גוואטמלה

מדריכים - מדריך למרכז אמריקה


גוואטמלה
Guatemala

פטן
פלורס
מסנטה אלנה היא העירה הצמודה לפלורס, על פני הסכר המפריד בין שני חלקי האגם. מתקני שעשועים, מסעדות וזיקוקי דינור קידמו את פנינו כשנכנסנו, המיניבוס הוריד את שארית הנוסעים ברחוב מרוצף. במסעדות הקטנות מטגנים מעיים ומגישים קולה, תרנגולות מסתובבות במתקני צליה. פלורס היא מקום שמח, רחוק מצערה של גואטמלה, אי בתוך המחוז הענק של פטן.

טיקאל
זריחה בטיקאל היא מסוג הדברים שמוכרים בפלורס, שהשמועה עליו מנווטת אליו נוסעים. כאן, קרוב לצדו הצפוני של קו המשווה, בחלק הצפוני של העולם, מחולקים הימים כמעט בדייקנות. מעט לפני חמש עדיין חושך ואורות צהובים דולקים במסעדות הפשוטות שבפתח האתר.

הומבולדט
הנוסע הגרמני הגדול, הגיאולוג והחוקר בן המאה ה- 19 שנסע במרכז ודרום אמריקה, שנסע באסיה וכתב בלי סוף, דימה את מרכז ודרום אמריקה ליבשת שיש לה שני שדרות של הרי געש - חוט שידרה היוצר את היבשת. הפירמידות היו הרי הגעש. המיתולוגיה של המאיה מדברת על הולדת שני האחים במעבה האדמה. על הקרב נגד שאר האלים, על עלייתם אל העולם החיצון דרך לוע הר הגעש. ודאי שאלו הרי געש. לא שום דבר אחר. הרי געש שביניהם מקדשים קטנים. המלכים נקברו בתחתיות הרי הגעש. הנוצות על ראשיהם, על הכתרים, הן הלהבות הבוקעות מהוולקנים, לא נוצות, מזרקות הדם הן הלבה הזורמת, משחק הכדור הוא הטלת הסלעים ללוע הר הגעש, הזיינים של צ'י'צה ניצה הם וולקנים - הוולקאן כסמל פאלי - האלים הזכרים של מרכז אמריקה. הוולקן הזכר. האבות המייסדים. כמו במיתולוגיה כפי שהדבר מופיע בקופאן.


פרצופי ענק בפלאזה מאיור של טיקאל. אלים ומלכים. פרצופים מאיימים ומסוגננים על הדשא הירוק ברחבה שבין שתי פירמידות אליהן מטפסות מדרגות זקופות ובנויות בקפדנות גדולה. האור החיוור עורר את הציפורים. טוקאנים צעקו מבין ענפי העצים הגבוהים שצמחו גבוהים מהפירמידות. למעלה. אל הבמה העליונה, לקבל את השמש העולה. זריחה בטיקאל. הג'ונגל מסביב היה צפוף ומלא בצריחות של ציפורים וקופים. השמש עלתה ופיזרה את הערפלים הקרירים של הבוקר, מתחילה להרתיח את היער הירוק שהלך והתמלא בקולות. כאן, בטיקאל, היתה מרכז אמריקה כמעט כפי שהיתה לפני שבייתו אותה האמריקנים מארצות הברית. אי סדר נינוח עם אתרים שמחכים לאינדיאנה ג'ונס.
מסביב יער גשם. קופים, טוקאנים וקצלים, הציפורים הלאומיות של גואטמלה, מתעופפות עם זנבות מדהימים. החום חודר בין העצים, מעלה עננים של חרקים עוקצים.
מראש הפירמידה הגבוהה של טיקאל נשקף בג'ונגל שמתחת. השמש החמה. בפולחן המרכז אמריקני היה מקום גם לאנשים. פעם בשנה היה נבחר איש משכיל וטוב מראה כדי לקבל את מראיהו האנושי של אחד האלים. כשהיה סב בעיר היה אסור להביט בו. בחגיגות הפריון היו מביאים אליו נערה צעירה כדי שיפרה אותה וכשהחלו סימני הזמן להצטבר, הוא היה מופשט מבגדיו ומכתר הנוצות ומטפס עירום עם חלילו אל ראש הפרמידה הגבוהה, מנגן, ושם, על במת הפרמידה, היה מנפץ את החליל, האדם-אל הנבחר החדש ממשיך את הנגינה במקום בו נפסקה והכוהנים היו עוקרים את ליבו כי אל הפריון, כמו עונות השנה צריך למות כדי שיוולדו עונות חדשות.

הגעה ויציאה
מפלורס יש טיסת אחר הצהרים לגואטמלה סיטי. או אוטובוס הלילה. המיזוג בו לא תמיד פועל, הדרך הופכת לעפר כשיוצאים מסנטה הלנה.

גואטמלה סיטי
מי שיכול פוסח על גוטמלה סיטי , עיר שאין בה חן מיוחד והיא מרכזת את כל בעיות גואטמלה - אלימות פשיעה עוני וחוסר ביטחון. שגרירות ישראל נמצאת בגאטמלה סיטי וכן המוזיאון. אבל נדמה שהכי כדאי זה לנסוע ישר מהשדה לאנטיגווה או לקחת אוטובוס ראשון בבוקר.
אנטיגווה
הדרך מגואטמלה סיטי לאנטיגווה נפתחת לכביש נאה שעובר בתוך יער גשם, עולה ויורד עד שהוא גולש לאחר שעה נסיעה לתוך הבקעה של אנטיגווה, חולף על פני כנסיה חרבה. העמק הירוק, הבתים הקולוניאלים הנמוכים, הרחובות המרוצפים. אפשר היה להבין למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את המקום הזה, המפלט של אנשי גואטמלה מהעיר הגדולה, של הנוסעים הצעירים והפחות צעירים מהארץ שסוערת סביבם.
אנטיגווה היא כל מה שגואטמלה סיטי לא. הבירה הקולוניאלית של הארץ. העיר, שהוולקנים מקיפים אותה, נחרבה מרעידות אדמה ב- 1773. עיר קולוניאלית מתוקה ועמוסה בתיירים מכל סוג. בתי ספר לשפות, חפצי אומנות רקומים וטוויים, תיקים, צ'לקואים, ארנקים, שטיחים, בובות, כובעים, דברי רקמה, חרוזים. כל תפארתה של הארץ, אומנויותיה האינדיאניות. גם כאן, כמו בסן קריסטובאל של צ'יאפאס, היו השווקים ליד הכנסיות או בצל הקתדרלה. התחנה המרכזית של אנטיגווה היא מגרש חניה גדול ממערב לעיר שבו מצטופפים האוטובוסים הנוסעים לכל מקום. מסעדות בכל פינה, מכבסות, מכולות ובתי קפה עם שירותי אינטרנט, בית דואר, חנויות ספרים, בארים, בתי ספר לשפות.
הכיכר המרכזית הומה תיירים. מסביב לה מוכרים משרדי הנסיעות טיפוס על וולקאן פאקיה. המשרדים מבטיחים שמירה. אין מקום בו נשדדו יותר תיירים מהפאקיה- וולקן פעיל שהטיפוס עליו לא קשה והמשטרה משתפת בו פעולה עם השודדים, אותם שודדים הנשכרים על ידי משרדי התיירות להגן על המטפסים.
בעיר הרבה בתי הקפה המוכרים שירותי אינטרנט לשוחח דרך תאי הדואר החופשיים שכל מנועי החיפוש והשרתים מספקים לנוודים.



קוואטרו קמינוס.
צומת 4 הדרכים משם תופסים אוטובוס דחוס לפנאחאצ'ל. אגם אטיטלאן, אומרים הנוסעים בפנים חולמים, הוא מקום מצוין. האוטובוס גולש אל האגם שניראה מלמעלה כחול ובוהק ומוקף בהרי געש, זרוע שלו חודרת דרומה בין וולקן סן פדרו לוולקן טולימאן.

פנאחאצ'ל היא מקום של שניים וחצי רחובות אמיתיים עם כמה סמטאות שמקשרות ביניהם. פנאחאצ'ל, למרות אור השמש הנפלא וחוף האגם, היא מקום של תיירים בלי קסם של מקום.
שוק יום הראשון של צ'יצ'יקסטננגו. אוטובוסים יורדים ועולים לפנאחאצ'ל כל הזמן

צ'יצ'יקסטננגו
היא עיירה קולוניאלית מתוקה. האינדיאניות, קיצ'ה, עמדו זקופות ויפות בדוכני הבגדים. מהרחוב התלול שעולה מבית הקברות מטפסים אינדיאנים עמוסים בכדי חרס ענקיים. סנדלי צמיג לרגליהם, בגדיהם מרופטים. קבוצות קבוצות עלו אל העיירה.
השוק דחוס באנשים, תיירים מסוגים שונים. הצעירים שהגיעו בלילה הקודם וישנים במלונות הזולים, התיירים העשירים יותר שמגיעים במיוחד מאנטיגווה או מהמלונות הטובים של פנאחאצ'ל. כל דוכן ועבודותיו, כל דוכן והאישה שמאחוריו, יכולתה, גאוותה בסחורה. אי אפשר היה להתמקח עם הנשים. הערכה עצמית גדולה לארנקים שרקמו, לתיקים, לחולצות, לצ'לקואים שפרחים וציפורי קצל נרקמו על בדיהן.
על מדרגות הקתדרלה מדליקים עולי הרגל של יום ראשון מדורות קטנות, קטורת עולה אל שמים מכוסים בעננים אפורים.

הפופל ווך
בצ'צ'יקסטננגו, בראשית המאה ה–18, נמצא כתב היד של הפופול ווך - ספר האמונה, המיתוסים וההיסטוריה של שבטי הקיצ'ה. הוא הועבר על ידי אנשי המקום לכומר חימנס (Ximenez). חימנס הבין מיד את חשיבות כתב היד שנכתב לטינית. כתב היד היה לטינית מכיוון שהועבר על ידי תושבי ממלכת המאיה שנחרבה באוטטלאן הסמוכה ונרשמה בלטינית. חימנס תירגם את הקיצ'ה לספרדית והוא נמצא היום בספריית ניוברי שבשיקגו.

במערב, בקצה העיירה שעל הגבעה, יורדת הדרך בתלילות אל בית הקברות שהיה מבנים מבנים. סבלים עמוסים בסלי קש, בכדי חומר, בבגדים, מטפסים בעליה התלולה, מגיעים מהכפרים שבסביבה. שיירת מנגנים לבושה בתלבושת הקיצ'ה עברה למרגלות מדרגות הקתדרלה, על פני המסכות המאיימות שנתלו על דוכני השוק. בפופול ווך מופיע מיתוס יצירת האדם על ידי האלים. האלים מתקיימים בחושך, אלא שעל מנת שיתקיימו גם באור, הם צריכים בני אדם שיעבדו אותם. האלים ניסו לברוא את האדם מעץ לפי עצת קוסמים אלוהיים. היצירה נכשלה וגם בפעם השניה לא הצליחה ורק לאחר שהבינו האלים שאת האדם יש לברוא מהתירס שהוא מזון האלים, הצליחה יצירת האדם. להקת מנגנים אינדיאנים עוברות בתהלוכה בין השוק למדרגות הקתדרלה שעליהן הודלקו נרות. פנים הקתדרלה היה אפל ומלא בריח כבד של חלב. האינדיאנים נגנו ותופפו, לבושים בבגדים המסורתיים, התהלוכה נכנסת לתוך רחובות השוק שמכסה את הכיכר המרכזית שמול הכנסיה.
ברחובות שבשולי השוק מצטופפים האינדיאנים במשאיות קטנות כדי לחזור אל הכפרים.

אגם אטיטלאן

כל מה שאומרים אנשים על אגם אטיטלאן נכון. כנראה. שקט מוחלט. שמים ומים כחולים מגוונים שונים. עננים החלו מצטברים על ראשי הוולקנים ומטעי הקפה על המדרונות. הצלילות גדולה.

סן פדרו דה לה לגונה
אחד מהכפרים שעל גדות האגם בצד השני מול פנאחצ'ל. נעים מאוד, רוב הבתים הם מלונות קטנים לתיירי העישון והמנוח של האגם.
אפשר לצאת מהכפר לטיפוס לפנות בוקר על הוולקן שמעל הכפר או להפליג לישו השחור שבכפר הסמוך ולטיול יום מושט בין כפרי האגם.

קצלטננגו
האוטובוס מסן פדרו דה אטיטלאן לקצלטננגו יוצא בחמש בבוקר. דרך העפר קשה שהאוטובוס מטפס עליה, מקיף את האגם, מטפס לתוך ההרים, חוזר לפנאמריקנה, צפון מערבה לכיוון קצלטננגו. האוטובוס עוצר במגרש העפר שהוא תחנת האוטובוסים המרכזית של קצלטננגו.. השמש מציצה מעל הוולקנים של קצלטננגו

מומוסטננגו
כמה רחובות של בתים שטויחו לבן ומרצפות. עליתי לכיוון הכנסיה. המשאיות עומדות בשולי הכיכר, אנשים מצטופפים בארגזיהן, מחכים לחזור לכפרים. הפלאזה מאיור, הכיכר המרכזית, הוקפה בדוכנים ובשוק שרובו היה פירות וירקות. שוק כפרי עם אפסרים לסוסים, פעמונים, כלי עבודה ומלאכה. שוק האיטי שאנשים עומדים וקונים בו בחלקי קצלים. אין בשוק את הכוח של השוק בצ'יצ'יקסטננגו.

המעיינות החמים שליד זוניל.
בכיכר שמתחת לכנסיה בזוניל יש שוק בכל שני ושישיהבריכות החמות. משפחות גואטמלטקיות פרשו ארוחת צהרים והשתכשכו במים. עיר של לאדינו. כפר של האינדיאנים, ובמתח שבין השניים נפרשת גואטמלה, קרועה, נהדרת, אלימה ופצועה.
המעיינות החמים של זוניל בליל ירח מלא. אפשר לשכור שם חדרים.




טודוס סנטוס דה קוצ'ומטאן

במפה, מבמן צבע לבן את החלק הגבוה של גואטמלה. ההרים בגובה של כמעט 4,000 מטר. אלטיפלאנו. בגבהים כאלו לא גרים לאדינוס. מידותיה האנושיות של גואטמלה. לא יותר משעתיים מפה ועד ווה-ווה-טננגו. לא יצאתי מתחנת האוטובוסים בווה-ווה. קערות מרק, אימפנדות, צ'ולות – אינדיאניות לבושות שמלות רחבות, צמות שחורות ודוכנים עם קלחי תירס וסנדוויצ'ים, קפה, קנלה או תה היו בשפע. באחת עמד לצאת האוטובוס לטודוס סנטוס.
קצה העליות הוא רמה גבוהה ושחונה - מדבר מהסוג שיש בבוליביה ופרו – אלטיפלאנו, רמה גבוהה ושחורה עם קקטוסים גבוהים שחוצים את קו השמים הכחול בוהק ושמש שקורנת בחדות צלולה בגובה של למעלה מ- 3,500 מטרים.

אכסניה צנועה: 'קזה פמיליאר',

שוק השבת של טודוס סנטוס קוצ'ומטאן.
אינדיאנים לבושים במכנסיים האדומים המפוספסים בלבן, חולצות לבנות מפוספסות בפסים שחורים ארוכים, פס כפתורים וצווארון אדום, עוטים מקטורנים שחורים, התגודדו ליד חנויות ושתו בירה. כובעי לבד לבנים על ראשיהם, מעוטרים בסרטים טוויים צבעוניים. יום שבת הטוב. אנשים ישבו מאחורי ערמות ירקות ופירות, כלי בית, דברי עור לבהמות, למשק בית. הסמטה היורדת מהמלון הקטן התמלאה בהמון אדם. כלי רכב זרמו אל הכפר, פוקקים את הרחוב היחיד. מהשבילים היורדים מהרמה שמעל צעדו אנשים, סוסים עם מטענים. שוק יפה. טודוס סנטוס דה קוצ'מטאן היה כפר של מאיה.

קצלטננגו


פיצ'ינצ'ה

שורת הרי הגעש שממערב לגואטמלה סיטי

ריגוברטה מנצ'ו:
ריגוברטה מנצ'ו, כלת פרס נובל לשלום, היא אחד מסמלי המאבק נגד דיכוי האינדיאנים בגואטמלה. סיפרה, שהביא את העיניין האינדיאני והרציחות בגואטמלה לעולם, נכתב מתוך 24 שעות של עדות מוקלטת במכשיר ההקלטה של עיתונאית לטינו-אמריקנית בשם אליזבת בורגוס דבריי בפאריז של 1982, כשהגיעה בגיל 23 לשטוח את המאבק האינדיאני גואטמלטקי בפני העולם, לאחר שמולטה מגואטמלה מכיוון שנרדפה על ידי הצבא. אביה נהרג זמן קצר לפני כן כשעמד בראש קבוצה שהשתלטה על השגרירות הספרדית בגואטמלה על מנת לעורר את מצפון העולם. אחיה הצעיר נחטף, עונה ונשרף למוות מול משפחתה על ידי החיילים. אמא נחטפה, נאנסה, עונתה ונרצחה זמן מה לאחר מכן. אחותה הצעירה הצטרפה לגרילה בהרים. המאבק לא היה נגד מדינה, אלא נגד פשעי המדינה, הרמת ראש ושיחרור העבד האינדיאני מארבע מאות שנות כיבוש. הספרדית שלה נילמדה בידי עמל מכיוון שמעולם לא למדה בבית ספר. היא היתה הצעירה משישה ילדים שנולדו באלטיפלאנו שבקרבת ווה ווה-טננגו, במחוז קיצ'ה. הספר זכה לפרסום ו–16 שנים אחרי, ב-1998, היא הגיעה ממקסיקו, מקלטם של המורדים באמריקות.











הוספת תגובה


Security code
רענן

מאמרים לקטגוריה