאנגלית ב-1859, על ידי הסופר והמשורר האנגלי אדוארד פיצג'רלד, ה"רובעיית" – ספר המרובעים. חרוזים רבועים של שירה מדוייקת. שירה שיש בה אהבה לחיים ולתענוגותיהם ותשוקה גדולה לעולם.
הרובעיית תורגמו לעברית על ידי נפתלי הרץ אימבר , זאב ז'בוטינסקי ובן-ציון בנשלום.
חיאם לא המציא את צורת השיר המרובעת והיא היתה ידועה בפרס לפניו. רק 120 מתוך ה-600 ניכתבו בוודאות על ידי עומר חיאם. אבל זה כמובן לא מוריד מערכו אפילו אות.
שם משפחתו של חיאם מעיד על עיסוקו של אביו- תופר האוהלים שכן חיימה בערבי (ובפרסית) הוא אוהל.

חיאם, שתפר אוהלי מדעים,
שקע בתהום הצער ונשרף,
מספרי אמונה גזרו חבלי אוהל חייו,
וספסר התיקווה מכר אותו בכלום!

עומר חיאם בחר עיסוק פחות בטוח והיה למתמטיקאי גדול ששייך לאותה תקופה מפוארת שבה בכל רחבי העולם האיסלאמי היו למתמטיקאים, אסטרונומים, גיאוגרפים, אנשי מדעים וספר הישגים עצומים, תקופה שבה כל אחד מהנוכחים בה (כמו בירוני, אבן סינא ואחרים) היה מה שניקרא מאוחר יותר איש רנסאנס. עומר חיאם לא נבדל מהם ברוחב ידיעותיו, בהתרכזותו בעולם המחקרי של המתמתיקה והאסטרונומיה ובכתיבת ספר המרובעים שלו.
הספר ניכתב כניראה בסודיות ולווה ביומן שרשם עומר חיאם בצמוד לדפי ה"רובעיית".
תקופה מסוימת ישב עומר חיאם בחצר החאן הסלג'וקי (טוריל בג ששלט במרכז אסיה ופרס מאז 1038 וכבש את בגדד ב-1055) שכן ניזאם אל מולוק – הווזיר העליון של החאן היה מידידיו האישיים ומפטרוניו.
במבוא לספרו: " שיטות להדגמת בעיות באלגברה" הוא מותח ביקרות על אלו שלא מבדילים בין עיקר ותפל, שאינם מכירים את המדע אלא בצורה שטחית וחומרית וכשיש אחד שמחפש את האמת – הם צוחקים ממנו.
חיאם נירדף לא מעט על ידי אנשי החצר והמדענים בפרוטה מכיוון שהיה חובב יין ותענוגות גוף ובז לאנשי הדת הצבועים.
מה שהציל אותו היתה הידיעה המפורסמת שהוא מוח מבריק, מתמטיקאי גאון ואסטרונום מוכשר. עוד טרם שהיה בן 25 כבר כתב את: "בעיות באריתמטיקה" , ספר על מוסיקה וספר על אלגברה.
ב-1070 מגיע חיאם לסמרקאנד – מרקנדה, העיר הקדומה של מרכז אסיה ושם הפך לבן חסותו של השופט הראשי – אבו טהר וכתב על מתמטיקה.
אמין מאלוף, הסופר הלבנוני, כותב ברומן ההיסטורי "סמרקאנד", כי אבו טהר הוא זה שמזהיר את חיאם לא לפרסם את המרובעים שלו ולהסתיר אותם לטובת שלומו וביטחונו בעיקר מפני המימסד הדתי וזו הסיבה שהרובעיית לא הפכו לשם דבר כבר בתקופתו אלא התפרסמו רק כ-700 שנים לאחר מותו.
ב-1073 הוא הוזמן על ידי מאליק שאח, החאן הסלג'וקי, נכדו של טוריל באג, להתיישב בבירתו שבאיספהאן. חיאם מתיישב באיספהאן ל-18 שנים. שם הוא מתעסק בכוכבים ותורם לעידכון לוח השנה ב-1079 (יחד עם שמונה אחרים, לוח עליו כתב ההיסטורין גיבון: "שהיה לוח טוב יותר מהיוליאני וקרוב מאוד בדיוקו לגרגוריאני." חיאם חישב את אורך השנה ב-365.24219858156 ימים. מה שמעיד על ביטחון במדידה ובדיוקה. אורך השנה משתנה מעט והיום הוא עומד על 365.242190.
אחת הגרסאות אומרת כי עומר חיאם היה ידידו של חסאן אי-סבאח – מייסד כת האססיון השיעי איסמעילי- ניזארי, כת שנקראה על ידי מתנגדיה החששיון – המשתמשים בחשיש, כת שהשתמשה בטכניקות של רצח, טרור והפחדה ובירתה היתה באלמות שבהרי אלבורז בצפון פרס, לא רחוק מהעיר קזבין – בקרבת הגבול עם טורקמניסטאן המודרנית.
ב-1092 נירצח ניזאם אל מולוק על ידי האססיון - שליחיו של חסאן אי-סבאח מאלמות כנקמה על כך שהווזיר הרחיק אותו מהחצר.

ואכן, האלילים שאהבתי כל כך
הזיקו לא מעט בעיני אנשים
הטביעו את כבודי בספל קט
ומכרו את המוניטין שלי בשביל שיר

הוא המשיך לחיות באיספהאן עד 1118 ואז נדד למרב (בייראם עלי המודרנית שבטורקמניסטאן) שהפכה לבירת הסלג'וקים בימיו של סנג'יר חאן, ממשיך לכתוב מתמטיקה. ומחפש משוואות לנפחים מעוקבים. הוא הראשון שמפתח את התיאוריה של משוואות מעוקבות. הוא גם מניח שיש יותר מפיתרון אחד למישוואה אבל לא מצליח למצוא אותו ומקווה שיהיה מישהו אחריו שימצא את הפיתרון הכפול. (הם מגיעים במאה ה-16 דל פרו, טארטגליה ופרארי).
בספרים אחרים הוא מתייחס לחישובים הודים וכמובן ליוונים.
לאססיון היתה ספריה משובחת באלמות וכאן נחלקות ביניהן הגרסאות – יש האומרים שעומר חיאם היה שבוי פרק זמן בספריה באלמות ולכן הגיע ה"רובעיית" לשם ואחרים גורסים כי הספר נגנב ממנו והגיע לשם.
בסוף ימיו חזר עומר חיאם לנישפור ושם נפטר בגיל 84 (1122).
ה"רובעיית", שלא התפרסם בחייו של עומר חיאם היה ניסתר במשך שנים רבות ורק התגלותו, והתאהבות אירופאית רומנטית בשירה הפרסית של המאות ה-11 וה-12 , הביאה לאינספור גרסאות והדפסות מאז .

האצבע מתנועעת וכותבת, ו, כשכתבה,
היא ממשיכה : אין בה צער או שנינות
אולי תחזור למחוק חצי שורה
וגם המון דמעות לא ימחקו ממנה שום מילה


ג'ינגס חאן

כשג'ינגס חאן הגיע לסמרקאנד ב- 1220, היא היתה בירת השאח מוחמד ה- 2 עלא א-דין הסלג'וקי מהשושלת החורזמית שהעביר את בירתו מגורגנג' (קוניה אורגנג' - ראה טורקמניסטאן). היו בעיר ספריות נפלאות, שווקים, ארמונות פאר. וחיל מצב שמנה 100,000 גייסות. אלא שברגע ששמע ג'ינגס כי השאח מוחמד נמלט מהעיר, זנח את המצור ויצא לרדוף את השאח שנמלט למרב ולאחר מכן לים הכספי. סמרקאנד, נפלה מעצמה, חוסכת את גורלה של בוכרה שחומותיה נהרסו ומחסניה נבזזו על ידי המונגולים.

ג'ינגס חאן וצ'אנג צ'ון
ב- 1220 יצא צ'אנג צ'ון, נזיר דאו בן 72, בעקבות ג'ינגס חאן. הוא עקב אחרי המונגולי שאי אפשר היה לסרב לו לאורגה שבמונגוליה ומשם לטורפן ולאורומצ'י, והלאה לטשקנט, סמרקאנד שחריזעבאס ולקבול, שנה וחצי היה בדרכים, מתקבל בכל מקום בכל הכבוד החאני עד שפגש את החאן למרגלות ההינדו-כוש. וחזר מלווה את ג'ינגס, חוצה בגשר צף את האמו- דריה. לדטונג. "לזכר אנחנו קוראים יאנג, היסוד שלו הוא האש. לנקבה אנחנו קוראים יין והיסוד שלה הוא מים אלא שיין יכול לכבות את יאנג..." כל הדרך מהאמו דריה לסמרקאנד לימד צ'אנג צ'ון את ג'ינגס הלכות עשה ואל תעשה, מסרב כבודהיסט לשתות קומיס, חלב סוסים חמוץ ולאכול בשר, נהנה מפירות וירקות. ג'ינגס חאן שאל אותו על האלמוות. צ'אנג צ'ון הבטיח לו כי אי אפשר להתחמק מהמוות. ג'ינגס חזר אל המלחמה וצ'אנג צ'ון ביקש לצאת בחזרה לארץ האמצע. ג'ינגס ביקש ממנו להשאר. "הרעש שמקימים חיילך, מפריע את שלוות מחשבותי." הם קבעו להפגש בסמרקאנד. ג'ינגס חאן הגיע בסתיו. שלוש פעמים, בשעות הלילה השקטות שמעו החא-חאן ושריו את דברי צ'אנג צ'ון. לאחר מכן כינס את הנסיכים על מנת ללמוד מהחכם. כשהגיעו הנסיכים, יצא ג'ינגס חאן לציד. בזמן הציד, כשדרך את קשתו לירות בחזיר בר מסתער, איבד את שיווי משקלו, וצנח במלוא 61 שנותיו על האדמה. החזיר עצר בהסתערותו ונעלם בסבך. יליו צ'וטסאי, יועצו ואיש סודו, טען כי השמים מזהירים אותו. צ'אנג צ'ון היה ספקני יותר: "אחרי החורף בא האביב, אחריו יבוא הקיץ, הסתיו ושוב החורף. בחיי האדם סדר הדברים שונה. כל יום מקפל בחובו את התנסויות הימים שעברו, אך כשנגולים כל הקפלים, הוא חוזר למקורו. השיבה למקור היא המרגוע. והמרגוע הוא מכיוון שנתמלאה שליחותך בתאום עם סדר הדברים הנצחי. לידיעת הדבר הזה אנחנו קוראים הארה." ג'ינגס חאן ביקש מצ'אנג צ'ון לעשות איתו את הדרך באיטיות מזרחה, בחזרה לחאן-באליק. צ'אנג צ'ון סרב. הוא טען כי אין לו יותר מה לומר לחא-חאן (חאן החאנים). החאחאן הציע לו כיבודים ותארים. צ'אנג צ'ון דחה אותם. ג'ינגס חאן הציע לו את ההשפעה על החא-חאן עצמו. צ'אנג צ'ון חייך ואמר: בהופיע איש אציל רוח בזמן הנכון, יתקדם בדרכו קדימה. אם לא יופיע בזמן הנכון, ילך בדרכו שלו ויניח לעשב הבר לכסות את הדרך." צ'אנג צ'ון יצא בדרכו לסין, ארמון שיהפוך למנזר דאו לאחר מותו מוקצה לו בחאן-באליק. שניהם מתו באותו חודש של שנת 1227.

זו היתה בירתו של טימור הצולע, יורשם של המונגולים במאה ה-14 והשושלת הטימורידית שלו שצבאותיה הגיעו להודו בדרום, לשוליה של סין במזרח ולחומות דמשק במערב.
במשך למעלה ממאתיים שנים היתה סמרקאנד בירת אימפריה ומאוחר יותר, כשתמה השושלת הטימורידית בסוף המאה ה- 15 והאוזבקים (שבטים טורקיים שירדו מהצפון והשתלטו על המרחב המרכז אסיאני), נשארה סמרקאנד הבירה. עם עלית השושלת הבוכרית שמוצאה פרסי והקמת חאנת בוכרה, עלתה קרנה של בוכרה בראשית המאה ה- 18 וירדה זו של סמרקאנד, נוספו לכך רעידות אדמה הרסניות שהחריבו כליל את העיר ופגעו במבניה העתיקים. ב- 1750 יישב החאן של בוכרה, שסמרקאנד הייתה בתחומו, אומנים רבים ובעלי מלאכה בעיר ושיקם אותה. יהודי העיר הגיעו אליה באותה התקופה.
במאה ה-19 , ב- 1868, הפכה סמרקאנד לאזור השפעה ישיר של הצארים הרוסיים, אם כי כבר כמה שנים לפני כן הם התערבו במשברים שנוצרו בין החאנים של חיווה ובוכרה. וב- 1888 נחנכה הרכבת הטראנס-כספית בין קרסנובוצק (טורקמנבאשי של היום על חופו המזרחי של הים הכספי) לסמרקאנד.
לתקופה קצרה בין 1922 ו- 1926 הפכה סמרקאנד, בעקבות הכרזה על רפובליקה סוציאליסטית בשם אוזבקיסטאן, לבירת הרפובליקה, אלא שלאחר 4 שנים עברה הבירה לטשקנט שהיתה המרכז הרוסי המנהלי והשילטוני מאז אמצע המאה ה- 19.

התמצאות ומלונות:
מרכז העיר נמצא בין קבר הגורי אמיר, לאורך רחוב רגיסטאן, כיכר רגיסטאן דרך מדרחוב טשקנט עד לשוק העיר הנמצא בקצה המדרחוב.
זהו גם החלק העתיק של העיר שאפשר להמשיך אותו עוד כמה מאות מטרים מערבה עד לקבר הגורי אמיר, שלידו נמצאים שני המלונות הטובים של העיר - מלון סמרקאנד הממשלתי ומלון סמרקאנד החדש. מעט מערבה מצומת הרחובות מרכזית נמצא מלון "טוריסט". מלון שהיה לאזרחים סוביטים, והוא נחות בתנאיו. יש בסמרקאנד כמה מלונות זולים למטיילים - "גסט האוזים" הנמצאים בבתים מקומיים שהפכו מלונות - בדרך כלל שווה ןאמיתי יותר ממלון.
אפשר ביום אחד לעבור בין רוב אתריה ההיסטוריים של העיר אם כי שלושה ימים הם זמן נכון יותר.
הסיור המובא כאן הוא ממערב למזרח - הוא נערך ברגל ואורכו בין יום ליומיים - לפי קצב המטייל. הכניסה לאתרים בתשלום ולרוב נגבה תשלום נוסף על מצלמות סטילס ווידיאו.

ראשית הסיור היא במוזוליאום של הגורי אמיר.
מעט לפני הקבר נמצא מוזוליאום אק סאראי (הארמון הלבן) שנבנה ב- 1470.

הגורי (קבר) האמיר
המבנה, כרוב המבנים ההיסטוריים של סמרקאנד שופץ באופן קפדני ב- 1996.
את הצריח הטיפתי, המכוסה בחרסינות כחולות אפשר לראות מרחוק ומרוב חדרי שני בתי המלון שהוזכרו, שער כניסה מוביל לחצר מרוצפת. הכיפה נראית כמו כיפות הקברים הממלוכים של קהיר. בקהיר הכיפות חומות ומאובקות. הכיפה של הגורי אמיר מבהיקה כחולה בשמש, דגמים גיאומטרים ודגמי אותיות ערביות מכסים את הקירות. עושר ראוותני. חדר מבוא ומסדרון מובילים אל חדר הקבר העליון. קרני השמש חודרות דרך החלונות שמתחת לתקרה, נשברות על ציפוי הזהב ומאירות את הקברים. ארכיטקטורת האור המוסלמית. חלונות האור.
טימור בנה את הקבר לנכדו האהוב מוחמד סולטאן שמת ב- 1404 בקרב בטורקיה. עם כל האהבה והכאב שיש לסב על מות הנכד. בקירות הגורי אמיר השתמשו האומנים בפפייר-משי, טכניקת נייר מוקשה. רק בשלושה מקומות השתמשו אדריכלים ובנאים בטכניקה הזאת, כאן, במסגד ביבי חנום אותו בנה טימור לאשתו האהובה ובמסגד הטליה קירי שבכיכר רגיסטאן. שנה לאחר מכן מת טימור ונקבר ליד הנכד בקבר נפריט שחור ובוהק. גם שני בניו: שאח רוח - מלך הרוח ומיראנשאח נקברו לידו. ונכדו האסטרונום אולג בג. התקרה מצופה ב- 2.5 קילוגראם זהב.
האמונה המקומית טוענת כי מי שיפגע או יפריע למנוחת הקבר תבוא עליו רעה גדולה. הראשונה קרתה לנדיר שאח הפרסי שנשא את אבן הנפריט הקשה לפרס ששם נשברה לשניים ומאז רדף אותו מזלו הרע. בפעם השנייה, ב- 21.6.1941, פתח האנטרופולוג הרוסי מיכאל גרסימוב את הקבר על מנת לשחזר את פניהם של טימור ואולג בג ויום לאחר מכן פלשו הגרמנים לרוסיה (מבצע ברברוסה).

טימור לנג - אומנות ארכיטקטורה וכוח
טימור פגש ב-1401 את אבן חלדון, אבי ההיסטוריה האסלאמית, במצור דמשק. מעמת את האיסלם המרכז אסיאני עם זה של צפון אפריקה, מביס את את יזרגוט העותמני באסיה הקטנה, כובש את בגדאד שנבנתה כסמל השלמות האסלאמית שבע מאות שנים לפני כן ובה נרקמו אגדות אלף לילה ולילה על החליף הרון אל ראשיד. מי שהביא את אבן חלדון לדבר עם טימורלנג, שמע והכיר את החאן. רושמי הרשומות ובהם אבן חלדון עצמו, מעידים כי טימור ערך מספר פגישות עם אבן חלדון, מנסה לשאוב ממנו מידע על העולם האיסלמי של צפון אפריקה ממנו בא. פגישתם האחרונה היתה בפברואר 1401. הסקירה שכתב אבן חלדון תורגמה למונגולית. לאחר מכן איפשר טימור לאבן חלדון לחזור לקהיר לפני שהחריב את דמשק. את כיפת הבצל של המוזוליאום של דמשק אותה כבש לפני בגדאד ציווה להעתיק לסמרקאנד. הבצל הממלוכי. מאתיים שנה לאחר מכן נדד הרעיון, מועתק על ידי שאה-ג'הן המוגוהלי, לכיפת הטאג' מאהל באגרה. הוא החריב את בגדאד באכזריות נוראה. מקים 120 מגדלים מ- 90,000 גולגלות ומותיר רק מסגדים, בתי ספר ובתי חולים. גם בתוך הילולת הביזה, ההרג, האונס והרצח לא שכח את תאוותו לחוכמה. הוא כינס את משוררי, אומני ומלומדי העיר, נתן להם סוסים וציווה עליהם לרכב לערים אחרות. שומר על חרוזי השירה, הדת והמדעים. האומנות כבת העוצמה.

אפשר להקיף את המתחם לצדו המזרחי ולרדת דרך פשפש אל הקברים האמיתיים הנמצאים בקומה תת-קרקעית. ההגעה לקברים מותנית בפתיחת הדלת הנעולה ובמתת לא גדול לשומר שיש להניח שיציע את השירות.

ממתחם הקבר אפשר ללכת מזרחה ולאחר מכן צפונה דרך סמטאות עיר הבוץ הישנה ושיכונים חדשים יותר עד לרחוב רגיסטאן - שהוא הרחוב הראשי של סמרקאנד וקשה להתעלם ממנו. בצדו הדרומי מתחם מסעדות וחנויות ובצדו הצפוני נמצא מתחם כיכר הרגיסטאן שלידו מספר בתי קפה.

כיכר רגיסטאן (החול)
כאן הוכרזה הרפובליקה האוזבקית, ניסיון של לנין וסטאלין למחוק את חאנת בוכרה, לבטל את המדינה העצמאית של חיווה, להפריד את טג'יקיסטאן משאר השטח על מנת ליצור הפרדה ופילוג נוסף בין אפגניסטאן ושטחי בוכרה. זהב רגיסטאן. כיכר החול. לנין אהב את סמרקאנד. בשום מקום אחר לא בולטת כל כך הרומנטיקה הרוסית למזרח כמו פה. גם בוכרה שוקמה. אבל בוכרה היתה מקומו של החאן עד 1921. בסמרקאנד לא היה אמיר. אפשר היה לאהוב אותה מבלי לפחוד מפני התקוממות עממית של האיסלם. ואולי היו אלו אלכסנדר, קוטייבה אבן מוסלים, טימורלנג ואולג בג שהציתו את דמיונו של לנין. או אולי היתה ללנין חולשה למזרח ומשום כך טיפח את אוזבקיסטאן וסמרקאנד, מתאהב בעיר אהבה קולניאלית של אינטלקטואל שהכוח כובש אותו, אהבה שהצילה מהפטיש. הזרם האמיתי של העיר שאי אפשר היה להכניע, היופי העומד מעל לכל מנהג ודרך חשיבה ושלטון, עוצמה של מקום הבוחר את האנשים יותר ממה שהם בוחרים אותו. עד אמצע שנות התשעים אפשר היה לראות חזיון אורקולי בכיכר - חזיון היסטורי עם אבק סוציאליסטי. ב-1997 אי אפשר היה לראות את החזיון. לעיתים (ועל פי השמנה לא יקרה) נערכים מופעי מחול בתוך מדרסת שר דור (האריות, ראה בהמשך) לפני קבוצות תיירים. במשך היום משמשות המדרסות כשווקי תיירים פעילים שבעלי הדוכנים היושבים בתוך קובות המדרסה ינסו למכור כל מה שרק אפשר.
שלוש מדרסות אדירות מקיפות את הכיכר.

המדרסה של אולג-בג
נמצאת ממערב לכיכר - נכדו של טימור, ששלט בסמרקאנד וסביבתה מ- 1410 לאחר שאביו, שאח רוח, החליט לשלוט באימפריה מהראט. על הקיר הפונה מזרחה, אל השמש העולה, מצטופפות שמשות שביניהן כוכבים. סמל לאהבת השמים של אולג בג, אסטרונום שמנה 1018 כוכבים וחישב את אורכה של השנה האסטרונומית בדייקנות. הוא האיש שכינס את אוצרות התרבות והאומנות של מרכז אסיה והקים את המדרסה ומצפה הכוכבים (ראה בהמשך) כמרכז למידה למדענים ופילוסופים.
המדרסה נבנתה ב- 1420. בצד המזרחי נטועים עצי ערבה בוכיה רבים. הערבה הבוכיה הוא עץ המלווה מבנים דתיים וקדושים רבים במרכז אסיה וזו משום התכונות הרפואיות שלו. בעלי הערבה הבוכיה נמצא הסיליצין - החומר ממנו נגזרת החומצה הסליציזיאנית- האספירין שתכונותיו המשכחות היו ידועות מזמנים קדומים.

מדרסת שר-דור – מדרשת הטיגריסים
מאתיים שנה לאחר מכן, ב-1636, השלים מושל סמרקאנד מהשושולת השאיבנידית, ילנגטוש בהדור, את הכיכר כשהקים מול המדרשה של אולג-בג את מדרסת שר-דור, מדרסת הנמרים (טיגריסים?) המתנפלים. המדרסה נבנתה כמבנה ראי המשקף את זה הנמצא מולו. שמה ניתן לה משום הנמרים הנמצאים על חזית השער הצופה אל מדרסת אולג בג. הנמרים מרשימים בעיקר בגלל פרצופי השמש הבודהים – זרטוסטרים שיושבים על גבם והם ניראים כרודפים אחרי איילות הנמלטות מפניהם לכיוון מרכז חזית השער. גם כאן, כמו במדרסת נדיר דיוון בבוכרה (ראה בהמשך), מסמנים הפרצופים האנושיים של השמשות את זה שאיסלם המרכז אסיאני שונה במהותו מהאיסלם הסוני הערבי או השיעי – פרסי.
מקיר מבנה זה ומקירות מבנים אחרים יוצאים מרזבי עץ, למרזבים שימוש אחד ברור- ניקוז מים והשני הוא בתפקיד סימלי - אין לסיים מבנה אף פעם כדי שלא יתחברו אליו רוחות רעות, המרזבים מהווים את ההתנגדות הפסיבית לרוחות הרעות.

מסגד ומדרסת טילייה קירי, המדרסה המוזהבת.
הצפונית במתחם. הוקמה ב-1660. חומות הטיליה קירי מצופות מג'וליקות (איטלקית - חרסינות מזוגגות עופרת, המצאה ביזנטית שהגיע למרכז אסיה על דרכי המשי עם הכיבוש הסלג'וקי של אנטוליה) מצוירות כחול-זהב שחור, אותיות הערביות מקיפות את הכיפות הכחולות הגדולות שבמרכזי המבנים, את כיפות המגדלים ואת עמודי הכותרת הקטומים - מינארטים "עיוורים" שכן באזור זה של מרכז אסיה לא שימשו מינארטים לקריאה לתפילה.
זוהי אחת מהמדרסות היפות שיש בעיקר בשל המסגד הנמצא בתוכה והוא "החדר המוזהב" שמעניק את השם המוצדק והשווה מאוד לטיליה קירי. זוהי המדרסה השווה מבין השלוש בפנימיותה.
בקיר השמאלי מהכניסה חנויות המזכרות והשטיחים הטובות הן במתחם הרגיסטאן.

הסיפור על הרועה שהפך להיות מלך
יום אחד החליטו שני חכמים טורקסטנים לצאת למסע. הם הכינו הכל ויצאו לדרך. לאחר שחצו את הערבה, הגיעו להרים ושם פגשו בנער רועים. רעבים מהמסע הארוך ומאוויר ההרים הצונן, ביקשו מהנער מרק. אמר נער הרועים: יש לי רק מעט מרק, ואם אתן לכם, אהיה רעב עד הערב.
אמרו שני המולות: אם תיתן לנו מהמרק, יהיה לך רק יותר ממנו ואנחנו נתפלל עבורך.
המולות אכלו וקמו ללכת.
ומה עם התפילות? שאל הילד.
התפללנו כבר מזמן, אמרו המולות.
אבל- ביקש הנער-
בקש ואללה ייתן לך הכל. אמרו המולות.
מה אבקש? שאל הילד.
מה שתרצה.
שירד גשם והפלגים והמעיינות יתמלאו, שהדשא יוריק ולכל בני עמי יהיה חלב ויוגורט ביקש הילד.
המולות נשאו את ידיהם, החליקו על פניהם ואמרו: עוד מעט יבוא הענן. ולאחר הדברים האלו הלכו המולות.
לאחר זמן מה הגיע ענן שהלך וגדל. גשם החל לרדת והנער כינס את הכבשים למחסה וישב שם.
המולות המשיכו בדרכם והגיעו לעמק שבו היו 70 משפחות קירגיזיות. הם הלכו לאחד הבתים. אלא שאבי המשפחה אמר: לא אוכל לארח אתכם כי אין לי דבר להגיש לאורחים, אבל אם תלכו לביתו של ראש העמק, שם יהיו עבורכם אוכל ומקום. הוא יצא מפתח ביתו, הצביע לכיוון בית הראש והם פנו לשם.
מחוץ לבית, קראו לראש הכפר ואמרו לו כי הם שליחיו של אחד מנכבדי העיר. אלא שראש הכפר החשדן והעני לא האמין לדבריהם, שכן לבושם היה בלוי והוא גרש אותם מעליו ושלח את משרתיו להזהיר בכפרי העמק מפני שני נוודים רמאים.
מגורשים ודחויים מכל בתי העמק, נדדו שני המולות רעבים ועייפים, תוהים מאין יבוא עזרם. לבסוף, לאחר נדודים, רבים הגיעו לבית שבו גרה אלמנה ענייה ואמרו לה: אנחנו שני מולות נכבדים מאוד, אם תארחי אותנו, כשנעזוב, נתפלל ארוכות עבורך. האלמנה שמחה. היא היתה אימו של נער הרועים שחזר באותו רגע עם הצאן.
איפה הייתם כל הזמן הזה? שאל הרועה המופתע. מה נבשל להם? שאל את אימו.
יש לי קמח רק לשתי כיכרות אמרה האשה.
הנער סיפר את הדבר למולות ואלו הציעו לו לפנות לעזרת השכנים ולהביא כל מזון- עדיף טלה צעיר וטעים.
הרועה היה רועה בשירותו של ראש הכפר ולפיכך ניגש אליו על מנת לגבות ממנו את שכרו.
כששמע ראש הכפר בעבור מי הוא מבקש טלה, אמר לו: אם אתה מדבר אל שני הרמאים הנוודים, הם היו פה היום, לא אתן להם כלום!
אישתו, ששמעה את נזיפות ראש הכפר, שאלה אותו, למה הפחדת את הילד? מי יצא עם הצאן מחר? אני לא יכולה ואתה לא יכול והצאן ימות מרעב. קרא לילד ותן לו טלה. יאכל הוא או הנוודים, מה זה משנה?
היא קראה לילד לחזור ונתנה לו טלה ומצרכים. הילד חזר לבית אמו ושם זבח את הטלה לפני המולות שאכלו ממנו ונרדמו בו במקום למשך כל הלילה.
המולות קמו מוקדם בבוקר ויצאו בחשאי מהבית. כשהתעורר הילד וראה כי המולות כבר עזבו, רץ אחריהם אל המקום ממנו שמע את קולותיהם. הי מולות! האם לא הבטחתם שתתפללו? צעק.
התפללנו. אמרו המולות. בקש מה שבלבך ויעשה.
אני רוצה שרכושי יגדל ואהפוך לאיש חשוב.
איך קוראים לך? שאלו המולות.
ילאנג יטימצ'ה (יתום קטן וערום(.
מעכשיו יקראו לך ילאנג טוש (חזה חשוף) אמרו המולות. עוד מעט תתחלף הממשלה בטורקיסטן והם יהפכו אותך למלך. פנו המולות לדרכם.
ילנגטוש סיפר את הדברים לאמו שאמרה לו להקפיד מעכשיו לבקר בעיר מידי שבוע כדי שהחדשות לא ימלטו ממנו.
יום אחד, כשביקר בעיר, ראה אנשים מתקבצים. הם ספרו לו שהיום עומד להיבחר מלך. הוא חיכה עם כולם בכיכר. ציפור המזל, סמוך, שולחה אל חלל האוויר, המריאה אל השמש ונחתה על ראשו.
האנשים סרבו להאמין כי ילד קטן ימשול בהם. הוא היה הרי בסך הכל נער רועים! הציפור המריאה שוב ושוב נחתה על ראשו של ילאנג טוש. עכשיו כבר לא הביע איש התנגדות וילאנג טוש הוכתר למלך משכיל ומאמין, שגדל להיות בנאי חשוב ומפואר. את שתי המדרסות שנמצאות היום בכיכר רגיסטאן בסמרקאנד, הטיליה קירי והשר דור, בנה הוא עצמו.
וזה הכל.

הצ'ורסו (השוק)
מבנה מתומן שנבנה במאה ה- 19 שבתוכו חנויות אפורות. כמו בכל מקום בו ניסו השליטים הסוציאליסטים להחיות את השווקים הקדומים.

בית כנסת של קהילת קודש סמרקנדא.
מערבה מהצ'ורסו, מעבר לכביש (קוש האוז) ומעט ימינה מהמידרחוב (מזרחה) נמצא המבנה המסיבי של בית הקולנוע - קינו נואי.
מעבר לו אפשר לצעוד בסמטאות לתוך השכונה היהודית אל בית הכנסת הנמצא ברובע העתיק של סמרקאנד, בסמוך לשוק העיר. המבנים החשובים של סמרקאנד הטימורידית, מימי טימור ועד ימיו של אולג בג, נמצאים בקרבה.
בראשית שנות ה–90 של המאה ה– 20 היו 15,000 יהודים בסמרקאנד. רוב היהודים הגיעו לפה לפני 250 שנה. לפי המסורת, אסר עליהם אמיר בוכרה לעבוד במקצועות שלהם, אלא אם כן יתאסלמו ולכן היגרו לסמרקאנד. איום זה היה חלק ממדיניות האמיר להחיות ולהציל את סמרקאנד משקיעתה בעקבות העברת בירת החאנה לבוכרה ורעידות האדמה שפגעו בעיר.
חלק מהיהודים היגרו דרך אפגניסטן לאיראן וישראל בראשית המאה העשרים ובשנות השלושים. קהילת סמרקאנד קטנה מאוד מאז סוף שנות השמונים אם כי התייצבה (ככל הקהילות הבוכריות של אוזבקיסטאן) באמצע שנות התשעים על מספר של כמה אלפי אנשים שמרכז חייהם היה ונישאר סמרקאנד והם מייבאים ומייצאים דרך הצינור הישראלי, או מתפרנסים ממסחר ותיירות.

מדרחוב טשקנט
המדרחוב מוליך מכיכר רגיסטאן (מעבר לרחוב קוש האוז) צפון מזרחה, אל תל העיר הקדומה (כ- 2 קילומטר) והיציאה לכיוון טשקנט.
ברחוב דוכני פירות, גלידה ובגדים. שמלות אדומות עם פסי זהב וכסף. צבעים עליזים. כיפות אוזבקיות שחורות-לבנות וכיפות בוכריות צבעוניות. כרכרות נגררות על ידי סוסים ואוטבוסים חשמליים מסיעים אנשים מקצה אחד של המדרחוב לקצה השני. חלק גדול מההסעה היא עבור אנשים שקנו בשוק.

מסגד ביבי חנום
נמצא ממערב למדרחוב ובצמוד לשוק העיר. את המסגד בנה טימורלנג ב - 1399, מוביל על שיירה של 95 פילים את האוצרות אותם שדד מהודו, אוסף את אוצרות הפנג'אב וסינד, מחריב את דלהי, סולל את הדרך לאחד מצאצאיו, בבאר, אבי השושלת המוגוהלית, שמצדו השני היה צאצאו של ג'ינגס חאן המונגולי, לאסלם את צפונה ומרכזה של הודו ולהקים את האימפריה המוגוהלית עם הארכיטקטורה המדהימה של להור, דלהי ואגרה. המיניאטורות, המוסיקה, הספרות והשירה. טימור הצולע תכנן לבנות את מסגד המסגדים שיאפיל על כל מה שראה בארצות אותן כבש ושדד. 200 אומני אבן מאזרביג'אן הובאו על ידו לבנות את המסגד עליו נכתב שכיפתו היתה היחידה לולא היו השמים ושערו לא היה דומה לו אילו לא היה שביל החלב. 500 אומנים חצבו את האבנים בפנדג'יקנט שבעמק הזרוושאן ממזרח לסמרקאנד, כדי לבנות מסגד לאשתו (הסינית) האהובה ביבי חנום, ואומני הנייר המוקשה, הפפייר משי, יצרו תבליטי זהב בוהקים על קירות המבנה העצום שנחרב באש תותחי הצאר הרוסי, דלתות המתכת העצומות מותכות על ידי יורשיו האוזבקים ליצר מטבעות.
המסגד חרב סופית ברעידת אדמה ב- 1897 והחל מ- 1996 נמצא בתהליך שיקום מואץ. לפני המבנה המרכזי, במרכז החצר, נמצא מעמד להנחת ספר קוראן עשוי שיש דמוי מזבח שאותו מקיפים ותחתיו עוברים אנשים על מנת להתברך מכוח המקום ונשים כדי שבטנן תופרה.
האגדה המקומית מספרת כי האדריכל שבנה את המקום התאהב בביבי חנום והסכים לסיים את המבנה לפני חזרתו של טימור ממסע מלחמה אם תנשק אותו. כשחזר טימור הוציא את אדריכל להורג והורה על הנשים ללבוש רעלות כדי למנוע פיתויים.

קבר (מואוזוליאום) ביבי חנום
נמצא ממזרח למדרחוב ומתוארך לסוף המאה ה- 14.

השוק
נפרש בקצה המדרחוב, בירידה אל ערוץ נחל שבשיפולי העיר. השוק נמצא משני צדי המדרחוב, וליתר דיוק, משתפל דרומה במקום בו מסתיים המדרחוב והופך לכביש מעל הצומת בה נפגשים המדרחוב, הדרך לטשקנט, רחוב עבדולייב הנוסע צפונה אל שדה התעופה ותחנת האוטובוסים הבינעירונית ורחוב אבן סינא היורד דרומה אל פתח השאחי זינדה וצפון מערבה בחזרה לכיוון מרכז העיר.
השוק שופע כל טוב, ירקות, בשר, גבינות, אבטיחים ובדים. שיש קבאב ושורפה. מפלסי השוק המקורה נמתחים אחד מעל השני. גם כאן שמר השוק על מקומו. כמו בבוכרה ובבאיראם עלי (טורקמניסטאן), השוק נמצא ממערב לעיר הקדומה (ראה בהמשך). טימור הזיז את העיר, את כיכר רגיסטאן, ביבי חנום וקבר הגורי אמיר מערבה מהשוק, אלא שהעיר הקדומה השתרעה עוד מזרחה מפה. האם כיוונו של השוק מחוץ לעיר מסמן התייחסות העיר לעיר הבאה?

שאחי זינדה
מהקצה המזרחי יורדת הדרך דרומה (ימינה) לעיר הקברים שאחי זינדה. הכביש שממשיך מזרחה נוסע לאפריזאב, תל העיר הקדומה, מצפה הכוכבים של אולאג-בג (ראה בהמשך) וטשקנט.
מדרגות מוליכות מהכביש אל השער למכלול הקברים, אותו בנה עבדול עזיז חאן, בנו של אולג-בג ונכדו של שאח רוח, מול השער ומבפנים לו יש חנות המוכרת כיפות בוכריות, שטיחים, מכנסיים רקומים ושאר מזכרות אוזבקיות. בהמשך המבוא עולה גרם מדרגות מוצל. לפי האמונה המקומית, מי שסופר את המדרגות בעליה, אם ימצא מספר שונה בירידה - מזלו ישחק לו.
פה נקברו בני משפחת המלוכה הטימורידית. טומנקה אשתו של טימור ואחותו שירין ביקה אקה. במסגד הקבר של קוסם איבן עבאס מחליקים אנשים על המשקופים, שוטפים על הידיים המלטפות את הפנים, כורעים על ברכיהם בישיבה מזרחית לבקש את עזרתו של הקדוש. שאחי זינדה, המלך החי, קוסם אבן עבאס, שלפי המסורת הוא דודנו של מוחמד, חי בסמרקאנד לאחר שנכבשה על ידי המוסלמים. יום אחד קטף את ראשו מעל צווארו וירד אל המערה שבה הוא עדיין חי. מכיוון שכך התפעלו הנשים מחכמתו של קוסם אבן עבאס שהבין שהראש אינו החלק החזק אצל הגבר וביקשו להיקבר בקרבתו.
רחוב מרוצף מוביל ומקשר בין הקברים השונים של נשות המשפחה הטימורידית עד לקבר קוסם.
גדר גבוהה מקיפה את שאחי זינדה. ומעבר לה נמצאים בית הקברות הנרחב של סמרקאנד. פנים ותמונות על המצבות. תמונות החיים על מצבות האבן המתות.

אפראזיאב
מהצומת, מוליכה הדרך לטשקנט, כקילומטר וחצי לאפראזיאב הנמצאת מצפון לדרך ושביל גישה לא ארוך מוביל אל המוזיאון המכיל ציורי קיר. המוזיאון נמצא במרכזו של שטח חורבות גדול המשתרע מצפון ומדרום לדרך.
אפראזיאב, כשמו של גיבור ה"שאח נהמה", (החיבור של המשורר האיראני פירודוסי על מושל טורניה, החבל שמצפון להרי בלוצ'יסטאן, הארץ המשתרעת ממרב ועד לאוקסוס). או אולי השם בא מהטג'יקית מפר-סיאב, מעל הנהר השחור סיאב העובר מתחת לתל ומקום העיר הקדומה. רק תמשיחי קיר נשארו מהעיר ובהן שיירות פילים ואווזים, ציפורי מים ושיט בספינות נהר המונחות במשוט אחורי. אפשר לרדת ולחצות את הכביש דרומה דרך הערבות הבוכיות והאקליפטוסים אל התל הקדום המתנשא מעל הסיאב, הנהר השחור. החלק הגבוה של התל מתנשא מדרום. הצרפתים חפרו בתל בראשית שנות התשעים של המאה ה - 20. על פני הקרקע אין הרבה מה לראות.

מצפה הכוכבים של אולג-בג
המצפה נמצא כחצי קילומטר ממזרח לתל העיר הקדומה ולידו מסעדה ובית תה וחנות מזכרות. מקום נעים מאוד לארוחת צהרים. עצי דולב. מים זורמים בתעלות מסביב. שיפודים ועליהם קציצות בשר. קערות מרק שנתחי בשר צפים בהם. על צלחת הקבאב שמיר וריחונה-ריחן.
פסל אולג-בג ניצב הוגה ממערב למצפה. הראש שוחזר לפי הגולגולת שנמצאה על ידי מיכאל גארסימוב במואוזליאום גורי אמיר.
המבנה נחשף על ידי ארכיאולוג רוסי חובב אסטרונומיה ב- 1908. במקום מוזיאון בן שתי קומות ובו היסטוריה מקומית, מכשירי סקסטאנט, ספרים וצילומים וכן פיר הסקסטאנט ששימש למדידת מיקום הגרמים השמימיים בכיפת השמים.
אולג-בג הקים את המבנה מחוץ לעיר, במקום בו לא יפריעו האורות לתצפית. פיר שיש יורד לצלע גבעת קוחאק, יוצר סקסטאנט זווית ישרה שבה עברו הכוכבים בשעות הלילה, מאפשרים לצופה לספור ולמנות. את המצפה הקיף בניין עגול בן שלוש קומות שגובהו היה 30 מטרים. אולג-בג כתב בסמרקאנד את זדג'י גוראגאן, לוח הכוכבים שכתיבתו הסתיימה ב- 1437, 8 שנים לאחר שהושלם מצפה הכוכבים. ב- 1658 תורגם הספר לאנגלית ועותק ממנו נמצא בספרית האשמוליון שבאוקספורד. אולג-בג חישב את שנת השמש ל- 365 ימים 6 שעות, 10 דקות ו- 8 שניות. החישוב המודרני עומד על אותו מספר ימים ושעות. שונה רק בדקות ובשניות. 9 דקות ו- 9.6 שניות.
אולג-בג, שליט סמרקאנד ועמק הזרוושן, אסטרונום וחובב מדעים ואומנויות, נכדו של טימור לאנג ובנו של שאח רוח נסיך הראט ובאלח, עלה על הראט על מנת לתפוס את ממלכתו של שאח רוח לאחר שמת. אלא שאלה א-דולה תפס את בנו של אולג בג עבדו לטיף והכריח את אולג בג לסגת לסמרקאנד, לא לפני שזה לקח אתו את דלתות הקולג' של גוהר שאד, אמו, למדרסה שלו בבוכרה. את גופת אביו קבר ליד סבו בגורי אמיר. עבדו לטיף, הבן ששוחרר, חצה את האוקסוס, נלחם נגד אביו בשאהרוחיה והוציא אותו להורג בידיו של עבד פרסי ב- 27.10.1449, בגיל 53. בכפר לא רחוק ממצפה הכוכבים אותו הקים.
גוהר שאגד היתה גברת מרשימה בזכות עצמה. יום אחד מצאה את הסטודנטים משתעשעים עם המשרתות בחצרות המדרסה וערכה לכולם חתונה המונית. גוהר שאד הוצאה להורג כשהיתה בת 80, ביום קיץ חם ביולי 1457 על ידי אבו סעיד, בן נכדו של טימור ואביו של בבאר, אבו סעיד תקף את הראט בה החזיק איברהים, נכדה של גוהאר שאד. גוהאר שאד נקברה במואזולאון בהארט ועל קברה נכתב: "מלכת שבא של זמננו."
ימיו של אבו סעיד נקצבו משתקף את אוזן חסאן, ראש הטורקמנים לבני הכבשים. הוא הובס בקרב והוצא להורג על ידי ידגר מוחמד, נינה של גוהאר שאד. שושלות נוטפות דם.


אורגוט בזאר

אורגוט היא עיירה הנמצאת כ-25 קילומטרים מדרום מזרח לסמרקאנד. עד ראשית שנות התשעים היה שוק יום הראשון שלה ידוע מאוד. היום מתקיימים שני שווקים הפועלים בימים פירדיים וזוגיים. שוק יום הראשון הוא עדיין גדול ויפה מאוד - אחד השווים שיש.
בימי א' נדמה כי עמק הזרוושן זורם לאורגוט. אוטובוסים עם שלטים לבזאר, מכוניות, משאיות עם ירקות, פירות, פרות, עיזים וכבשים. אוזבקים, בוכרים, אנשים מההרים, שיני זהב, בגדי יום ראשון, שמלות אדומות, צמות, כיפות. נשים מההרים עומדות עם רקמות משי בידיהן, מציגות את הסחורה לפני החזה. אחרות פורשות את בדי הסוזאנה, הרקמה הכפרית המסורתית, בדים ארוכים ורקומים אדום שחור ירוק וצהוב בדגמים גיאומטרים. חולצות רקומות משי, כובעים משולשים שחור דומים לכובעים הטיבטים, שמלות רקומות, חלוקים כחולים מרכז אסיניים, חגורות בד, סכינים. כאילו כל אוכלוסיית סוגדיאנה באה לשוק. דוכני ירקות ופירות. ספסלי עץ מחופים בסככות בד מסוככים על סירי מרק שחומוס צף בתוכם. נקניקיות מעיים לבנות צפות בתוך נוזל חום.
השוק נולד לפני השחר המוקדם ובצהרים מתפוגג עד יום ראשון הבא. כמו השוק של באיראם עלי, כמו של בוכרה.

ג'ומעה בזאר (שוק יום השישי), עיר הנמצאת בדרך לאורגוט וידועה גם היא בשוק המפואר שלה.

פנג'יקנט

שרידי העיר עתיקה, אחת מהערים של ממלכת סוגדיאנה, נמצאים בעמק הזרוושאן מדרום מזרח לסמרקאנד. לפי המסורת זוהי עיר מולדתו של עבדאללה רודאקי - משורר החצר הסוגדיאני שנחשב כאחד מחשובי המשוררים הפרסים. מפנג'יקנט הובאו האבנים לבניין הביבי חנום. האתר נמצא קילומטר וחצי צפונה לעיירה. באמצע העירה זורם הזרוושן, מתפצל לעשרות פלגים בתוך חומר חצץ אפור, צפצפות גבוהות וערבות בבליות צומחות על הגדה. הזרוושן יוצר איים בתוך החומר האפרפר. המים הם מי הפשרה של קרחוני הפמיר הזורמים מערבה עד למקום בו נשפך הנהר לסיר-דריה, הזורם צפונה אל ימת אראל המתייבשת. הרי זאאמין, שמורת הטבע של אוזבקיסטאן, חוסמים את הנוף בצפון.
זהו תל ענק עם שרידי בתי חומר וקשתות הנפרשים על פני המרחב. החורבות מתוארכות למאות 5-8. יש במקום שרידי מקדשי זרטוסטרא ובודהיזם. העיר נחרבה בפלישה המוסלמית של 741.

שחריזעבאס.

המקום בו נולד טימור. 90 קילומטרים דרומה מסמרקאנד. למי שבא או נוסע מקוקאנד לסמרקאנד כדאי לנסוע בדרך המחברת דרך הרי זאאמין את הערים - הכביש מטפס גבוה והנוף משובח. אוטובוסים לא נוסעים מכביש זה אלא מקיפים מסביב בכביש ארוך מאוד וחצי משעמם. כדאי לקחת רכב קטן ולנסוע ישירות מסמרקאנד, אפשרי גם כטיול יום בדרך מסמרקאנד לבוכרה או בחזרה. שווה לישון בעיר. יש מה לראות ויש שוק ואווירה נחמדים.
הכביש יצא מתוך עמק הזרוושן, מטפס על גבעות. מים זורמים בתעלות לצד הדרך. הכביש עולה בתוך עמק שנהר זורם בו. עצי תאנה עם תאנים צהובות צומחות על גדותיו, ערבות ועצי צפצפה. הכביש עובר במעבר ההררי שבו נחשפים סלעי גרניט. וגולש לתוך העמק הבא, מישורי הלס של הקשקדריה. שדות הכותנה שתולים פה לכל מלוא העין מסביב לקיטאב ולתל סוגדיאני עצום הניצב לצד הדרך. סוגדיאנה נבלעה בבקטריה, הממלכה ההלנית שבירתה היתה בקטרה - באלח, אם הערים. הכביש הרחב מתפתל ונכנס לשחריזעבאס. העיר הירוקה (שהיר סאבזי).
טימור פיאר את העיר. אלא שבמאה ה- 16 חפר וחיפש עבדולה חאן השני, אמיר בוכרה, את כתר השאייבנידים שהיה אמור להיות חבוי בעיר.
הרחוב הראשי נקרא איפק יולו - דרך המשי בטורקית. הכביש ממשיך דרומה לטרמז- עיירת הגבול עם אפגניסטן. בהחלט אחד מסעיפי דרך המשי (ראה בהמשך).
במקום בית מרחץ פעיל בן למעלה מ - 300 שנה, קראוון סאראי המשמש כשוק המציאות המקומי , מסגדים ושרידי הצ'ורז'ו - שוק העיר הקדום. שרידי גדולתו של טימור.
במקום מלון ממשלתי (מלון שחריזעאס) ומסעדות רחוב.

אק סאריי (הארמון הלבן)
במרכז הקדום הקים טימור את המצבה לעצמו וליורשיו. קשת שגובהה מגיע ל-50 מטרים ורוחבה ל- 22. זה מה שנותר מהארמון של טימור. הקשת (כמו שאר אתרי העיר) שופצה במלך שנות ה-90.

***מסגד קוק גומבאז (המסגד הכחול) ודרות טיליובאט
הוקם על ידי אולג בג ב-1437 לכבוד אביו שאח רוח. המקום שופץ בגל השיפוץ הגדול של אוזבקיסטאן.
מעבר למסגד נמצא הדרות טילובאט (מקום ההגות) המהווה את בית הקברות של אבות המשפחה הטימורידית - קיברו של שייך - מורו ואביו הרוחני של טאראגיאי וטימור נבנה על ידי טימור ב- 1374.
מימין נמצא קבר גומבאזי סאיידאן (כיפת סעיד) שבנה אולג בג ב-1437 לאבותיו.
זהו מסגד מפתיע ויפה להלל. מידותיו קרובות לשלמות ויש בו שימוש בטכניקה של סטוקו – ציור על הטיח הלח, שאינה אופיינית למבנים אחרים במרכז אסיה. העיטורים יפים מאוד וצבעם הכחול מקנה למסגד את שמו. אלא שהעיטורים יש בהם מוזרות מפתיעה מכיוון שחלקם צלבים וחלקם טוטפות וייתכן שהובאו על ידיד אומנים ביזנטים שהגיעו למרכז אסיה בעקבות הפלישות הטימורידיות על שטחי ביזאנט. עיטורים אחרים הם ממוצא סיני והדבר הופך את המסגד לאחד מהאתרים המעניינים והמפתיעים בכל מרכז אסיה.
מערת טימור - מערה תת קרקעית שנועדה לטימור (שנקבר לבסוף בגורי אמיר). המקום התגלה ב- 1963 ועל ייעודו העידו כתובות.

החנאקה של מליק אג'אר
נמצאת ליד מלון שחריזעבאס, במקום מסגד פעיל שנבנה ב- 1904 ושימש כפונדק לסופים נודדים.

מכלול חזראטי אימאם
גם מכלול זה, הנמצא ממזרח לקוק גומבאז, משופץ. מסגד חזראטי אימאם מהמאה ה- 19 עומד בתוך המכלול. על פי המסורת הוקם המגד לכבודו של של אימאם פלאי בן המאה ה- 8.
במכלול נמצאים נמצאים שרידיו של מואזוליאום דורוסיאדיאט שנבנה על ידי טימור ב- 1392, במתחם שרד קיברו של בנו האהוב של טימור ג'הנגיר שמת בגיל 22 ושל עומאר שייח. הבנים האחרים קבורים בגורי אמיר שבסמרקאנד (ראה לעיל).

טימורלנג

יום אחד חלם טאראגאי, כי בחור מופיע ומגיש לו חרב שזוהרה מאיר את העולם. הוא שאל את המולה לפשר החלום וזה גילה לו כי בנו יכבוש ויאסלם את העולם. כשנולד הילד ב- 9 לאפריל 1336 וטאראגאי מיהר אליו לבשר, עצרה אצבעו של המולה על המילה טמורו - הלם. השם שנקבע היה טמור - עוצמה. הוא גדל להיות ילד אמיץ, מנהיג וחובב שאח. ב- 1368 גורשה שושלת יואן המונגולית מבייג'ינג. ב- 1369 הפך טימורלנג, הצולע בפרסית, מאז נפגע בחץ באחד הקרבות, לשליט טראנס-אוקסיאנה. מצביא גאון, פוליטיקאי ותכסיסן ואיש בעל תעצומות לא פחותות מג'ינגס חאן גם אם אף פעם לא הצליח להשתלט על כל סין ולכבוש את אירופה כמצוותו של החא-חאן ג'ינגס. האיש שפתח את הציר המרכז אסיאני לצבאותיו של בבאר, הצאצא שיתגבר על האימפריה ההודית-לודית ויניח את היסודות לאימפריה המוגוהלית, שחריזעבאס, על הדרך לתרמז. עיר הגבול עם אפגניסטן שעל גדות האמו-דריה. מתרמז יורדת הדרך דרומה למזאר א-שריף ובאלח, מצטרפת לסעיף דרך המשי המחבר את הפנג'אב דרך מעבר החאיבר ומערבה לכיוון טהראן ובגדאד. אחד הצירים ההגיוניים בהם עלו וירדו כובשים כל השנים. מימי הפרסים האחמנידים ואלכסנדר ועד לפלישה הרוסית הגדולה לאפגניסטן בסוף שנות השבעים של המאה העשרים.


בוכרה

בוכרה נמצאת 270 קילומטרים מערבה (כ- 5 שעות נסיעה) מסמרקאנד. מתגוררים בה כ- 255,000 תושבים. בוכרה היא עירוב של קודש עם חול. למעלה ממאה מבנים ברמות שימור שונות פזורים בעיר שיש לה היסטוריה של לפחות 2500 שנים. היסטוריה היא דבר בעייתי באוזבקיסטאן מה גם ש - 1997 נקבעה כשנה ממנה נספרות 2500 שנות היסטוריה של אוזבקיסטאן (עיין ראשית ההיסטוריה - יצירת שורשי אוויר באסיה)
רוב הממצאים הנראים לעין הם מהמאות ה- 14 עד ה- 19 - מימי הטימורידים (מאות 14-15) ועד לימיו של עלים חאן - החאן האחרון שנמלט ב- 1920 (ראה בהמשך). רוב מבני העיר נבנו בתקופת הטורקים האוזבקים - השאיבנידים, בעיקר בתקופתו של עבדאללה השני בסוף המאה ה- 16.
לאחר שקיעת השושלת האסטרחנית עלה מושל ממוצא פרסי בשם מוחמאד רחים (1753) שהכריז על עצמו כמושל העיר וממנו נמשכה שושלת בוכרית עצמאית (מנגיט) עד לכיבוש הקומוניסטי של מיכאל פרונזה ב-1920. בנה המפורסם של השושלת הוא החאן נסאראללה ("הקצב") שעלה לשלוט ב- 1826 תוך כדי רצח 28 מקרובי משפחתו. הוא עורר עליו את זעמה של האימפריה הבריטית כשהוציא להורג שני קצינים בריטים - קונלי וסודרט שנשלחו על מנת למשוך אותו לצד הבריטי במשחק הגדול. נסאראללה מעולם לא נענש. בוכרה הפכה לגרורה רוסית סביב 1860 - לאחר שהרוסים (גנרל קאופמן שהיה המושל למעשה של מרכז אסיה) כבשו ב- 1868 את סמרקאנד שהיתה חלק מנחלת החאן. ב- 1888 התקרבו הרוסים עוד אל גבולות הודו כשהגיעה פסי הרכבת הטראנס- אסיאנית שהניחו מהים הכספי (קרסנובוצק-טורקמנבאשי של היום) לבוכרה. החאן ביקש שהתחנה לא תגיע לעיר עצמה על מנת לשמור אותה מההשפעות הרוסיות המשחיתות. התחנה נבנתה בקגאן, כ- 15 קילומטרים דרום מזרחה מבוכרה.
האתר הקדום ביותר הנראה לעין הוא המוזוליאום של אסמעיל סמני -ראשה של השושלת המוסלמית הראשונה של מרכז אסיה (ראה בהמשך). ויש כמובן גם יהודים שעל שמם נקראים כל יהודי מרכז אסיה - יהודים בוכרים. בעיר אוכלוסיה טג'קית גדולה הדוברת (כולל היהודים) דיאלקט פרסי (אותו מדברים גם בטג'יקיסטאן ואפגניסטן) הנקרא פרסיסקי.

אוזבקיסטאן
בוכרה


איך להגיע
אוטובוסים משרתים את בוכרה מסמרקאנד (6 ש') טשקנט (12 ש') , אורגנג' (10 ש') שחריזעבס ושאר עריה של אוזבקיסטאן.
הרכבת עוצרת בקאגן, במרחק של 15 קילומטרים מהעיר אבל אפשר להגיע אתה מכל מקום ולכל מקום, (סמרקאנד 5.5 שעות, טשקנט 12 שעות) כולל רכבות בינלאומיות בכיוון מערב (טורקמניסטאן, אזרבייג'אן) מזרחה לאלמה אטה (קזחסטאן) בימי שני בבוקר וצפונה לאמא רוסיה.
מטוסים טסים מבוכרה לטשקנט ומטשקנט לבוכרה כל יום 3-4 פעמים (שעה וחצי כ- 50$) אין טיסות ליעדים אחרים. אפשר להסתדר עם שלמונים לא יקרים מידי בשדה.

בתוך העיר: אוטובוסים משרתים את חלקי העיר השונים ומגיעים גם ליעדים הנמצאים במרחקים של 10-15 קילומטרים. מוניות אינן יקרות.
אלא שבוכרה, לפחות המרכז שלה, שווה בהליכה ואין צורך אמיתי לנסוע.

התמצאות
ליבה של בוכרה הוא הלבה האוז- בריכת מאגר המים המוצלת של העיר וממנה נמתחת העיר מערבה עד לחומות החומר העצומות שמתחתן שוק העיר.
המלונות ממוקמים במרחק של לא יותר מ- 2-5דקות הליכה ממאגר המים (דרום מערבה ממנו) וההליכה דרך סמטאות החומר ביום צלול מענגת.

אחד הממוצלצים הוא מלון חדש (10.2011) איסט (AIST) שנמצא בבניין מדרסה ששופצה 5 דקות מצפון מזרח ללבה האוז צוות משתדל ונעים במיוחד וארוחת בוקר מצויינת כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת טל 99865-2242305

שדה התעופה נמצא כ- 5 קילומטרים מזרחה מהמרכז, תחנת האוטובוס הבין עירונית 5 קילומטרים צפונה והרכבת, במקום בו דרש החאן מהרוסים שיקימו את התחנה במאה ה-19, בקאגן - 15 קילומטרים דרום מזרחה מהעיר.
בוכרה היא בעצם נאת מדבר על גבולו של המדבר האדום - הקיזיל קום ואקלימה בדרך כלל יבש אם כי ייתכן שלג בחורף וגשמי אביב.

בוכרה היפה. נאסר א-דין. יהודי בוכרה. לבה האוז. יש שם חאן נהדר ולידו צ'אי-חנה. ומאגר המים העתיק של העיר. כיפות וצריחים פרסיים. כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנים היה המקום תחת שליטה פרסית. ואחר כך הלנית, שתחת שלטונו של אלכסנדר שמרה על הקווים האסיאנים, מרעימה את המקדונים על התנהגותו של המנהיג הזונח מנהגי אבות ומאמץ את הנוהג הפרסי. גם האיסלם הגיע מהשלוחה הפרסית. עד ימי המהפכה הבולשביקית, בראשית שנות העשרים, היה החאן של בוכרה ישות עצמאית. עם שטח שלטון אוטונומי. מושפע מצפון על ידי הרוסים ומדרום על ידי בני משפחתו האפגנים. גם הצאר לא שלט בחאן. רק בשבעים השנים האחרונות היה המקום קומוניסטי. סובייטי.
בשנים שחלפו מאז העצמאות החדשה ויצירת אוזבקיסטאן, הפכה בוכרה לעיר התיירות העיקרית של אוזבקיסטאן. כל מדרסה הפכה לחנות המוכרת שטיחים, כובעים, בובות תאטרון שאח ופפייר מאשי. הבוכרים מוכיחים את עצמם כגדולי הסוחרים של מרכז אסיה וכלוכדי תיירים מהמעלה הראשונה וברוב המקרים נעים להילכד. בוכרה היא המקום הטוב ביותר לשטיחים משתי סיבות - השטיחים הטובים מאסיה באים מטורקמניה והמבחר הגדול והמגוון ביותר של שטיחים נמצא בין מבניה העתיקים של בוכרה. אולי אין כאן מציאות אמיתיות כמו שיהיו לאלו שיגיעו למקומות נידחים - אבל מצד שני יש שפע, יש נשימה אמיתית של מסחר ועמידה על המיקח. בהחלט אחד משווקי השטיחים הטובים שיש.

לבה האוז (בריכת המים של העיר)
הלב האמיתי של העיר כפי שהיה מאז שנבנה. עצי תות ענקיים נמשכים מהרחוב אל כיכר שמצד אחד שלה קיר חומת בניין ענק (מדרסת קוקלדש) משובץ חלונות ומהצד השני יורדות מדרגות אל כיכר נחמדה שמסגד (נדיר דיוואן חנקה) ממזרח לה, רובע עתיק מצפון, מסגד נוסף מדרום בריכת מים רבועה שהיא הלבה האוז בין שני המסגדים וממזרח לה פסל נאסר א-דין מחמר על חמור ומעבר לו מדרסת נדיר דיוואן. במרכז הריבוע יורדות מדרגות רחבות אל בריכת מים. המאגר הוא אחד מהאחרונים שנותרו בבוכרה. בוכרה שהיתה ידועה בשם בוכרה א-שריף (המהוללת) היא נאת מדבר שתעלות משכו אליה מים מנביעות ומילאו כ- 200 בריכות ששימשו את תושבי העיר וציננו את להט הקיץ. בריכות אלו שימשו כנקודות מפגש לתושבי העיר.
המאגר משמש גם היום לנקודת בטלה נעימה בצל לשתיית צ'אי, ארוחת בוקר צהרים או ערב ומשחקי שאח בצל עצי התות.

אוזבקיסטאן
מדרסת נאדיר דיוואן בבוכרה



מדרסת קוקלדש
מדרסה קוקלדש היא המבנה הגדול הראשון שהתייר המגיע ממזרח רואה. המדרסה נמצאת מצפון (מימין) לכביש (רחוב ענבר).
הקרוואן סריי (חאן השיירות) שבמדרסה קוקלדש הוא מבנה המדרסה הגדול במרכז אסיה. החצר מרובעת, החדרים בקומות הראשונה והעליונה ומדרגות אבן חבויות מוליכות לתוכם. במרכז החצר עומד מבנה השירותים. עצי תות צומחים בפינות. המדרסה המשיכה בתפקודה כמארחת נוסעים מאז שנבנתה ועד היום. זרים היו מנועים מלישון בה עד התפרקותו של הגוש הקומוניסטי והיום היא אחת מהאפשרויות הזולות (והספרטניות מאוד) שיש בבוכרה.
כשבנו את מדרסה קוקלדאש ב- 1579, היו ימי דרך המשי המרכז אסיאנית שייכים לעבר. ב-1498 גילה ואסקו דה-גמה דרך הרבה יותר זולה מסין והודו לים התיכון. סביב כף התקווה הטובה ומיצרי גיברלטאר. הניסיון למצוא דרך חדשה למזרח שלח את קולומבוס שש שנים קודם לכן לגלות את אמריקה. ניסיון כמעט אחרון של האיטלקים לזכות בדרך הנשמטת מהם. מרקו היה בבוכרה. מפה החל המסע של ניקולו ומפאו פולו, האב והדוד, אל החאן הגדול, בגלל שהות שהתארכה מפני מלחמות בין שני שליטים מונגולים, האחד שהחזיק בקדמת אסיה והשני במרכזה. בימי מרקו, ניקולו ומפאו שלטו הוונציאנים, הפיזנים והג'נובזים בקושטא ובעכו ומשנפלו ארץ ישראל, סוריה ולבנון בידי המוסלמים, נסוגו לקפריסין ולקושטא. קולומבוס היה ונציאני שהציע את האפשרות הימית. הוא נדד מוונציה לספרד הקתולית של הרקונקוויסטה, לפרננד ואיזבלה. ושם, בשם הצלב והשילוש הקדוש, צויד על מנת להכות את הים המוסלמי שהשתרע ממזרח אירופה ועד למרכזה של סין. אלא שבמקום זה הוא גילה את אמריקה והותיר את גילויה של הדרך האמיתית לפורטוגאלי. כשנבנו רוב מבני החאנה של בוכרה שלטו הטורקים באימפריה עות'מנית על עיראק וסוריה. בוכרה נהנתה מסופם של ימי הגדולה הטימורידים. האימפריה הגדולה נעלמה ומה שנותר היה חופש ושפע ושקט יחסי בדרכי המסחר. כמו לאחר מותה של האימפריה הסובייטית. השלטון המרכזי נעלם, אנשים נינוחים יותר והמסחר המקומי מתחדש משגשג בזכות שקט שבין שיטה לשיטה. כמו פעם, שיטה שקנתה לה מהלך, שומרת על תנועה מתמדת.


הצ'אי חנה ליד הלבה האוז
הצ'אי חנה הן מסעדות ובתי תה עממיים שאפשר לאכול בהם ארוחות זולות ומשביעות. הסביבה שווה מאוד וזהו מקום המפגש הגדול של התיירים הזרים של בוכרה.
הם נמצאים בחלק המזרחי של הבריכה, על שפת המים ובצל התות הענף. שולחנות נמוכים מונחים על דרגשי עץ רחבים. הבוכרים חולצים נעליים וקורסים בישיבה מזרחית על דרגשים מחופי השטיחים, או יושבים על קצות הדרגשים, נשענים במרפקים על השולחנות. איש הצ'אי מרוקן את עלי התה הירוקים שהפכו דהויים, שוטף את הצ'איניק ואת ספלי החרסינה הרחבים והסדוקים מברז הסמובאר שמזרים מים מעלי אדים ומלצר מביא צלחות עמוסות ספגטי ועליהן ביצת עין. תה ירוק בקנקני חרס מזוגגים. צ'יינה. מוזג מהצ'איניק לאחד הספלים, פותח את המכסה ושופך את התה הפנימה. הוא שוב מוזג מהנוזל הירוק-בהיר, חוזר ושופך פנימה, מערבל את עלי התה. ואז שוטף עם מעט תה ירוק את הספלים הסדוקים חסרי הידיות ומוזג לתוכם. בפינה שמול עץ התות הגדול משחקים בני החמישים שאח כשמעגל סקרנים סביבם. שאח, כמו מגדלי המינארטים מפרס. יחד עם חיילות המצב של כורש, עם אלו של אלכסנדר, הפרתים, האיראנים, הסמאנים. שאח הוא משחק המלכים. מלך ומלכה. רצים. פרשים, צריחי מבצרים וחיילים. אפילו לא אזרח אחד. משחק מלחמה. אין פלא שהוא אהוב על הרחוב.

היום יש במקום כמה מסעדות שרובן מיועד לתיירים זרים אם כי גם מקומיים עדיין אוהבים לשבת במקום.

מדרסת נאדיר דיוואן
המדרסה, הנמצאת ממזרח למאגר הלבה האוז, נבנתה ב-1630 ומשמשת מאז 1920 כמוזיאון ומקום לעסקים קטנים. מאז 1992 הפכו החדרים לחניות לממכר מזכרות לתיירים. בעלי המלאכה מתחילים להלום ולרקע עם הגעת תיירים למקום. בחצר המדרסה עץ תות ומסעדה קטנה המגישה צ'אי ואוכל. במקום רוקמי סוזנה, הבדים המעוטרים, המכנסיים וחלוקים בוכרים הניצבים בפתחי החנויות.
במקום תכשיטי כסף מפותחים המזכירים באומנותם את תכשיטי הכסף התימנים. חלק מגדול מהצורפים הם יהודים.
מעל פתח המדרסה מצויירות שתי ציפורים (טווסים? או אולי סמוך?) ומתחת להם שני חמורים. בין שני הטווסים שעל חלקו הגבוה של השער החיצוני, נמצאת שמש עם פרצוף אדם. לפי האיסלם הסוני (האורטודוקסי) אסור כל פסל ומסיכה ויש לקשט מסגדים, מדרסות וקברים בפסוקים מהקוראן, בשמו המתוק של אללה או בדגמים גיאומטריים. דגם זה של מדרסה המפירה את החוקים מצביע על הנינוחות המרכז אסיאנית ועל פרשנות טורקית-אוזבקית להלכות מחמירות. נינוחות הניכרת גם היום.

בעונה (אפריל-יוני, ספטמבר-נובמבר) יש במדרסה כל יום בשש בערב מופע לתיירים הכולל מוסיקה, מחול, ותצוגת אופנה. לא רע.

חנקת נדיר דיוואן.
נמצאת מול מדרסת אנסטאבלי בצד המערבי של הבריכה. החנקה נבנתה על ידי נדיר, שר האוצר של החאן עבדול עזיז בזמן בה נבנתה המדרסה שממערב לבריכה. החנקה משמשת היום כמוזיאון לאריגים וכחנות המוכרת כל דבר לתייר המזדמן.

פסל נאסר א-דין
החכם העממי הטורקי-בוכרי, שג'וחה, אחיו המזרח תיכוני, וקרובו היהודי ממזרח אירופה, הרשלי מאוסטרופולי מנתבים דרך של אגדות, כזבים וחוכמה לאורכה של אירואסיה.
נאסר א-דין היה מתמתיקאי ופילוסוף. האיש הזקן מההר, מלך החשאשים שהיה אימת מרכז אסיה, לכד את נאסר א-דין והכריח אותו לשעשעו במבצר שבאלמות, מדרום לים הכספי. מנגו, נכדו של ג'ינגס חאן, שלח את הולאגו, אחיו על מנת לשרוף ולהשמיד את מבצרי החשאשים, האסאסינים, ולהביא את נאסר א-דין אל הבירה המונגולית שבקרקוראם שם יבנה מצפה כוכבים עבור מנגו. איזכורים אלו ממקמים את נאסר א-דין במאה ה- 14. נאסר א-דין היה החכם המרכז אסיאני החביב על גורדייף, שציטט משפטי חוכמה עממית בכתביו. גורדייף הגיע לבוכרה כדי לשבת עם הדרווישים של החאנה, לדון בתורת הנסתר.
נאסר א-דין מהווה את אחד הקבצים הרחבים של סיפורים עממיים בתחום המושב של הטורקים (ממרכז סין במזרח ועד טורקיה במערב דרך מרכז אסיה) ותרגומים רבים לשפות שונות מופיעים במקומות רבים.


ארוחת הערב של החאן אצל נאסר א-דין.
יום אחד פגש החאן את נאסר א-דין רוכב על חמורו ליד בריכת המים של העיר. "שלום נאסר א-דין!" קרא החאן.
"שלום עליך נסיכי!" ענה נאסר א-דין שהיה עסוק בחישובי אור וצל מעל כוס צ'אי.
מה אתה עושה?" שאל החאן
"אני בודק אם אפשר להתקיים בלי אור וחום." ענה נאסר א-דין.
"ומה אתה אומר?"
"קשה אבל אפשר."
"טוב," אמר החאן, "אם תשהה בהרים שלושה ימים בלי אור ובלי אש ותחזור לכאן - ארוחת הערב היא על חשבוני, ואם לא תעמוד בקור ובחושך - אצלך."
"ברצון נסיכי." ענה נאסר א-דין, אסף צנימים ומים ויצא אל מערה בהרים שעל גבול המדבר.
לאחר שלושה ימים חזר אל העיר, חלש, עייף, רועד, אבל במלוא חיוניותו. הוא ניכנס ישר אל ארמון החאן וזה ציווה להגיש לו צ'אי חם וצלחת פילאף.
"ומה?" שאל החאן.
"שום כלום." אמר נאסר א-דין. "קר וחשוך. לא מדורה ולא מנורה. רק השמש בבוקר והכוכבים בחושך."
"שום כלום?" שאל החאן.
"כלום. שום דבר."
"אפילו לא מדורה קטנה? לא נר לקריאה, לכתיבה, לחמם את היד?"
"מים קרים וצנימים."
"גם לא במרחק?"
"במרחק?" שאל נאסר א-דין. "בקצה העמק אפשר היה לראות מדורה קטנה-"
"אהה!" שאג החאן "אמרנו שום אור בהחלט!"
"בסדר." אמר נאסר א-דין. "מחר בערב אצלי."
למחרת עם רדת השמש, הגיע פמליית החאן אל ביתו של נאסר א-דין. הם נכנסו אל החצר הפנימית והתיישבו על המשטחים הגבוהים שמתחת לעץ החבוש. אשתו הצעירה והנהדרת של נאסר א-דין הגישה תה וממתקים. הם ישבו ושעשעו את עצמם בסיפורים כשיצא נאסר א-דין מהמטבח ואמר: "עוד כמה דקות - בחרתי את הכבש בעצמי."
אלא שהציפייה התארכה ומשעברה שעה, יצא נאסר א-דין ואמר : "באמת באמת עוד מעט." ופמליית החאן הרעבה ישבה בשתיקה ושתתה מהתה הירוק. בסופה של השעה השלישית כשיצא נאסר א-דין והודיע שמייד יגיע האוכל זינק החאן ממיטת ההסבה ושאג- "איפה האוכל נאסר א-דין, אתה עושה צחוק?"
"אני?" שאל נאסר א-דין הפתעה, "שאני אעז לעשות צחוק ממך נסיכי?"
הוא הזמין את החאן אל המטבח, ושם על ענף הקרוב לצמרת עץ הצפצפה היה תלוי כבש שמן ונפלא ומתחת, בבסיס העץ, דלק נר.
"מה זה?" שאג החאן, "אתה עושה ממני צחוק נאסר א-דין?!"
"אני?" שאל נאסר א-דין, לא יעלה על דעתי נסיכי, שכן אם אני התחממתי ממדורה שהיתה במרחק הר ועמק ממני, ודאי שאין שום בעיה לצלות כבש על נר במרחק של עץ עלוב אחד."

אגדות טורקיות

נאסר א-דין מאוחר בכמעט 300 שנים לגוף הגדול של האגדות הטורקיות שמקורן מרכז אסיה. הוא גם מייצג אולי את המקור הטג'יקי פרסי ולכן יש אולי להפריד אותו מהמסורות הטורקיות.
מולדת הטורקים היא במנצ’וריה ומונגוליה. משם התבדרו עם דרכי ורוחות המסחר לקצוותיה של אסיה, למרכז אסיה. למרגלות הפמיר. לתוך אירופה. אל מערב סין (טורקיסטאן הסינית) ומונגוליה, לתוך רוסיה, סביב הים הכספי, הקווקז ולפרס. ולטורקיה. עם נדודיהם חדרו האגדות והגיעו אל הערבים, הטורקים מקבלים בתמורה אגדות שנוצרו בשוקי דמשק בגדאד וחצי האי ערב. ואת הדת. האגדות הן של נדודים, על ביים, סולטנים, נשים וגברים, על סוחרים, עליה לגדולה ואשמאותם של אנשי הדת.
האגדות, אלו שסופרו בעל פה ונאספו פה ושם, הם נשמתו החיה של עם.
האוסף החשוב נקרא הספר של דדה קורקוט (EDE KORKUT) וזמנו הוא המאה ה- 10 לספירה, והוא מתייחס לאויוז (GHUZ) אחד מהענפים החשובים של השבטים הטורקים, ובמיוחד לשתי שושלות, האק (הלבנים)-קוניולו והקרה (השחורים) קוניולו. דדה קורקוט אסף את האגדות, והוסיף אמרי שפר משלו.
בעולמו של דדה קורקוט נמצאים הטורקים בשני מרכזים עקריים:
בין ימת אראל, אגני הנהרות אמו וסיר-דריה והעיר סמרקאנד במרכז אסיה, ובשולי הים השחור באזור שבין טרבזון לארזרום ומרדין בטורקיה המודרנית ומכסה את רובה של ג'ורג'יה, ארמניה, אזרבייג'אן, צפון מערב אירן ואת האזור הכורדי בצפונה של עירק.
הקובץ נאסף מהמקורות הטורקיים ותורגם לראשונה לאנגלית ב- 1972. הקובץ פורסם מחדש על ידי אוניברסיטת אוסטין בטקסס והוא משעשע ונעים לקריאה.
באגף המרכז אסיאני, באפגניסטן, במערב סין ובקירגיזיה עבד ותרגם בשנות העשרים של המאה ה- 20 איש שוודי צעיר בשם גונאר יארינג. חוקר שהפך לשליח האו"ם למזרח התיכון. הוא היה חוקר מחונן בעל אוזן ויכולת תרגום מצוינת ותרגומיו המשובחים לאנגלית נמצאים בספריית האוניברסיטה בהר הצופים.

או כמו שאומר דדה קורקוט :
אוייב ישן לא יוכל להפוך חבר
אי אפשר להגיע לתהילה ללא נדיבות
טוב יהיה אם הרעים והנבזים לא ישתמשו בחרב חדה.
לאמיץ, טוב המקל כחץ וכחרב.
רק האם יודעת מי הוא אבי הילד.
רק החולה יודע היכן הכאב.
רק הסוס יודע אם הרוכב קל או כבד.
רק המוח מרגיש את כאבו של ראש טיפש.

הסיפור על אשת הסוחר והאישאן*
* קדושים נודדים מרכז אסיאניים שהשתמשו בתפילותיהם וסמכותם לעשוק את התושבים.

היה היה פעם סוחר גדול בטורקיסטאן ולו נולדה בת. כשגדלה בתו, מתה אישתו. ולפיכך לא יצא הסוחר למסעות, מגן על הבת. יום אחד לא יכל להמנע יותר ממסעות מסחר והפקיד את בתו אצל האישאן.
לאחר זמן חשק בה האישאן. הוא שלח את נשותיו ואמר לנערה: בואי הנה ילדתי ונדבר! הנערה התביישה וישבה במרחק ממנו, ולכן אמר האישאן, הביאי מים ורחצי את ידי. כשמזגה את המים על ידיו, אחזה בו התשוקה והוא אחז בשדי הנערה. הנערה המופתעת התמלאה זעם, הניפה את כד המים וחבטה בראשו. מותירה אותו זב דם והמום, נמלטה לקרוביה.
האישאן, כשהתאושש מכאביו, כתב בזעמו לביי כי בתו זנתה והוא תפס אותה עם מאהב שהטיח בו אבן ונמלט, וכי הנערה ברחה ומסתתרת בבית קרובים.
תפוס את הנערה, הרוג אותה ושלח לי את בגדיה טבולים בדמה! ציווה הביי מרחוק.
הנערה נתפסה במצוות האישאן וזה מינה 4 שודדים לקחת את הנערה להרים, לרצוח אותה שם ולהביא את בגדיה המגואלים.
בדרך סיפרה הנערה את סיפורה והשודדים רחמו עליה, מחליטים לקחת את החולצה ולשחרר את הנערה. הם צדו צביה וטבלו את החולצה בדמה מביאים לאישאן את הבגד. האישאן שמח בקבלו את החולצה ושלח אותה לביי.
הנערה נדדה בהרים, אוכלת מפירות השדה ושותה ממימי הנחלים והפלגים. יום אחד יצא אחד מבניו של ביי אחר לציד עם משרתיו ותוך כדי רדיפה אחרי החיות הניצודות ראה צללית נערה ששתתה מהמים ונמלטה. הוא עקב אחריה עד שנמצאו לבדם, ניגש אליה ושאל אותה למעשיה. היא אמרה לו שאין לה איש והסכימה ללכת איתו לבית הביי. היא ספרה לו את סיפור האישאן, מיצוותו של אביה והצלתה המופלאה. הצעיר שהתאהב בנערה היפה והאמיצה ביקש את ידה והם התחתנו. נולדו להם שני בנים.
כשהגיעו הילדים לגיל 10 ו- 15, ביקשה האישה ללכת לבקר את אביה הרחוק. בעלה מינה לה שניים מנאמניו והם יצאו לדרך מלווים בילדים.
כשהגיע הלילה, בקשו שני נאמניו של הבעל לשכב עםם האשה. היא סירבה. הם איימו עליה כי יהרגו את הילדים. היא עמדה בסירובה והם שחטו את הבכור מול עיניה. היא עדיין עמדה בסירובה ואז הם שחטו לעיניה את השני.
מכיוון שראתה שלא תצליח להימלט מהם בלי לחלל את כבודה, אמרה, אני אשליך אבן, וזה שיביא אותה, אתו אבלה את הלילה. היא הטילה את האבן לתוך החשיכה, זינקה על סוס ונמלטה מהמקום. השניים, לאחר שגילו כי האישה נמלטה מהם, חזרו לעיר בהיחבא, וכשנודע להם כי האשה לא חזרה, התייצבו לפני הביי והודיעו כי העבירו את האשה וילדיה למשפחת אביה וממנו קבלו רשות לחזור לעיר.
האשה רכבה כל אותו זמן לארץ אביה. בדרך פגשה רועה והחליפה אתו את בגדי חמודותיה. היא הגיעה לעירו של אביה, התיישבה על פתח ביתו וחיכתה. אביה, שחזר מאחד ממסעותיו, לא הכיר אותה בתחפושת נער הרועים ושאל אותה לרצונה ומעשיה.
קח אותי לשירותך ביקש הרועה.
הביי לקח אותו לביתו והבת, שהכירה את מנהגיו, הטיבה לשרת אותו עד שאמר הבי: הנער דומה לבתי, ואם זו לא היתה מתה, הייתי אומר שחזרה לשכון בביתי. הבת לא גילתה דבר.
יום אחד אחזו הגעגועים בבן הביי והוא החליט לצאת לבקרם מלווה בשני נאמניו. עוצר בערים, מחפש. לבסוף הגיעו לעירו של הביי. האשה, שתמיד הקשיבה לחדשות המגיעות מהקרוון סרי, שמעה על הנוסעים, וכשראתה אותם בהיכנסם, חזרה לבית אביה וספרה לו כי איש חשוב ומכובד הגיע לעיר והפגיעה בו להזמין אותו ועוד נכבדים אחרים להם תבשל כרה.
המולה הזמין את הביי ובני ליוויתו, את המולה ואת האישאן.
הרועה בישל והביא את האוכל, מניח גרזן גדול וחד ליד הטס.
למה הבאת גרזן? שאל הביי.
יש סיפור מופלא ואני אספר אותו. אמר הרועה.
לאחר שאכלו ושבעו, הזמין אותם הרועה להקשיב לספור.
בוא וניראה אם אתה יודע לספר סיפורי רועים- אמרו האנשים.
פעם, לפני שנים רבות, היה ביי גדול בטורקיסטאן ולו בת יחידה ויפה, סיפר הרועה על האישאן, ועל הבריחה, ונישואיה, והולדת ילדיה, המסע בחזרה ועל שני הנאמנים שבגדו באמון, שחטו את הילדים ועל הימלטותה עד שחזרה לחדר בו ישבו מסביב לקערת הפירות וכוסות הצ'אי.
לשמע הדברים, הבין האב הכל, חטף במהירות את הגרזן וכרת את ראש האישאן.
בן הביי חטף ממנו את הגרזן וכרת במהירות את ראשיהם של שני נאמניו. ושלושתם, הביי, האשה ובן הביי נפלו אחד על צוארי השני ולא נפרדו עוד.
וזה הכל.


האגדה על טירה וזורה
פעם, לפני שנים רבות היו שני חאנים. אק חאן (חאן הלבן) וקרה חאן (השחור) שנועדו לצאת לצוד ביחד. נשותיהם אמרו להם, אנחנו קרובות ללדת. אמר אק חאן לאישתו: אם יוולד בן, קיראי לו טירה פרדישאח ואם תהיה זו ילדה - קיראי לה זורה חאן. אם תהיה זו בת, שלחי אלי שולחן, מעגלה ומסרק, ואם בן - אכפי סוס אביר והריצי אותו אלי. אמר קרה חאן את אותם הדברים לזוגתו.
במשך הציד, נפל אק חאן מסוסו ומת. לאק חאן נולד בן, לקרה חאן נולדה בת. קרה חאן לקח את הילד תחת חסותו וגידל אותם כאילו היו שניהם ילדיו. מכיוון שגודלו בנפרד, לא היו להם את משחקי הילדים, ויום אחד, כדי שיהיו כמו שאר הילדים, ביקשו מאביהם חצים וכדור. יום אחד פגע כדורו של טירה במחט נול האלמנה ושבר אותו. ממזר! צעקה האלמנה, בן בלי אב! חזר טירה לאמו ודרש למצוא את אביו. אמו אמרה לו כי יש לו אב אך הוא התעקש עד שספרה לו איך מת אביו האמיתי.
חלפו הימים וטירה פרשדישאח התאהב בזורה חאן וכל השיעורים הביט רק בה. כשהקים המורה קיר ביניהם, קדחו השניים חור בקיר והביטו אחד בשני. כשהפריד המורה בין הנערות לנערים- חדלו לבוא לבית ספר ולבתיהם, סובבים בבוסתנים. קרה חאן לא ידע דבר.
יום אחד התקרב אויב עצום וקרה חאן הכריז כי מי שיביס את האויב יקבל את בתו לאישה.
אמר האטלט קרה בהדור (הגיבור השחור) אני אנצח את אויבך מלכי! שמח קרה חאן.
שמע טירה פרדישאח את דברי המלך ואמר לזורה חאן כי הוא יצא לקרב נגד המלך הפולש. הוא יצא בראש הצבאות, הרג אלפים מחייליו של המלך הפולש וחזר עם ראשו של הפולש לארמון.
שמע קרה בהדור את הדברים ואמר לעצמו, אם אביא את ראשו של הפולש, אזכה אני בבתו של המלך. היתה לו אתון שחורה שיכלה לעשות דרך 6 חודשים ביום, ואתה בא למלך טירה, לקח ממנו במרמה את הראש וחזר במהירות עצומה לקרה חאן. המלך רצה לתת לו את זורה לאשה. אלא שבהדור לא רצה בשום מתחרה ולפיכך סיפר לקרה חאן על אהבת השניים בגנים ובבוסתנים. הדבר העלה את חמתו של המלך. חכה, אמר קרה בהדור, עשה לפי דברי השיר:
הצפצפה היא צפצפה גדולה
צריך לנסר אותה מהשורש
צריך לכרות את ענפיה
להביא נגר ולעשות תיבה
לאחר מכן לשים את טירה בתוכה
לקחת את התיבה ולהניחה בנהר.
הסכים המלך לעצת השיר, שם את טירה בתיבה והשיא את זורה שבורת הלב לקרה בהדור. זורה הסתגרה בחדריה וסירבה לאכול ולשתות.
טירה הפליג בתיבה עד שעבר על פני מקום ושמע אנשים ואז ציטט את השיר:
הפלג הזה נקרא הפלגים המתפצלים
מהפלגים המתפצלים ברכות לזורה שלי
אם אהובתי תקבל את ברכותי
תנו לה אז עוד ברכות
ואם לא תקבל את ברכותי
כל נשיקותי הקודמות יקוללו.
כששמעה שיירת הסוחרים את הקולות, רשם אחד מהם את השיר ושאל את עצמו למה התכוונו הדברים? למחרת נכנס אל עירו של קרה חאן וישב ליד הנהר. שם פגש במשרתת שואבת מים מחצר החאן. עצרי אשה! אני חייב לשתות! הוא אמר, שתה והניח את הנייר בפי כלי המים. המשרתת ספרה את הדברים לזורה שבקשה את הכלי לשטוף את ידיה ומצאה את השיר. היא התעלפה. כשהתאוששה פקדה על המשרתת למצוא את הסוחר. לאחר מספר ימים מצאה המשרתת את האיש ובררה מאין הגיע לעיר. זורה הזמינה את הסוחר לארמון והוא סיפר לה על התיבה בנהר ואמר שיחזור לעיר כשימכור את כל סחורתו. זורה פקדה מיד על אנשי העיר לקנות את סחורת הסוחר ועל הסוחר ציוותה לחפש את טירה.
הסוחר חזר אל הנהר ומצא את טירה יושב ושר על גדת המים. אתה טירה? שאל הסוחר? כן אמר טירה. זורה תחכה לך בין חושך לאור בחצר האחורית אמר הסוחר.
טירה חיכה בקוצר רוח לרדת השמש ובא אל חצר ביתה של זורה. קרה בהדור היה במסיבה בארמון והשנייה התייעצו מה לעשות. אם יבריחו יהפכו לאשמים. הם נפרדו וטירה חזר אל גדת הנהר. הוא הסתגר בתוך תיבת עץ הצפצפה ושר את סיפור הקרב הגדול, בין צבאותיו של קרה חאן ואויביו, את נצחונו הגדול של טירה ואיך נגזל ראשו של הפולש והובל על ידי האתון מגמאת המרחקים של הווזיר השחור. אחד הסוחרים העוברים רשם את השיר והביא אותו לארמון. משוררי העיר ליד בריכות המים שרו את השיר. ותוך כמה ימים ידעו כולם כי קרה בהדור רצח וירש את טירה. בשיר אחר ששר טירה הוא סיפר על חברותם של החאנים, על אהבתם של הילדים ועל בוגדנותם של המשרתים.
השיר הגיע אל קרה חאן והוא שלח לחפש ולהביא את טירה וזורה. קרה בהדור נבהל ונמלט על אתונו שמסוגלת לגמוע מרחק של 6 חודשים ביום.
וזה הכל.

בתי מרחץ ושווקים מקורים.
בבוכרה נותרו כמה שווקים מחופים שאליהם היו צמודים בתי מרחץ, הקרוב לללבה האוז נמצא מדרום מערב לה, על הצד הדרומי של הרחוב. בית המרחץ נמצא בצמוד לטאקי

סארפון (שוק החלפנים).
בית המרחץ השני צמוד לכיפת טאקי טולפאק פורושון (שוק הכובענים).

בתי המרחץ (בסגנון הטורקי) שופצו בסוף 1997 והיתווספו לתענוגות העיר.

בית המרחץ פעיל . בילוי אחר צהריים שניתן לתאם טלפונית בקלות או להיכנס. המקום פתוח 24 שעות ומחיר טיפול שלם הנמשך כשעה וחצי של אידוי יבש, עיסוי רצחני, קילוף שכבת עור עליונה, שטיפה וסיכת הגוף בשמן ורדים וזנגביל עומד על כ-20$. זהו בית המרחץ לגברים שבו הבלנים גברים גם הם. אם כי אם תגיע קבוצת תיירים סוגרים את בית המרחץ ואז אפשר לקבל טיפול משותף. קיים גם בית מרחץ לנשים בלבד אם כי לטענת המקומיים (הגברים) אצל הגברים יותר שווה מכיוון שלגברים יש יותר כוח.

יש גם בית מרחץ לנשים בחלק אחר של העיר אליו ניתן להגיע בקלות.

שווה מאוד!


השוק השלישי נמצא בקרבת מתחם מינרט קלאון והוא טאקי זארגארון (שוק הצורפים)
מבנה כיפות השווקים המחופים דומה - זהו אוסף של כיפות על כיפות המתרוממות לגובה של כ- 8 מטרים (חלל פנימי) והם פתוחים לצומת בה מצטלבים רחובות ראשיים של העיר האוזבקית. פתחי השוק אינם ניצבים ישירות מול הרחובות, כדי שסופות החול או הרוחות הקרות בחורף ורוחות הקיץ החמות לא יחדרו ישירות לתוך מרכז החלל. בכיפה המרכזית, בגובה של כ- 10 מטרים מעל הרצפה, יש חלונות המשמשים כארובות אור מהאור הראשון ועד האחרון וכן כפתחים ליציאת האוויר המתחמם בחלקים התחתונים של המבנה.

בית הכנסת
הרובע היהודי של בוכרה נמצא מדרום ללבה האוז. כמאתיים מטרים דרומה מבריכת המאגר, בסמטת חומר היוצאת מול מרכז הבריכה, נמצאים 3 בתי הכנסת. כולם בבניין אחד. שלט עם אותיות עבריות תלוי מעל הכניסה. דלת עץ כבדה מובילה לחצר פנימית. בבית הכנסת במה עליה עומד החזן במרכז, כדרך בתי הכנסת הספרדים. אנשי ש"ס ושליחיה נמצאים בבוכרה (כמו גם בטשקנט ובסמרקאנד), להחזיר את יהודי בוכרה אל אור האמת (יוסף מגרבי מטטון, ראה בהמשך). במהלך קיץ 2000 שופצו בתי הכנסת.
היהודים הגיעו לבוכרה במאה ה- 8 בעקבות האיסלם, עולים עם דרך הכותנה וההשפעה האיסלאמית-פרסית מפרס. הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שהגיע במסעותיו למרכז אסיה, תיאר ב-1165 את היהודים היושבים בבוכרה ובסמרקאנד, מתפרנסים מצביעת בדים ויצור כלי זכוכית.
אגדה יהודית מספרת שטווי משי יהודים הובאו על ידי טימורלנג משירז, סבזואר ובגדאד לבוכרה במאה ה-15. מאתיים שנים מאוחר יותר, כשנקטעו הקשרים בין איראן לבוכרה, הפכה בוכרה למרכז והקהילה גדלה. בתי הכנסת היו לפי מנהג יהודי חורז. רק במאה ה- 18, כשהגיע למקום רבי יוסף ממן מגרבי בן העשרים מטטון, שבא לבוכרה לאסוף כסף כשליח קהילת צפת, הוחלף המנהג לספרדי. המגרבי נחרד מיהדות בוכרה ההולכת ומתבוללת והחליט להישאר במקום ולהיטיב את דרכי היהודים. הוא יסד בית ספר לשחיטה, שיגר שליחים לקושטא, וילנה וליוורנו להביא ספרים והחל ללמד את ספר "הזוהר". יהודי בוכרה, סוחרים נינוחים, אימצו את המנהג הספרדי-צפון אפריקאי במקום החורזי.
ב- 1838 הגיעו לבוכרה פליטי משהאד שנמלטו מפני אינוסם לאיסלם. מצטרפים למונופלין על המסחר ועל צביעת הבדים בעיר.
בימי הכיבוש הצארי הרוסי היו היהודים מגדולי סוחרי הכותנה ושילמו את מסי המלחמה של האמירות לצאר. מבוכרה ירדה דרך הכותנה המרכז אסיאנית לאיראן. שדות כותנה במרחבי חאנת בוכרה. ואחר כך, עם הפרעות וההתנכלויות, הפכו לסנדלרים וספרים.

כפרות
בבוכרה כ- 6000 יהודים, רובם המכריע בוכרים, ומעט האשכנזים שהגיעו מרוסיה, משולבים בקהילה.
בימים שלפני יום כיפור מגיעים כל הגברים בעיר אל בית הכנסת. הם נגשים אל השולחן, פושטים חולצות וגופיות, מניחים את ידיהם על מקל עץ גבוה שנשען על הקיר וקושרים אותן קשירה רופפת אל העמוד ואחר ניצב מאחוריהם שמש המצליף על הגב החשוף תוך שהוא אומר: "יצילנו אדוני במשפט פן באפך. פן תמיתני חטאתו דמעה והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית ירבו להשחית אפו ולא יעיר כל חמתו." המוכה חוזר על המילים כשמגלב העור נוחת על גבו ברכות. הגבאי מתיר את ידיו של המוכה וזה ניסוט הצידה ותוחב שטרי כסף לתוך שלוש קופות. אחת לכפרה, השנייה לחטאת ושלישית לגמילות חסדים.

מסגד מגוקי אתר (בור מגדלי צמחי התבלין)
מעבר לחנקאת נדיר דיוואן (מצפון מזרח) נמצא מסגד שקוע מתחת למפלס הרחוב. ראשיתו של המסגד במאה ה-12 והוא שופץ במאה ה-16. מתחת לו (בפינה הימנית כשנכנסים) נמצאו שרידי מקדש זרטוסטרא וכן שרידי מקדש בודהיסטי. המקום שימש את יהודי בוכרה לתפילה עד שיפוצו למסגד במאה ה- 16.
היום משמש המסגד השקוע כמוזיאון לאריגים ושטיחים עתיקים (חלק מהאוסף יפה מאוד) כחנות המוכרת כמעט את כל תכולתה.
בראשית החפירות בלטה רק כיפת המבנה. אין הסבר מספק מדוע המבנה שקוע כל כך ביחס לסביבה ויתכן כי הדבר נעוץ בכך שיסודותיו הם מהעתיקים שיש בעיר ומעידים על מבנה ומפלס קדומים של העיר - קדושה שמשתמשים מאוחרים יותר (יהודים, מוסלמים) התקשו לוותר עליה.

מצפון מזרח למסגד מגוקי אתר נמצא מבנה הכיפות של טאקי טלפק פורושון (שוק הכובענים)
פה כדאי לפנות צפונה וללכת ברחוב חקיקאת. מימין נמצא בית מרחץ (ראה לעיל), חנויות של בעלי מלאכה המוכרים מספריים דמויות ציפורים (יחודי לבוכרה - שווה) והלאה, מימין, בתוך טים עבדולה חאן נמצאת התחלתו של מפעל המשחזר טוויות משי לפי דוגמאות הבדים האוזבקים הצבעוניים.
בצומת שמעבר למפעל הממוקם בתוך המבנה העתיק, אפשר להמשיך צפונה ולהגיע למדרסת אולג בג.

מדרסת אולג בג
אולג בג, נכדו של טימור הצולע, הקים בבוכרה את המדרסה שלו, לא רחוק ממינרט קלאון ב-1417. זוהי אחת משלוש שבנה (הראשונה בכיכר רגיסטאן בסמרקאנד, השנייה בגיג'דובאן 45 קילומטרים מבוכרה לכיוון מזרח). המדרסה המשופצת (1997) אינה פעילה.

מדרסת עבדול עזיז חאן
נמצאת מול המדרסה של אולג בג. עבדול עזיז היה מהשושלת האסטרחאנית והחל בבניין המדרסה ב- 1652, במקביל לבנית החנקה של נדיר דיוואן ומדרסת אנסטמבלי שמשני צידי הלבה האוז.

מדרסת מירי עראב
מירי עראב נמצאת ממזרח לצומת אותה מחלקת כיפת טאקי זרגרון (שוק הצורפים) והיא המדרסה הפעילה של בוכרה.
זוהי מדרסה גדולה ופעילה וכופרים (או מי שניראה ככופר) לא מורשה להיכנס אל בין כתליה. המדרסה נמצאת תחת שיפוץ מתמיד. ככל המדרסות גם כאן נמצאים חדרי התלמידים בשתי הקומות המקיפות את החצר. השיעורים ניתנו בדרך כלל תחת חצאי הכיפות שבמרכז ארבעת קירות המבנה. המבנה הוקם במאה ה-16 ונקראה על שמו של מקובל איסלמי תימני מהנחשבנדי לו היתה השפעה על החאן השאייבנידי עבדאלה. קבריהם של השניים נמצאים במתחם, מתחת לכיפה הצפונית. את קבר הקדוש מסמן מטה שבראשו שערות מזנב סוס. המדרסה היתה פעילה עד כיבוש בוכרה על ידי הבולשביקים ב- 1920. היא נפתחה מחדש ב- 1944 בניסיון לרצות את המוסלמים על ידי סטאלין.

* מינרט קלאון  (טג'יקית - הגדול)
(מינרט- מינאר- מנורה - לפיד)
זהו אחד מהמבנים העתיקים של בוכרה ומתוארך למאה ה-12 (1127). המינרט נבנה על ידי החאן ארסלאן (האריה) מהשושלת הקראחנית (החאנים השחורים).
מגדל המינרט (שמוצאו פרסי) שונה מהמינרט הטורקי הזקוף והמחודד או מהמצרי שמתנשא עם מרפסת. או מאלו שיש בישראל עם כיפתם העגולה. המגדל רחב מעט בבסיסו, הולך וצר עד למרכז ואז מתרחב שוב לעובי הבסיס, שם מופיעים חלונות למואזין וכיפה קטנה ומחודדת באמצע הראש.
המינראט הבודד, העומד בפני עצמו ללא מסגד, משקיף על הרחבה. מינרט פרסי המשקיף על שתי המדרסות, קלאון ומירי עראב. הוא מכוסה חרסינות מזוגגות כחול בחלקו העליון ורובו מכוסה בפיתוחים בחומר. גובהו 47 מטרים ויסודותיו יורדים לעומק של עשרה מטרים נוספים.
לפי המסורת, בנה ארסלאן את המינרט כדי להגן על גופתו של אימאם אותו הרג בקטטה - בלילה הופיע האימאם בחלומו וביקש להיקבר במקום בו לא ידרוך איש על ראשו. אפילו המלך. אין אפשרות לעלות לראש המינארט.

*מסגד קלאון
ממזרח למינרט נבנה במאה ה- 16 מסגד על מקומו של המסגד הקדום שנחרב על ידי צבאות ג'ינגס חאן במאה ה- 13. אפשר להיכנס ולבקר במסגד שהיה מושבת עד הכרזת העצמאות של אוזבקיסטאן ב- 1991. זהו מסגד גדול ויפה שחלקו המערבי נמצא תחת גג ובמרכז החצר מבנה לרהט השתייה והרחצה. בצד המזרחי מסגד פתוח אל החצר שיכול להכיל אלפים רבים של מתפללים. מסגד קלאון הוא מסגד יום שישי ומיועד לקבלת המון.

אוזבקיסטאן
מינארט קלאון. בוכרה


הארק - ארמון מבצר החאן
חומות ארמון החאן, המגדלים והרחבה שמתחתיו, שופצו בקפדנות ב- 1997. המצודה נמצאת כמאתיים מטרים מערבה ממתחם מינרט קלאון כשפתח הכניסה מביט מערבה אל רחוב קארל מרקס. בין הרחוב למצודה נמצאת כיכר הרגיסטאן - כיכר חול ששימשה להתכנסויות המוניות ולהוצאות להורג פומביות (ראה בהמשך).
הכניסה למצודה שראשיתה במאה ה-5, היא דרך שער המוביל למנהרה פנימית העולה דרך תאי הכלא ונפתחת לחצר שמשמאל לה נמצא מסגד עמודים. המסגד המתוארך למאה ה- 19 מכיל בתוכו מוזיאון קטן לכתבים. בחצר שממערב למסגד העמודים (מסגד יום השישי - ג'ומעה) יש שטח פתוח גדר ושער. דרך השער אפשר לגשת לקצה המצודה דרך שטח שנחפר היום על ידי אוניברסיטת בוכרה ולהשקיף משם על בוכרה. המבט הוא ממערב למזרח והזמן המתאים הוא אחרי הצהרים.

אוזבקיסטאן
המצודה של בוכרה


תצפית מזרחה
על התל יש ללכת מאה המטרים בדרך הרחבה לשולי תל המצודה. מתחת לגבעה, משתרעות השכונות האוזבקיות של בוכרה ושדרת המדרסות, מבני השוק המקורים והמסגדים לבנים וחומות, כיפות כחולות, מינארטים, רחובות מאובקים. המראה מרשים : מינרט קלאון, מדרסת קלאון ומירי ערב, המדרסה של אולג בג והמדרסה של החאן עבדול עזיז.
יש לחזור דרך השער אל המסגד ולעלות ממנו דרומה לאורך מסדרון פתוח. משמאל (מזרח) נמצאת החצר בה היה החאן מקבל את השליחים ומסביב לה מבני המגורים והשירותים. גם חלק זה שופץ ב- 1997. ימינה נפתחת חצר ששימשה לאורוות ובקציה הדרומי מערבי חדר המכיל חנות ובה אוספי כלי נגינה ומוצגים מההיסטוריה הבוכרית במאות השנים האחרונות. ליד המבנה נשקף נוף הגן הגדול ממערב (פארק סמעני).
לטוב או לרע, הארק הוא סממן השילטון הבולט של בוכרה- כיבושו והריסתו על ידי הבולשביקים היו סוף תקופה. שיפוצו - כשאר המבנים של בוכרה, הוא תחיה לאומית - אם כי הלאום אינו ברור לגמרי.

סוף החאנה
בוכרה היה שמו של כל המחוז שבין הנהרות. האמו והסיר-דריה. ב- 1919 הגיע לחאנת בוכרה קפטן ביילי הבריטי, איש האינטלג'נס האנגלי, ה"צ'קה" הבולשביקי חיפש אותו בטשקנט. האנגלים ניסו לחסום את חלומו של לנין על מהפיכה קומוניסטית במזרח, את הדרך להודו דרך השער האפגאני. ביילי הצליח להימלט מטשקנט לבוכרה בעזרתו של סוכן רוסי בשם מנדיץ'. הבולשביקים ניסו להשיג ידיעות על המתרחש בין חומות העיר שעמדה בפניהם. עשרה סוכנים בולשביקים נחשפו והוטלו ממגדלי העיר אל המרצפות הקשות. מנדיץ', סוכן "צ'קה" בעצמו שחיפש מפלט אל האמפריה הבריטית, הציג את ביילי, שנמלט מפני ה"צ'קה", כאיש המוכן לרגל לטובת העיניין הסוציאליסטי. ביילי, הסוכן האנגלי אותו חיפשו הרוסים, גויס על ידי ה"צ'קה", ובתחפושת זו חדר אל בוכרה, כדי להעלם משם ביחד עם מנדיץ' אל המפלט הבטוח של איראן.
רק ב- 1921, ארבע שנים לאחר מהפיכת אוקטובר, נכבשה בוכרה על ידי הצבא האדום והחאן נמלט לאפגניסטן, משאיר מאחוריו את נשות ההרמון. יושבות בחדרים, מוגנות במסורת. הקומוניסטים עמדו אובדי עצות מול החומות. והנשים. ההרמון המשיך להתנהל כמו שהוא. נשים חוקיות. פילגשים וסריסים. עד שפורסמה פקודה המקנה זכות לחיילים להיכנס להרמון ולקחת משם כל אחד אישה איתה יתחתן. במשך היום והלילה סאנו חומות ההרמון בצעקות וצחוק החיילים הרודפים את נשות החאן הנמלט, אוספים בין זרועותיהן את היפות בנשות בוכרה.

מסגד בולו האוז
ממערב לארק נמצא מאגר מים ולידו מסגד הנקרא בולו האוז ונבנה ב- 1718. זה היה המסגד בו התפלל החאן. ליד הבריכה, בצדו הדרומי של המסגד מינרטקטן הנוטה על צדו. המינרט הקטן מחקה את מינראט קלאון. המסגד, מבנה גבוה עם עשרות עמודי עץ מגולפים, מצל על הבריכה סביבה צומחים עצי תות גדולים. מאגר כמו זה של לבה האוז. צורפים מציצים ורומזים מחנויות שבתחתית המבנה. הדת עוד לא חזרה לפה. תה ירוק על גדות המאגר. מים כהים עד המדרגה השלישית.

*** קבר אסמעיל סמעני
בתוך הגן (פארק סמעני) עומד מוזוליאום קטן. המדינה המוסלמית הראשונה במרכז אסיה היתה של הסמנידים. מהראט ובאלח במערב ועד לאיספהן שבאיראן. הבירה היתה בוכרה ובה ספריות כתבי יד בפרסית, ערבית וטורקית. רק השוק וקבר אסמעיל נשארו מהמדינה שמטבעותיה הגיעו לאורך דרך הזהב עד סקנדינביה. את קבר, שנחשב לאחד מהדברים הנפלאים שיצר תור הזהב האיסלמי, על דגמיו הגיאומטרים שנרקמו בזויות השונות בהן הונחו הלבנים, מצאו במקרה ב-1930 כשגילחו את הקרקע לפארק קירוב. את לבני המבנה שיחזרו מחומר, חלמון ביצה וחלב גמלים, כמו שנבנה במקור אלף שנה לפני כן.
מתחם הקבר משמש היום כמקום עליה לרגל וכאחד מהמקומות המקודשים במרכז אסיה, פה כמו גם במקומות קדושים אחרים (שאחי זינדה בסמרקאנד, קברו של פחלוואן מחמוד בחיווה) נהוג להקיף את הקבר עם כיוון השעון ולאחר מכן להיכנס פנימה ולקבל את ברכתו של אימאם באחת הפינות.

זהו אחד המבנים המושלמים של מרכז אסיה ויה במימדיו הקטנים ובכך שכל קישוטיו ועיטוריו הם לבני החומר מהם הוא בנוי המונחים בזוויות שונות ויוצרים עיטור גיאומטרי מפליא. שווה מאוד!

אוזבקיסטאן
משפצים את בוכרה


מוזוליאום צ'שמה איוב (מעיין הנביא איוב)
בקצה הגן, לא רחוק מחומות המצודה, עוד מבנה מוזוליאום נוסף. כיפה קונוסית מזדקרת כמו כיפות המסגדים הסלג'וקים של טורקיה מסלג'וק, קיסרי וקארס. כמו קונוסי הטוף של קפדוקיה. כמו כיפות הכנסיות הג'ורג'יות. ארבעת אלפים קילומטרים של כיפות. מסע רעיוני של צורות באבן. הסלג'וקים הגיחו מתוך מרכזה של אסיה, יורשים את הסמנידים, מתגלגלים מערבה, כונסים תחת שלטונם את מרחבי המישורים הטורנים, את המדבר הטורקמני, את הים הכספי, את פרס, כובשים את בגדאד ב- 1055, מתנגחים עם הנסיכים הג'ורג'ים ומביסים את האימפריה הביזאנטית בקרב מאלזגירט ב- 1071. עומר כיאם הפרסי חי תחת הסלג'וקים. האימפריה התפוררה תוך כמה עשרות שנים, נכבשת על ידי מוחמאד עלה א-דין שמולדתו ובירתו היו באורגנג' (גורגנג' - ראה קוניה אורגנג' - טורקמניסטאן) שעל גדות האמו-דריה התחתון, ושרידיה המערביים, הסולטנות הסלג'וקית-הרומאית, נמחצו על ידי המונגולים של ג'ינגס חאן.
לקבר שלוש כיפות. אחת חרוטית - סלג'וקית ושתיים רגילות. הן מתוארכות מתקופות שונות - הראשונה מהמאה ה- 12, השנייה מהמאה ה- 14 והשלישית מהמאה ה- 16.
בתוך המבנה מעיין שנובע לפי המסורת מאז חבט איוב באדמה הקשה של בוכרה. שתיית מימי המעיין טובה למזל. אם איוב הוא קנה מידה למזל.
שתיית המים אמורה להיעשות בחברותא. ולכן רוב האנשים המגיעים אל הקבר אוספים את המים בכלים ולוקחים אותם כדי לשתות עם משפחה או חברים.

השוק
השוק נמצא בפאתי מערב של העיר העתיקה, מתחת לשרידי חומות החומר, ואפשר להגיע אליו דרך הגן (פארק סמעני), מיד מעבר לקבר צ'שמה איוב. השוק גדול מאוד ומפואר וביום א' יש בו קרקס פעיל עם תזמורת, להטוטנים ועושי להטים.
השוק מוליך לעבר שרידי החומות הגדולות שהקיפו את העיר.
השוק שמר על מקומו מעל שכבות ההיסטוריה. מתחת לחומות, בכניסה המערבית לעיר. ערים קמות ונהרסות, שלטונות משתנים. השווקים הפתוחים שומרים על מקומם ליד חומות העיר.

*צ'אר מינאר (ארבעת המינארטים)
לצ'אר מינאר ארבע כיפות. ארבעת המגדלים שלו דוחסים בין מותניהם מבנה קבר קטן ורבוע. מתחת לכיפות הכחולות מבהיקות יש דגמים גאומטריים מזוגגים. הצ'אר מינאר היה מבנה במבוא למדרסה שנעלמה והיום הוא נמצא בלב שכונת מגורים מצפון לרחוב פושקין והוא אחד מהאתרים המזרחיים שיש בעיר. לפני המבנה שאינו דומה למבנים אחרים יש בריכת מים יפה ויבשה. מקום מצוין לשבת בשקט בשעת אחר צהריים

על פי המסורת המבנה נבנה על ידי סוחר עשיר שחיפש חתנים טובים לארבע בנותיו. כל מגדל מוקדש לילדה. המבנה עמצמו היה קבור עד מעל לדלת הכניסה שלו עד לאמצע שנות התשעים של המאה ה-20.

בית פאייזולה חוג'אייב
הבית, שנמצא בחלק הדרום מערבי של העיר בקרבת רחוב נמוזגוח, שווה בביקור. חוג'אייב סייע לבולשביקים להדיח את החאן והיה לשליטה של אוזבקיסטאן עד שטוהר על ידי סטאלין.
הבית הוא בית אביו - סוחר עשיר בשם עבדאללה שבנה את הבית ב- 1891. הבית משמש כמוזיאון ואפשר להתארח בו לארוחת ערב ולמופע אופנה ומוסיקה.
זוהי דוגמא נאה של בית בוכרי של סוחר עשיר.

מואזיליאום בחו א-דין נקשבאנדי
המואזיליאום המתוארך למאה ה-14, נמצא 12 קילומטרים מזרחה לבוכרה בכפר בשם קאסרי אוריפון. זהו מקום הולדתו וקברו של בחו א-דין נקשבאנדי - קדוש מסתגף שיסד זרם סופי-נזירי הקורא לעבודת כפיים וצניעות. מסדר דתי סגור שכמוהו יש בעולם האיסלאמי (בדומה למסדרי דרווישים). עולי רגל רבים מגיעים אליו מרחבי חנאת בוכרה.
נקשבאנדי, שהסתפק במועט ודגל בשלום ובסופיות (רוחניות) אומץ על ידי טימור וכל החאנים של בוכרה קבורים מדרום לקברו הענק של הקדוש. ועם זאת, דווקא אחד מתלמידיו הוא זה שטמן מארב ורצח את נכדו המוכשר של טימור – האסטרונום והמתמטיקאי אולאג בג (שהיה איש דתי ובנה מדרסות בבוכרה, בסמרקאנד ובשחריזעבאס) משום שניראה היה לו שאולאג בג אינו דתי דיו.

וזה מכיוון שהנאקשבנדים לא מרוכזים רק בפעילות מיסטית של גאולת היחיד מול העולם אלא גם במעורבות פוליטית והם ערים ויודעים מה קורה בעולם- ב/שונה ממסדרים סופים אחרים.

על פי המסורת מייסד המסדר הוא החאליף הראשון - אבו באקר.

הנקשבאנדים השתתפו במרד הצ'צ'ני בקווקז באמצע המאה ה-19 והיו חלק מהגרעין הקשה של הבאסמצ'י (עיין המרד האיסלאמי ואנוואר פשה) בזמן מלחמת האזרחים והכיבוש הבולשביקי של מרכז אסיה. מטבע היותם מסדר סגור וסודי - הצליחו לשמור על זהותם ואמונתם בשנות השילטון הקומוניסטי האנטי-דתי.
מתחם הקבר, המתוארך למאה ה- 16, הוא המקום הראשון בחשיבותו למסדר הנחשב לחשוב במרכז אסיה.
המתחם מכיל חנאקה, שני מסגדים, מינרטנטוי ואת קבר הקדוש הנמצא בחצר.
המקום משמש כיעד לעליה לרגל והצליינים מקיפים את המתחם נגד כיוון השעון, ומקבלים את ברכתו של האיש הקדוש היושב במתחם. מחוץ למתחם מטבח להעלאת זבחים ומנחות.
לא רחוק ממנו נמצא עץ משאלות - דבר מקובל במרכז אסיה - קשירת חתיכת בד או נייר לענפי העץ - מעין כותל מערבי מקומי - מכתב אל הרוחות.
בקרבת הבריכה נמצא גזע עץ תות עתיק מפותל ומפוצל שהנשים מקיפות 3 פעמים ועוברות מתחתיו. לפי המסורת, זחילה מתחתיו תפרה נשים עקרות.
מחוץ למתחם יש צ'אי חאנות ומלונות לעולי הרגל.

ארמון החאן - מוחי חוסה (ארמון כוכבי הירח)
זהו מעון הקיץ של החאן האחרון - עלים חאן שנבנה בסוף המאה ה- 19. חיצוניות הארמון קולוניאלית רוסית - ותוכננה על ידי בעלי מקצוע רוסיים בעוד שהפנים שומר על מראה בוכרי מסורתי.
בחירת מקום מעון הקיץ נעשתה על ידי אביו של עלים חאן – עבד אלחאד חאן שתלה נתחי עזף במקומות שונים ובנה את ארמון הקיץ במקום בו נרקבו לאחרונה - המקום הקריר ביותר בקרבת בוכרה.
חצר מובילה אל מגורי הנשים והמקום בו קיבל החאן את אורחיו, הארמון משמש כמוזיאון אתנולוגי ומדריכות דוברות אנגלית מנחות את המבקרים. שטיחים למכירה מונחים בכל מקום, כבכל מקום בבוכרה.
מעבר למתחם הראשון נמצא גן (מוזנח) שהיה מעין גן חיות פתוח בו סובבו טווסים וחיות אחרות בין עצי הפרי.
החלק השלישי הוא ההרמון הנמצא בצמוד לבריכה. משמאל לבריכה נמצאת מרפסת עץ מוגבהת (פוויליון) שעליה, לפי המסורת, ישב החאן בזמן שנערות ההרמון רוחצות בבריכה. מגובה הפוויליון היה החאן משליך תפוח למי שחפץ ביקרה. או בגופה.
מעבר לבריכה בנו הקומוניסטים בית חולים גדול ומכוער.
המקום מוזנח והכניסה (ככל אתרי בוכרה) בתשלום.

מלונות בבוכרה

רוב מלונותיה הנעימים והשווי םשל בוכרה, הן מבחינת תנאים והן מבחינת אווירה נמצאים בעיר העתקה, סביב הלבה האוז - מאגר המים של העיר או במרחק של כמה מאות מטרים ממנו.

שם כדאי להיות ולהזמין ולזכור שבתקופות העמוסות - הסתיו שבו החגים היהודים ומזג האוויר נוח לטיול  - כדאי לגור דברים מראש.

הרשת של מליקה מחזיקה כמה מלונות ואפשר להזמין באינטרנט

מלון נחמד לא רחוק מהלבה האוז הוא מלון איסט AIST טל: 998652242305      3092002 99865 כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת


אפשונה- מוזיאון איבן סינא.

אפשונה נמצאת כ-20 קילומטרים מצפון לבוכרה. לאורך הדרך שדות כותנה. אפשונה עצמה היא בתים עם גגות פח ורחובות מאובקים שעצי תות צומחים בהם. המוזיאון של אבן סינא הוא מבנה בטון בתוך גן בכניסה לכפר. פסל גדול של אבן סינא בחוץ, מחכה לעולי הרגל. בחדרי המוזיאון מוצגים ציורי הנתיחה, ספרי הרפואה והפילוסופיה ומכשירי הניתוח. תור הזהב המוסלמי מספרד ועד למרכזה של אסיה.
למוזיאון אפשר להיכנס כמעט בכל שעה וכן לקבל הסבר ברוסית. המוזיאון חביב מאוד.
אבן סינא נולד ב- 980, כששלטו הסמאנידים. מגיל צעיר התפרסם כרופא. בנעוריו ריפא את סולטאן בוכרה ומשום כך קיבל רשות להיכנס לספריה. ואחר כך נדד ברחבי מרכז אסיה ופרס. הוא נפטר ב- 1037 בחמאדאן.
במוזיאון מכשירי רפואה, מפת נדודים. עותקים מהספר "אל שיפעה"- מטפיזיקה. ספר ריפוי הנפש "כתאב שפא אל נפש." אבן סינא הכיר את המיסטיקה האריסטוטלית והושפע מאריסטו והנאופלטוניזם, מגן במדעי הטבע על אריסטו. DE CONGLATION ET CONGLATIONE LAPIDUM הוא תרגום של אחד מספריו ללטינית. הוא השפיע על מדעי הטבע באירופה של ימי הביניים. אבן סינא הסביר את היווצרות הסלעים בהשקעה, הצפות ימיות והתאבנות. המטאוריטים מקורם בשמים. איש של הגיון ודעה ברורה שלא האמין באלכימיה. "אל קאנון פי אל טאב"- "חוקת הרפואה" תורגם לעברית וחלקים ממנו: סמי רפואה, אנטומיה וריפוי עיניים תקפים גם היום. באחד הימים, הגיע אליו איש צעיר עם תינוק חולה בן חצי שנה והתחנן לפניו שיציל את חייו. עכשיו אתה בא אלי? נזף בו אבן סינא. אתה מאחר בשישה חודשים, היית צריך להתחיל לטפל בריפויו מרגע שנולד. במובן זה הקדים אבן סינא באלף שנים את הרפואה המודרנית, מתכוון לכך שצריך לטפל בילד מרגע היווצרותו וכי אי טיפול ואבחנה בזמן הם הגורם למחלות ותמותה.

אוזבקיסטאן
המינארט הלא גמור בחיווה
***חיווה. (הי-ווא, מים נעימים)

חיווה, 27 קילומטרים מדרום מערב לאורגנג', נוסדה לפני כ-400 שנים,  מחליפה את קוניה אורגנג' שנהרסה על ידי המונגולים. זו היתה מולדתו ומכורתו של מוחמאד עלה-א דין, השליט החורזי שהפריד בין ג'ינגס חאן לכיבוש קדמת אסיה והמערב. בנו, ג'לאל א-דין המשיך להלחם ללא מורא במונגולים במשך זמן ארוך, נע מאפגניסטאן לפרס ולעירק, מנצח ברוב הקרבות ונהרג במארב לאחר עשרות שנים של מרדף עקוב מדם.
אבן בטוטא חצה במאה ה- 14 דרך מחוז חוראזם בדרכו לסין. מהלך 18 יום דרך המדבר הנורא של הקיזיל קום (המדבר האדום) לבוכרה.
קוניה אורגנג', שהתאוששה מהמונגולים, נזנחה על ידי הטימורידים שהמרכז שלהם היה בסמרקאנד.

השאיבנידים, התגבשו לכוח בחורזם וזנחו את האזור על מנת לשלוט במרכז אסיה מסמרקאנד ובוכרה.
ב-1592 ייסדו השאיבנידים את חיווה במקומה הנוכחי, 180 קילומטרים דרומה מקוניה אורגנג', אלא שהמרחק מבוכרה לחיווה גרם להיווצרותה של חאנה עצמאית. בראשית המאה ה-18 חיפשה החאנה את חסות הצאר, אלא שכשהגיע המשלחת הצארית בראשות הנסיך אלכסנדר בקוביץ' ב-1717, הציע לו החאן כי חייליו יתפזרו בכפרים, שם חוסלו במהירות. ראשו של בקוביץ' נשלח לבוכרה.
הרוסים לא שכחו לאנשי חיווה את המעשה מה גם שהחאנה התפתחה כשוק העבדים הגדול של מרכז אסיה, אנשים נשדדים מכפריהם כדי להפוך לעבדים בעיר. עבדים בורחים היו מובסים על ידי המדבר ואוזניהם נרצעות לאתא דרווזה -השער המערבי של העיר.
העיר נחרבה בפעם האחרונה במאה ה-18 על ידי השאח האיראני נדיר (1740). במשך כמה עשרות שנים הייתה העיר חלק מהאימפריה הפרסית ואז שוב, משום ריחוקה והגנת המדבר, פיתחה שילטון מקומי. ב-1801 שלו הרוסים צבא נוסף שחזר במחצית הדרך כשנירצח הצאר. ב-1839-1840 יצא צבא רוסי לכבוש את חיווה כחלק ממשחק הציד הגדול נגד האימפריה הבריטית. הצבא קפא למוות במהלך החורף הקשה ביותר של המאה ה-19 ונאלץ לשוב בחזרה.

באותו זמן יצאו זה אחר זה שני קצינים בריטים - ג'יימס אבוט ווריצ'מונד שייקספיר וכל אחד בתורו הצליח לשכנע את החאן אלקולי שאם ישחרר את העבדים הרוסיים - יוסר האיום הרוסי מעל ראשו, מכיוון שלרוסים לא תהיה עילה לכבוש את החנה. העבדים שוחרורו והובאו על ידי ריצ'מונד שייקספיר לאורנברג. אלא שב-1873, לאחר שמרכז אסיה היתה שלהם, יצא הגנרל הרוסי קאופמן בראש צבא בן 13,000 חיילים וכבש את החאנה. עד 1920 היתה החאנה ווסאלית של הצאר ואז הפכה לרפובליקה סוציאליסטית שב-1924 שולבה באוזבקיסטאן.
עד 1991
היתה חיווה עיר מוזיאון ולא התגוררו בין חומותיה. מסוף האימפריה הסובייטית יש חזרה הדרגתית של חיים לתוך העיר העתיקה עצמה, שהיא יפה כמו אגדה וניראית יותר מכל כמו עקרבה - עירו האגדית של אלאדין -חומות כבירות שעליהן שיני חומר צהובות. מינרטים קטומים, כמו אלו של מינרט קלאון בבוכרה מזדקרים מתוך החומה ומחוץ לה, מדרסות, מסגד יום שישי עם 213 עמודי עץ, הרמון, קברים קדושים, שוק צבעוני עם בדים וכל טוב ואנשים איטיים ומחייכים.

הכניסה לחיווה היא דרך אתא דרווזה, השער המערבי של העיר. השער כלוא בין מצודת העיר- הקוניה ארק לבין המשך החומה שהולכת ודועכת בהמשכה כלפי דרום. אורכן של חומות העיר כשניים וחצי קילומטרים, אפשר לעלות על חומת החומר הרחבה. בכמה מקומות יש בתי קברות על החומה. מתחת לחומות, בחלק הצפווני של העיר, בנויים בתי חומר -הויצ'נטלה, העיר הפנימית, מדרגות פנימיות עולות אל החומות שעצי קראגש תומכים אותן.

מימין לשער נמצאת מדרסת מוחמד אמין המשמשת כמלון חיווה. מאחורי המלון (מדרום מזרח לו), נמצא המלון החביב של חיווה - מלון ארקנג'י שיש לו חצר נחמדה ואפשרות לנמנם על המרפסת מול החומות. מיטה ושלוש ארוחות ביום עולות 20$. בעל המלון שאינו דובר אנגלית הוא איש העולם הגדול. לפחות במשמעות שהוא מודע היטב לערך הדולר ולחיבה שהוא רוחש לו.

קאלטה מינור - המינרט הלא גמור
המינרט הלא גמור נמצא מייד מימין לכניסה אל העיר. אפשר להיכנס ולבקר בו. מייד אחריו ימינה היא הפנייה למלון ארקנג'י. אפשר, תמורת תשלום סמלי, לטפס לראש המינרט הלא גמור שבסיסו מעיד שהתכוון לטפס גבוה. המלחמות בין חאנת חיווה לבוכרה. כאן תכנן החאן של חיווה, מוחמד אמין, לבנות מינרטענק שיתנשא לגובה של 120 מ', גבוה מכל המינרטים של בוכרה. הבניה היתה במאה ה- 19. יתכן כי האיומים הרוסיים וסיבות לא צפויות הפסיקו את הבנייה. הרחובות המרוצפים בצל המינרט והמדרסות דוממים ושקטים בדרך כלל אלא אם כן מתקיימת מסיבת חתונה שאז עומדים המנגנים על הראש הקטום.

אוזבקיסטאן
חיווה ממגדל החאן


המצודה, הקוניה ארק
המצודה, הקוניה ארק, נבנתה במאה ה-17 על יסודות קדומים יותר. המצודה מקיפה את מגורי החאן, הכלא, מסגד, הרמון ומגדל התצפית. כל אחד מהם שווה ביקור.

כלא (זינדון)
מבנה האבן הקטן והאפלולי נמצא משמאל (מדרום) לשער הכניסה, מול הרחבה הגדולה של העיר. הכלא קטן, מכיוון שהפושעים הוחזקו בו 10 ימים ואחר כך נזרקו מהמגדל, הוכו למוות, או נקברו חיים. נשים לא נאמנות היו שמים בשק עם שני חתולי בר. על השק היו מכים במקלות. כל זה היה כאן עד 1920. אז נסגר הכלא ושיטות הענישה הפכו להיות הומניות יותר כפי שמתאר סולז'ניצין ביום בחיי איוואן דניסוביץ'.
כשניכנסים מהכיכר לתוך חומות המצודה מהשער הצמוד ופונים ימינה, מגיעים למסגד פתוח. מהמסגד אפשר להמשיך במעלה מדרגות אפלוליות לתוך מבנה החומר ולטפס לראש המצודה, למגדל מרפסת שהיה קרוב לודאי מרפסת ההתמוגגות של החאן (אוק שאח בובו). מקום נפלא להיות בו בבוקר מוקדם, בליל ירח מלא, אחר צהריים מאוחר ובכל שעה. הנוף. שווה להסתכל צפונה לחומה המושלמת הנגמרת בסופו של דבר בבניין סוציאליסטי דפוק. מהחומה אפשר לראות איך תוכננה העיר ולאיזו רמת שלימות אדריכלית הגיעו בנאיה. אפשר אולי להתווכח על הדמוקרטיה או על קומוניזם, אבל אין ספק שתרבות אינה קשורה בטוב לב אם כי ברור שרעיונות חברתיים סוציאליסטים, פשיסטים או קפיטאליסטים עטופים בדמוקרטיה, מזיקים יותר לסביבה מעריץ אחד שיש לו חוש לשלימות.
כשיורדים מהחומה ופונים ימינה (דרומה) יש חצר גדולה ויפה המשמשת לחגיגות וחתונות.

מדרסת מוחמאד רחים חאן
נמצאת מול המצודה מצידה המזרחי של הכיכר. המדרסה שנבנתה במאה ה- 19 קרויה על שמו של החאן המשורר מוחמאד רחים שבימיו (1873) איבדה חיווה את עצמאותה.

אוזבקיסטאן
מינארט בחיוה


***מסגד יום השישי
המסגד נמצא בהמשך הרחוב (קארל מארקס) המחבר את השער המערבי (הכניסה הראשית) עם השער המזרחי (המוביל לשוק, ראה בהמשך) את תקרת המבנה הנפלא מאוד תומכים 213 עמודים מעץ הקרגש - אולמוס שעיר. בוקיצה. הבוקיצה לא גדלה במדבר. עץ שגדל באזורים הממוזגים של אירופה, או בשולים של אסיה הטרופית. העץ המשובח לבניין, עמיד בפני תולעים ורטיבות, הובא לפה מאסטרחן, עם דרך השיירות שעלתה מבוכרה לכיוון רוסיה. המסגד נבנה במאה ה- 10 ושימש במאה ה-13 כאורווה לגייסותיו הרכובים של ג'ינגס חאן, המונגולי שאמר: "אם אין לי סוס, איך אוכל לחיות, אם אפול מהסוס - איך אוכל להלחם." רהט רחצה לבן עומד במרכז המסגד שמחצלות קש על ריצפתו.

יופיו של המסגד נובע מהמתמטיות שלו. הוא שונה ואולי אפילו הפוך בסגנונו הארכיטקטוני משאר מבני חיווה, אבל אולי משום שהוא קדום מהם בשבע-מאות שנים. תחילתו בתקופה הערבית הגדולה שבה פרחו מתמטיקה, אסטרונומיה, שירה, פילוסופיה ורפואה.

באותה תקופה דומה כי מרכז גדול של פיתוח האלגברה היה במרכז אסיה ובעיקר מפורסם אל חורזמי ששיבוש שמו הניב את האלגוריתם (פסלו הנאה נמנצא על רחבה מוגבהת מחוץ לשער אתא דרווזה) האיש נקרא גם אל ג'ברי - ומכאן אלגברה והוא שיבא את המספור ההודי של האפס והחדיר לעולם המוסלמי ובעקבותיו לאירופאי את המספור המקובל עד היום, אבן סינא עסק ברפואת גוף ונפש וכתב את הקאנון, ביירוני פילוסוף תוכן ומתמטיקאי, ועומר חיאם (מאוחר לשאר עסק במתמטיקה אסטרונומיה וכתיבת שירים בעל אפיונים מדויקים).

למסגד 213 עמודים שמוסדרים במלבן שכיונו הצר צפון דרום. הכניסה היא מהמזרח והמחרב פונה מערבה למכה. מכל זווית אם מסתכלים מצטמטמים העמודים לאחד לרוחב באלכסון או לאורך.

מבנה המחרב בנוי כקונכיה שמחזירה את הקול ומפזרת אותו שווה - האקוסטיקה מצוינת ומדוייקת.

למבנה שתי ארובות אור גדולות ומתחתן בריכות שמיועדות לאזן את טמפרפטורת החורף והקיץ הקיצוניות.

אחד משלושת המבנים הגדולים של מרכז אסיה.


מבנה המסגד של היום שוקם במאה ה- 18. אפשר לעלות למינרט הנמצא בפינה השמאלית כשנכנסים.

ארמון טוש חובלי (בית האבן) -הרמון אלקולי חאן
הארמון שנבנה בין 1832 ל- 1841 על ידי החאן אלקולי, נמצא באותו קו של מדרסת מוחמד רחים חאן לכיוון מזרח, ונמצא מול הקרוואן סראי של אלקולי חאן. ההרמון הוא בניין מלבני המקיף חצר מרוצפת ששתי קומות חדרים מביטות עליה ועל המרצפות המאוירות. לאלקולי חאן היו 41 נשים. 5 חוקיות ו- 36 פילגשים. הפילגשים התגוררו בחלק הצפוני והחוקיות בחלק הדרומי. על בסיס אחד העמודים טבוע צלב הקרס שהוא סמל הודי המסמל אינסוף. הזבובים (דבורים? עשים או פרפרים שנמשכו אל האש הזראוסטרית?) הכחולים שמזוגגים על הקירות הם סמל למזל.
לפי המסורת המקומית ציפור השמש - סמוך, טסה לחורז והשאירה את סימני רגליה בחומר הלח. אחד מהאומנים שהביט בסימנים שהשאירה, גילה כי יש 112 סימנים כאלו ואלו חלק מהסימנים והעיטורים המעטרים את קירות ארמונות, מדרסות ומסגדי חיווה.
במתחם חצרות נוספות ששימשו לשימושים שלטוניים - משפטים וקבלות פנים.

אוזבקיסטאן
הרמון בחיווה


קרוואנסאראי, מדרסה ושוק של אלקולי חאן - השוק המודרני.
מול ההרמון עמד מבנה הקרוואן סראי של אלקולי חאן שנבנה במאה ה- 19. אז עדיין הוליכו הדרכים ממרכזה של אסיה לאסטרחן ומוסקבה, עולות לאורך אפיק האמו-דריה לאורגנג' וחיווה, חוצות את הנהר ואת המדבר בשיירות. אל הקרוואן סראי צמודה מדרסה ושוק. שוק יום הראשון של חיווה (שווה מאוד) נמצא צמוד לאחורי המכלול של אלקולי חאן. על מנת להגיע לשוק יש לעבור על פני פינת המדרסה של אלקולי חאן ולפנות שמאלה (מזרחה) ולאחר המעבר האפלולי מתחת לשער המזרחי לפנות שמאלה, צפונה אל השוק. אפשר לחזור לעיר (או לצאת) דרך פינת הקרוואנסראי.

מדרסת שירגזי חאן
המדרסה שנבנתה לזכר המערכה המוצלחת נגד משהאד נמצאת מול קבר פחלוואן מחמוד. 5000 עבדים הובאו כדי לבנות את המדרסה ובתמורה הובטח להם חופש. שירגזי לא עמד בהבטחתו. העבדים רצחו אותו. מחתאם קולי, המשורר הטורקמני, אבי סבו של אינדירא גנדי, למד פה. מג'וליקות ממוספרות מעטרות את כותלי המסגד. כחול לשמים, ירוק לדשא, צהוב למדבר ושחור צבע הטוב. אלוהים. מג'וליקה היה השם שסעידה השתמשה בו לתאר את עיטורי החרסינה שציפו את קירות האבן. איטלקית. הארכיטקטורה ומתאריה חוצים לאורך דרכי המסחר. רעיונות ומילים.

קבר פחלואן מחמוד
פחלואן מחמוד היה משורר, מתאבק וחייט ו מושל העיר חיווה לפני 600 שנים. בנעוריו לא התחתן מכיוון שיום אחד, לפני חתונתו, רצה לבקר את כלתו, הוא טיפס על גג ביתה והחדיר את רגלו דרך האשנב, כשהשתלשלה הרגל פנימה חש בחולשה נוראה, ואז אמר לעצמו - אם רק כשרגלי רואה אותה אני חש בחולשה כזו - מה יקרה כשאראה אותה בעיני? ומכיוון שפחד לאבד את כוחותיו נשאר רווק. וגם היא.
הדבר התנקם בו כשהתבגר והוזמן להתאבק נגד מתאבק מפורסם שהציב מולו את בנו, כשמחה על כך אמר לו האב - לי אין כוח להיאבק יותר - בני הוא כוחי עכשיו.
באחד ממסעותיו הגיע להודו והתאבק לפני אקבאר, כשניצח, הציע לו המלך כסף וזהב. פחלואן דחה את המתנה וכשנשאל מה הוא רוצה אמר: עור פרה שבו אוכל להחזיר כמה שיותר מבני ארצי שהם עבדים בממלכתך. המלך חשב שהעור יקיף שישה או עשרה. פחלואן מחמוד קצץ את העור לסרטים והקיף מאות העבדים אותם הוביךל בחזרה לבתיהם שבמרכז אסיה.
באותו מסע מפואר הביא גם את העמוד הענק שעליו פסלי הבודהא וחקיקות הלוטוס הנמצא עד עצם היום הזה במסגד יום השישי שבחיוא.
פחלואן מחמוד לא היה קדוש אלא משורר שאמר כי קל לצבוע את העננים בדם הלב ולמוסס הרים עקשנים אבל קשה משאול שיחה עם בור החושב כי הוא יודע הכל.
הקבר משמש מקום לעליה לרגל משום שבחצר המתחם באר שמימיה טובים להפרות לעקרות וללדת בנים. נשים נוהגות לשתות מים מהבאר ולשטוף את פניהן. שלושה ביקורים שווים לחאג' למכה אנשים השותים מהמים, חלומותיהם יתגשמו, נשים יכנסו להריון ובעלי מום ירפאו. 3 פעמים הן המרשם הקבוע של מרכז אסיה כדי להשאיר את עולי הרגל בבית ולעקר את מרכזיותה של מכה באיסלם המקומי.
לפי הנוהג המקומי יושב אימאם מסוכל רגליים בפינת החדר המוביל לחדר הפנימי בו הקבר עצמו, כשסביבו גברים ונשים. אלו חוזרים על מילות תפילת הבקשה, מכסים את עיניהם, ועוטפים בשפתותיהם את פיסות הלחם שהמולה מגיש להם.
"...בפתח מבנה הקבר הובילה אישה נערה עיוורת. היא עצרה והאם לקחה את ידי הנערה והחליקה איתן על דלתות העץ המפותח. הנערה חפנה את כפות ידיה ושטפה את העיניים." (מתוך דרך המשי - 1991)
התקדשותו של פחלואן חלה במאה ה-19 על ידי אלקולי חאן שרצה בקדוש מקומי. אז נבנה המבנה מחופה הכיפה מעל קברו של פחלואן מחמוד. כך האציל על עצמו החאן של חיווה את קדושת איש הנסים.

מפתח שער הקבר אפשר לראות את השער המזרחי שאחריו התקיים שוק העבדים. כל השער הזה נירצעו אוזני העבדים הנמלטים. עמודי עץ החזיקו את התקרה וארובות עור הושארו בתקרת העץ.


מדרסה ומינרט איסלם חוג'א.
מהמינרט שגובהו 45 מטרים, משתרעת העיר. מוזיאון גדול ומשומר. חומת הקש והחומר מקיפה אותה. זיגוגי החרסינה מבהיקים מהקירות בתוך השמים הכחולים. במרחק אפשר לראות את השדות שמחוץ לחומות, משתרעים אל המדבר שמעבר לגבול הנאה. רוב העיר (דישון קלה) נמצאת מחוץ לחומות. יופיה של העיר המזרחית, כמו בבאירם עלי, כמו בבאקו, כמו בבוכרה, נשאב אל תוך הכלום. המינרט נבנה ב-1910. איסלם חוג'ה היה הוזיר הגדול של חיווה בתחילת המאה ה-20 והמדרסה הנושאת את שמו מכילה מוזיאון אתנולוגי שבו ביגוד מסורתי, עבודות עץ, ברזל, קדרות רהיטים ותכשיטים. מוזיאון קטן ונפלא! איסלם חוג'ה היה מחדש שייסד בית ספר מודרני, הביא את הקשר הטלגרפי לעיר ובנה בית חולים. כמו אינטלקטואלים אחרים, עורר עליו את חמת הפקידות ואלו דאגו לרצוח אותו.

העיר של אלאדין

הפעם הראשונה בה הגעתי לחיווה היתה בסתיו 1991. האימפריה הסובייטית התפוגגה. אחת מהתופעות העל טבעיות בהן מסך ברזל הופך שקוף. המראה. כמו גוש קרח שהפך לאד. הכל היה אותו דבר חוץ מזה שאוזבקיסטאן, רפובליקה שנולדה מתוך רצון סובייטי לשבור, לטרוף ולחלק את החאנות של מרכז אסיה, הפכה פתאום למדינה אמיתית גם אם עוד לא ידעה את זה.
מטוס ישן ואפלולי הוביל אותי מבוכרה צפונה לאורגנג'. ומשם, לאורך תעלות המים שנמשכות מנהר האמו-דריה, האוקסוס של אלכסנדר הגדול שחצה אותו על רפסודות עשויות מנאדות עורותיהם של הצאן, עצרה הוולגה המפוארת שריפודה אדום בפתחה של עיר. כמו בכל האגדות, הכל היה כל כך זול אז שיכולתי להרשות לעצמי מטוס, לימוזינה צמודה ומדריכה בשניים וחצי דולר.
ב-1923, לאחר שניצחו הצבאות האדומים את הלבנים במרכז אסיה, הגיע לנין והחליט כי כל חמודותיהן של חאנות סמרקנד, בוכרה וחיווה ישומרו ויהפכו למוזיאון אדריכלי. לנין הוא שלקח את החאנה של בוכרה. הוא שנתן את הרפובליקה של אוזבקיסטאן. את חמודותיה.
נכנסתי אל העיר דרך אתא דרווזה, השער אליו היו רוצעים את אוזניהם של העבדים שניסו לברוח מחיווה שכבר לפני 400 שנים היתה רחוקה מכל מקום ומוגנת על ידי מדבר אדום מצד אחד ועל ידי הקרה-קום (המדבר השחור) מהצד השני, על ידי חורפים מקפיאים וקייצים שחומם חורך את האדמות שמסביבה. הסתיו הוא הזמן הנכון. עצי התות, המלונים, האבטיחים, התאנים, הירוק הדשן והרך של השדות המושקים מהמים שזורמים מגג העולם, הלאה, אל הימה ההולכת ונעלמת של אראל.
ניתן לחלק את העולם בגסות לשני חלקים– ערים ומה שמחוץ להן. זאת אומרת יש גם דברים שהם לא עיר ולא מדבר, יער, ים או ערבה. יש סיפורים על כפר יפה כזה או אחר או מבנה בודד העומד ומגדיר חלל, אבל עיר היא כנראה היצירה האנושית המורכבת והגדולה. אפשר למלא אותה בפלאים אבל קל יותר להפוך אותה למשהו בלתי נסבל או חצי נסבל. הפרקטיות היא המחלה האנושית. מתוכה נולד החלום. וכמו כמעט בכל נושא אחר, יש מעט דברים, מקומות או ערים, שהם מלאכת מחשבת שנחלמה על ידי מי שהפרקטיות לא מעניינת אותו. או לפחות לא יותר מהחלום.
פעם אמר לי מישהו (טאג'יקי על גדות הלבה האוז, מאגר המים של בוכרה, בזמן משחק שאח), שאין אפשרות לצפות יותר משלושה מהלכים קדימה במשחק. ומי שמסוגל לצפות אותם – הוא רב אומן גדול. השגתי תיקו מכובד במשחק של שני קצרי רואי.
חיווה היא מקום ענק. לא בגודל. גם להלך הקפדן שלא מפספס בניין ומתעמק בכל פרט, לא ייקח יותר מיום לבקר בעיר. אבל חיווה היא גם מקום שאפשר להישאר בו תקופה ארוכה. כי מי שתכנן ובנה את חיווה חשב על עומק, על אפשרויות, על נעימות, על שילוב של טוב, יפה ומועיל, ולא חסך. בהתייחס לגודש הדברים הטובים, חיווה היא באמת מקום מפליא. היא גדולה מספיק כדי גם להבין, גם לאהוב, גם לחקור גם להתייחס אליה אל יצירת אומנות אדריכלית גאונית וגם לחיות בתוכה ומסביבה בתענוג ענק.
ב-1991 כמעט ולא חיו בתוכה אנשים. אבל 1991 היא גם השנה בה מת לנין במרכז אסיה ומשהו הותר בנפשם של האנשים שאם תניח להם בלי רעיונות ענק – ינדדו לעבר הפשוט והנכון. מאז חזרתי כמעט כל שנה לחיווה. לטייל, לצלם, לעלות לקברו של המשורר פחלואן מחמוד הנמצא בעיר או לנסוע לקבר הסולטאן וואיז, ילד ענק מריעיו של הנביא שקבור מעבר לנהר ולתוך המדבר האדום. לראות איך החיים חוזרים לתוך העיר, איך חוזרות אומנויות הבניה בנות האלף, איך חוזרים הגי'נים והקדושים אל הרחובות, הקברים, צריחי המסגדים, המדרסות והבתים שבצל חומת החומר העצומה.
חיווה יפה כמו אגדה ונראית יותר מכל כמו עקרבה - עירו האגדית של אלאדין -חומות כבירות שעליהן שיני חומר צהובות. מינרטים קטומים, כמו אלו של מינראט קלאון בבוכרה, מזדקרים מתוך החומה ומחוץ לה, מדרסות, מסגד יום שישי עם עמודי עץ, הרמון, קברים קדושים, שוק צבעוני עם בדים וכל טוב, אנשים איטיים ומחייכים.
חיווה היא התגשמות אמיתית של עיר-חלום. אלאדין של דיסני הוא יצירה של המאה ה-20. חיווה היתה שם קודם. באותה מידה לא היה מפתיע לראות ג'ינים ברחובות, קדושים על הגגות, תזמורות כלי נשיפה ותופים על המגדלים (בעיני ראיתי) ורקדנים בחצרות הארמונות. עיר כל הפלאות.

אתא דרווזה (אבי השערים)

השער המערבי של העיר, כלוא בין מצודת העיר- הקוניה ארק לבין המשך החומה שהולכת ודועכת בהמשכה כלפי דרום. אורכן של חומות העיר כשניים וחצי קילומטרים, אפשר לעלות על חומת החומר הרחבה. בכמה מקומות יש בתי קברות על החומה. מתחת לחומות, בחלק הצפוני של העיר, בנויים בתי חומר -הויצ'נטלה, העיר הפנימית, מדרגות פנימיות עולות אל החומות שעצי קראגש תומכים אותן.
החומה היא דוגמא לחשיבה של חיווה. שכן חומה היא אלמנט הגנתי תוקפני ומאיים. אבל בחיווה החומה היא עגולה, כמעט נשית, יש בה רכות גלית. מגדלי החומה, שיש להם תפקיד הגנתי מובהק של תפיסת גייסות מתפרצים באש צולבת, מוסיפים לתנועה הגלית, שיני החומה שמאחוריהם נחבאים יורי החיצים ושופכי השמן השורף נראים כעלי כותרת של פרח.
חיווה היא עיר נשית. שילוב של אם מגינה ונערת הרמון שיש בה גמישות ופיתוי ומשחק ואור וצל וצבעים ואמונה ופיתוי ואינסוף אפשרויות.
ומגובה החומה, למביט אל העיר, נחשף מראה של חלון המביט לפתח המביט לתוך חלון אחר. כי ככה תכננו את חיווה – לפחות שלושה מהלכים קדימה.
מעט מידי אנחנו שמים לב לכך שכל חלון הוא מסגרת לתמונה. בעצם תמונת העולם איתה אנחנו גדלים. הצצה בחלון ישראלי טיפוסי היא כאב לב ודיראון. שום יחס אל הבית שממול, אל הרחוב, אל עמוד החשמל. גיבוב. לכן אולי בולטת כל כך גאוניותה של חיווה שמתכנניה לא ניסו להרשים שום איש ג'ונגל אורבני ניו יורקי. ממרפסת המגדל הנישא של אלקולי חאן נשקפת זרימתה של החומה, מגדלי המינרטים של העיר, הערבסקות על המסגדים והמדרסות.
ב - 1924 שולבה חיווא באוזבקיסטאן. ומה עשו הסוציאליסטים הנאורים כדי לחרב את חלום הפלא השביעי? הם בנו בית חולים סוציאליסטי מול חלונו של החאן. טיפשים כאלו. כי לסוציאליסטים היתה אגדה פרקטית ולחיווה אגדה בלי שום יומרה אחרת חוץ מיופי. הדברים האלו, שלא צריך אותם ושאי אפשר בלעדיהם.
כמו עיר אגדות, שג'ין מקלף ממנה את 70 השנים בהן היתה אסורה, מתעוררת חיווה, מתחדשת, ורחובותיה מתמלאים ילדים שמשחקים בכדורגל כאילו היא סתם עיר ובשווקיה אפשר לקנות פילאף ולאגמאן, ואבטיח ומלון ולהתבשם בעשן הארצי-שמימי של הקבאב המרכז אסיאני.


קבר הסולטאן וואיז

אחד מטיולי היום השווים שאפשר לעשות מחיווא או אורגנג'.
מתחם הקבר נמצא ממזרח לאמו דריה ומחייב מעבר על גשר דוברות מוזר וציורי. המקום נמצא כ - 30 קילומטרים צפון מזרחה מבירוני - כשעה וחצי נסיעה מאורגנג' או מחיווה. הכביש מסתיים ברחבת חניה ולידה סככות עצומות לאוכלי הזבח המוקרב בקרבת מקום. צמוד לסככות מטבח גדול עם סירי ענק.
כקילומטר ממתחם האוכל נמצא קברו של סולטאן וואיז שנולד בתימן וכבר כשהיה תינוק יכל לצטט סורות מהקוראן ובעודו יונק צם ברמאדאן. משום כך נירדף על ידי אנשי המקום ואמו לקחה אותו וברחה לכפר שנמצא ליד בירוני שבקרה-קאלפאק (הטורקים שחורי הכובע)
מתחם הקבר מורכב ממסגד קיץ פתוח בסגנון המרכז אסיאני ומחדר קבר אפלולי עם אימאם המצטט סורות מהקוראן. מצבת הקב עצומה - אורכה למעלה משלושה מטר (הוא היה ענק מידות). הקבר מוקף בשדה קבורה ענק של שבט הקרה-קלפאק.

סולטאן וואיז היה בעל נס גדול ואחד מרעיו הקרובים של מחמד. הוא נהרג בגיל 35 בארצות הים התיכון בזמן מסעות המלחמה להפצת האיסלם.
לפי המסורת, כשמת, משום הביקוש הרב, שלח מוחמד שישה ארונות לכיוונים שונים בהם אמר שנמצאת גופתו של וואיז. כאן נמצאת הגופה האמיתית.
כשני קילומטרים דרומה נמצא מתחם עליה לרגל המורכב משתי גבעות קטנות בנוף גרניט שחור וירחי.
על הגבעה הראשונה, בה מתחיל מסלול עולי הרגל, בנויה בקתה קטנה ולידה טביעת רגלו הענקית. ליד הטביעה אובו - גל אבנים עצום ועליו סרטי בקשות. מעבר לאוכפון קטן תל שני ועליו שיניו וכתמי הדם שנשרו מפיו כשמוחמד עקר את שיניו והביא אותם למקום. גם שם בנוי אובו.
עולי הרגל יורדים בשביל דרך עץ משאלות שגם שם הם מבצעים טקס של מדיטציה, תפילה, שטיפה סמלית של העיניים בסוף תפילה, הנחת וזריקת אבנים, עוברים לקבר אמו של הקדוש הנמצא בבקעה שבין הגבעות. הקבר מחופה לבן ומוקף בגדר אבנים נמוכה.
סוף הסיבוב הוא גבעה עם אובו נוסף שבו חוזר הטקס על עצמו ומשם נוסעים האנשים למסגד הקבר כדי לזבוח ולמטה אל הסככות כדי לבשל את הפלוף המסיים את העלייה לרגל. זהו האתר הקדוש לאנשי המחוז האוטונומי קרה-קלפאק המשתרע בין חיווא לימת אראל ממזרח לאמו דריה.

אל בירוני

אבו א-רייחאן מוחמאד אבן אחמאד 973 (קאת' חורזם)-1048 (ע'אנזי, אפגניסטאן)
בין המאות העשרית והשתים עשרה היתה מרכז אסיה אחד המקומות שהוציאו מהם אנשים שהשפעתם חרגה בהרבה מהמקום ומהזמן. אחד מהם הוא המתמטיקאי, האסטרונום, הגיאוגראף, הסקרן ורחב האופקים שחוק, היסטוריה, מנהג, דת וכל מה שקשור בעולם עניין אותו. למרות הנטייה לשייך את הרנסאנס לאירופה, הרי שבירוני שנולד בחוראזם , היה נציג מכובד של חבורה מפוארת (שעליה יש למנות לפחות את הידועים שבהם – הרופא הגדול אבן סינא שנולד סמוך לבוכרה והמשורר הפילוסוף והמתמטיקאי עומר חיאם שנולד בנישפור שבצפון פרס עבד וכתב בסמרקנד באותו זמן כאל בירוני, חבורה שהתעניינה בעולם ולא הבדילה בין שמים וארץ, מטמתיקה ושירה, גיאוגרפיה ואהבת החיים הטובים.
אל בירוני כתב הרבה. הוא השאיר אחריו כ-150 עבודות כתובות שהיקפן כ-13,000 דפים (דפי ספר מודרנים) המהווים רק כחמישית ממחקריו וכתיבתו.
כבר בגיל 17 הוא מחשב את מיקומה של העיר קאת' בה נולד (כ-30 קילומטרים מסולטאן וואיז ובמרחק לא גדול מחיווה וקוניה אורגנג') על פי נקודת המיצהר של השמש. הוא ממשיך בעבודתו זו ועוקב אחרי ליקויי חמה וירח ובודק את זווית השמש במיצהר סביב תאיריכי הימים האורים והקצרים של השנה.
את סיפרו "כרונולגיה" הקדיש לקבוס שהיה שליט המדינה זיארידית.
ב-1014 כבש מחמוד – האפגאני מע'אנזי, את מרכז אסיה וביירוני עבר לבירה החדשה.
הוא הצטרף למחמוד כשזה פלש להודו וכבש את עמק הגאנגס, מיפה את מיקומן של 11 ערים בפאנג'ב, את גבולותיה של קשמיר, כתב על גיאוגרפיה, קאסטות, אסטרולוגיה, לוח שנה, מנהגי חתונה הינדים וגיאוגרפיה. האיש היה מלומד סקרן בעל עין חדה ומדוייקת וכותב בלתי נילאה.
אחת מעבודותיו המפורסמות היא: "צללים" (1021) חקירה לתוך הצל ומשמעויותיו וכן היטלים, נקודות טריאנגולציה ופירוט המילים השונות בערבית הנוגעות לצל והיטליו. עבודה שיש לה חזיבות רבה בהיסטוריה של המתמטיקה, האסטרונומיה והפיזיקה.
יום אחד נזף בו אחד מהמאמינים על כך שהשעון בו השתמש לקבוע את עיתות התפילה מעוטר בחודשי השנה הביזנטים.
על כך ענה לו בירוני : שמעתי שהביזנטים גם אוכלים אוכל. אני אוסר עליך לחקות אותם!

מלונות:

בחיווה מספר מלונות בתוך החומות - מארקאנג'י העממי יותר ועד למקומות כמו מאליקה וחאייוואק ששניהם ממוקמים בלב העיר הניפלאה. מלון אסיה , מחוץ לשער המזרחי של העיר, הוא מלון חדש עם חדרים מאוד נוחים . גם מול אתא דרווזה מחוץ לחומות יש מלון מוצלח נוסף ואחד ממש בכניסה בצמוד למסגד הקטום של אלקולי חאן.

סצנת המלונות מתרחבת כל שנה וחיווה היא סוג של גן עדן מתוק למטיילים שזמנם בידיהם ונשארים בעיר ובסביבותיה כמה ימים

קוניה אורגנג'

אתר הקדושה והקבורה הגדול נמצא בצד הטורקמני של הגבול ומצריך יום אינטנסיבי של נסיעה עד למעבר הגבול הטורקמני , הוצאת ויזה טורקמנית (50$) ועוד נסיעה עד לעיירה עצמה שהאתר – אחד מאתרי העליה לרגל של הטורקמנים המרכז אסיאנים – נמצא.
לפירוט נוסף – ראה אתרים בצפון מזרח טורקמניסטאן.

הוספת תגובה


Security code
רענן