דריה ולנדרובר באפריקה הדרומית

מדריכים - מדריך אפריקה


דריה שיזף, נערה עירונית בת 16, בילתה קיץ  בחברת משפחתה באפריקה הפראית. כשגעגועיה לתל אביב לא פוסקים, והאייפוד הוא החבר הכי טוב שלה. היא שרדה .

 

 



5.7.2009, נחתנו ביוהנסבורג. הייתה שמועה שאנחנו הולכים לגור אצל שגריר ישראל כמה ימים, ומי אני שאפגע בכבוד הדיפלומטיה הישראלית.

לשגריר בפרטוריה שבדרום אפריקה יש משרתת שהוא מכנה עוזרת, ופרטיות מעורערת. הוא הציג לי אפריקה שלא ציפיתי לה - אבל שמחתי לקבל. הגענו אליו עם ג'יפ "לאנד-רובר" שכשיוּצר, בהחלט היווה תחרות ראויה לדינוזאורים.

החנינו את ג'יפ ה"לאנד-רובר" העתיק, שהיה יותר עצמות מריפוד, ליד ה"לאנד-קרוזר" המפואר של השגריר, שהדמיון העיקרי בינו לבין שלנו היה מה שבא אחרי ה"לאנד", והעובדה שעל שניהם לא הייתי מוציאה אגורה (קופסאות מזהמות ומכוערות לא עושות לי את זה. לצערי לא יכולתי להרכיב את הוריי על הגלגלים שאני נוסעת עליהם לבית הספר, אז הם ניצחו, כרגיל(.

השגריר לא מכיר את אבא שלי יותר מדי טוב. הם נפגשו במסיבה שהייתה הזויה מספיק בשביל לכלול את אבא שלי ואדם עם תואר דיפלומטי זה לצד זה. הבית הרשים אותנו מאוד, ודמה לבית של ילדה שלמדה איתי ביסודי, בעיקר באמבטיה עם הטוש האימתני.


הג'יפ שלנו. קופסאות מזהמות לא עושות לי את זה (צילומים: דריה שיזף)

בערב הראשון השגריר הזמין אותנו לארוחת ערב, תוך נסיעה עם הנהג הפרטי שלו והרכב הממוגן. ארוחת הערב התקיימה בשעה שבע. השגריר אמר שמסוכן לצאת בלילות בדרום אפריקה, והאמת, אפילו לא בדקתי. אולי אם הייתי נוחתת במדינה בדרך לארמון שלו הייתי יודעת.

במסעדה השתדלתי שלא לדבר, אבל החלפתי מבטים עם בחור בלונדיני מכוער בפינה מאחורינו. השגריר הזמין לנו פילה ויין, ופסק על קינוח דייסתי מקומי על אף שחשקתי בקרם ברולה. הוא גם שילם, דבר שלא הפתיע אף אחד, למרות שאבא שלי הרגיש צורך לשלוף יד ולהתעקש על תשלום. אבוד מראש.

באמבטיה עם הטוש האימתני עצמתי עיניים והכנסתי את הראש לעשר שניות. הראש שלי הסתובב. מים חמים תמיד עושים לי רע. רציתי שנעוף משם, היה קר בבית השגריר, בעיקר כשיוצאים מהאמבטיה.

לגיטימציה is a bitch
8.7.2009. במקום לצאת מפרטוריה נתקענו כל היום במוסך כי האוטו הדפוק התגלה כדפוק. הפתעה. משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים ישבנו ללא מעש במוסך, ואבא שלי התחבט בחוסר הנעימות של "האם להתקשר לשגריר ולשאול אם אפשר להישאר אצלו עוד יום".

בסופו של דבר "הילדה", ששמה אבא שלי, התקשר לשגריר ואבוי, אין תשובה. אבא חשב שהשגריר סינן אותו, אז הוא שלח לו sms ואבוי, אין תשובה. תהיתי בקול רם אם אבא יודע איך להסתדר אם יצא בשנית לשוק הרווקים: עט ונייר - out, זיכרון סלולרי - in. הוא ציחקק, ברור שהוא יגיד בציניות מהורהרת שהוא לא יודע כלום, אני חושבת שזה נכון.

דר' אפריקה. השגריר הציג לי אפריקה שלא ציפיתי לה אבל שמחתי לקבל

9.7.09. רציתי לחזור הביתה, למרות שאם אנסה להרחיב, רציתי הביתה כי לא הייתי צריכה להיות כאן, ולא אחזור לכאן שוב אחריי החוויה הזאת. זו הייתה תקופת החופש הגדול שלי בין כיתה י' ל-י'א, ולא מספיק התעניינתי, למרות שהוריי חשבו שכן. אבל כל מה שרציתי באותו הרגע היה לתהות מה גורם לאבקה לבנה להיות סוכר, ולא עד כמה הפסים על גב הזברה ייחודיים בין הזברות השונות.

גם לתל אביב כבר התגעגתי. ההורים האשימו אותי בשטחיות בצורה שטחית, ולא הרגשתי צורך להתנצל על ההתנהגות שלי - לגיטימציה is a bitch. הנחתי שהמסקנות האלה נבעו מהעובדה שכשיצאנו מהבית של השגריר והתחלנו את הטיול האמיתי - תקופת טיול של חודש וחצי נראתה לי דבר מאיים.

בהזדמנות זו, אני רוצה לציין לטובה את העובדה שלָקַחְתָּ את המצלמה שלך, אבא, ואת העובדה שהפקרת אותה בידיי. נוסף על כך, אני רוצה לציין לטובה גם אותך, אמא, שקנית לי מחברת לכתוב בה, כי הידיים שלי רעדו כל כך חזק בעת כתיבת שורות אלה, שרק אני יכולה להבין מה כתבתי.



צפיתי בחיות תוך שיממון אמיתי
11.7.2009. אז בינתיים התקלקל לנו האוטו כבר פעמיים, וספרתי את התקלות שהמשיכו לקרות, ואת הצעקות של ההורים עליי, שבאו לפעמים בלי התראה ובדרך כלל כללו את השורש פ.נ.ק (ראית אמא! באמת הקשבתי בבית ספר, למרות שאבא אמר שזה לא חשוב).

ישבתי במושב האחורי של הג'יפ על מזרן מאולתר, וצפיתי בחיות בקרוגר פארק (Kruger Park) תוך שיממון אמיתי. אבא צילם המון תמונות שישכבו באיזו תיקייה אלמונית במחשב שלו בשנים הקרובות. בשביל תמונות של חיות אפשר להיכנס לאינטרנט.

הג'ירפות עושות לי את זה, משהו בהליכה האיטית שלהן נראה כאילו הן הלכו לסדנת תיאטרון והתלהבו מאטרקציית ה"האט" קצת יותר מידי. גם מהקופים התלהבתי, והם זכו ממני לעוד תמונה חסרת חשיבות ומההורים להתעלמות כמעט מוחלטת.



ג'ירפה וזברה בקרוגר פארק. הג'ירפות עושות לי את זה

וכאן נכנסה נקודת ההתעניינות; כל האטה של מכונית בפארק גררה מיליוני מכוניות מאטות נוספות, כשהאנשים בהן חשבו שהמכונית שלפניהם עשתה זאת מסיבה מעניינת, כמו אריה או נמר - החיות הכי פחות נפוצות בפארק שמעוררות גם בהורים התרגשות. לא ידעתי שהם בקטע של אינדי.

בלילה הראשון באוהל לא הצלחתי לישון כי אבא נחר ואמא השמיעה קולות מודאגים, אבל הייתי מרוצה מהשירותים הנקיים, ומהשקע שמצאתי בשביל להטעין את האייפוד שמחזיק אותי בחיים בנסיעות האינסופיות בג'יפ (וואו! נסיעה של 12 וחצי שעות! אבל למי אכפת כשלהקת "בל & סבסטיאן" חיממה לי את האוזן).

אז כן, גם לי היו משחקים כאן באפריקה. אחד המשחקים הכי מעניינים שמצאתי בשביל להעסיק את עצמי, היה לבחון כמה זמן ייקח לי לשמוע את כל ה-4,700 שירים שהאייפוד שלי מכיל. ביומיים הגעתי ל-281, וכשהוא השמיע לי את פטריק וולף בפעם החמישית, על אף שאני שונאת אותו, התייאשתי ונחתתי חזרה לידיהם הרטובות של רפרטוארים מלאים של "הסטרוקס" ו"דוונדרה בנהארט".


הג'יפ סופג רגעים מוזיקליים שלי בבוקר לח

געגועיי לתל אביב
בנסיעה החוצה מהקרוגר, בדרך לסנטה לוצ'יה, הנופים מרהיבים, וחשבתי המון על דברים כמו השנה הזאת, אהוב ליבי, חברתי הטובה פז שחיכתה לי ושלחה איימיל כשחשבה עליי וגם על תל אביב, שבראש שלי כמו עצרה תזוזתה וקפאה. לפני שטסנו, חשבתי על העיר דברים כל כך מרושעים ואף הפלאתי להגות אותם בקול. הצטערתי והתגעגעתי; אין כמו תל אביב, חשבתי. לפחות אצלה אפשר להיות ערים מעבר לשבע בערב, כי המקומיים לא מזהירים שירו בך אם תסתובבי שם מעבר לשעה זו.

תפסתי נערים ונערות לשיחת "יחסינו לאן"
ביום החופשי שהוריי נתנו לי בעיירת תיירות מקומית, שבה שכרתי אופניים, תפסתי נערים ונערות בצורה רנדומאלית לשיחת "יחסינו לאן" עם המדינה שלהם. משיחה שערכתי עם צמד נערים בני 18 עולה הרושם שצעירים לבנים לא מוצאים עבודה, אפילו אם הם מוכשרים לכך פי כמה וכמה רמות מעל חבריהם השחורים, ואילו חבריהם השחורים מועסקים ואף ממציאים בשבילם משרות מגוחכות (מחזיקי שלטים, מגישי מים, פותחת דלת בשירותים... אלו רק מספר משרות שאני נתקלתי בהן).
כלומר דרום אפריקה חווה כעת תהליך הפוך, דבר מצער עקב כך שזהו הדור שהיה אמור לגדול כדור שנולד לדרום אפריקה מאוחדת - דרום אפריקה ללא אפרטהייד. אז נכון, לא קיימת בצורה משונה שנאה של שחורים כלפי לבנים מעל פני השטח, ואולי זה נובע מהעובדה שהתהליך עצמו עוד לא שלם לחלוטין, אבל עדיין לא מעט שחורים מפנטזים להיות לבנים, וזה מתבטא בדרך שבה הבחורות מעצבות את שיערן, ונגמר במספר הצעות הנישואים שקיבלתי ברחוב בעקבות הצבע שלי.
זוגות מעורבים עוד לא נראו לעין, בתי ספר מעורבים הם עוד לא עניין שבשגרה והאיידס, שאחוזיו בדרום אפריקה גבוהים להדהים, עדיין מוכחש כלפי חוץ במקום להיות מטופל כראוי.

17.7.2009. לנסות לשמור על סטייל בנסיעה לאפריקה זה ככה: אם את מצליחה, את נראית כמו פליטה מהקאסט של ג'ונו, לובשת חולצה משובצת, סקיני ג'ינס, נועלת קונברס ומרכיבה ריי באן. אם את נכשלת במשימה, את נועלת סנדלים עם גרביים וחליפת טרנינג, מה שנחשב בחלקיה הנרחבים של אפריקה ל"טרה שיק!", אז את במצב טוב.

24.7.09. התחלנו לנסוע לכיוון קייפטאון (Cape Town). כרגיל, מצד הרשויות אין דיווח לגבי הנעשה במשך היום, וכך קרה שמצאתי את עצמי כ-20 דקות מ"קייפי" במסע טעימת יינות, שלקח כשעתיים.

אבא (להלן "האב") טען שמאז הסרט "דרכים צדדיות" - שבו יוצאים שני גברים לטעום יין ואחד מבין ביינות והשני ממש לא - חלה ירידה משמעותית במכירת יין המרלו בעולם, כי בסרט מופיע משפט מזלזל כלפיו. אני חשבתי שהוא מדבר שטויות, הוא טען שדבריו מבוססים. נגמר הוויכוח.
במסע טעימת היינות נכנסנו תחילה באקראיות ליקב. בקבלת הפנים עמדה בחורה מעונבת ומלחיצה כשלצידה בקבוקים ספורים, שהגדול מביניהם עלה על גודלה שלה. היא הציעה לאמא (להלן "האם") לטעום יין: “Would you like to taste some wine?” עלאק... האם שתתה את היין האדום עד סופו, ואז נזכרה לציין שהיא בכלל לא אוהבת יין אדום, ושאלה אם יש לבן. המעונבת ענתה שהם מתמחים באדום, אז אין לבן? לא, אין לבן.

האב שתה שלוש כוסות, מתוך נימוס כמובן, תוך שקשוק הכוס והרחתה בטרם כל לגימה - דבר שהוא לא עשה בבית מעולם, אך בנוכחות עדים שתויים הידועים גם כ"מביני יינות", הוא ימצא לנכון לעשות. עמדתי בצד וגיחכתי בגלוי. האב התעלם והמשיך בשלו. לבסוף הוא שאל איפה הוא יכול להשיג יין לבן לטובת האם, האב ורוח הקודש.

בתחנה הבאה זה כבר עלה עשרה ראנד לסיבוב של שלושה שוטים של טעימות, אבל לקחנו. ביקב שנמצא כבר ממש סמוך לקייפ טאון, מצאתי מדריך תיירים ש"קייפי" הוציאה על אודות העיר, והמשפט הפותח הוא "העיר שלנו בטוחה, אחת הבטוחות ולכן אין לכם ממה לחשוש! רק אל תסתובבו עם מצלמות או חפצים יקרים ברחובות, ובררו עם מקומיים איפה כדאי להסתובב, תמיד כדאי לא לצאת מאזורים מוגנים אחרי שש בערב".
באוטו, די קרוב ל"קייפי", לעסתי בעונג סוכריות גומי והצעתי לאב "לטעום נחש גומי" - כדי שלא ישכח לשקשק ולהריח, כמובן.

השקיעה הכי יפה שראיתי בחיי הקצרים
26.7.2009. היינו בדרך להר השולחן לטיפוס מאסיבי של ארבע שעות, ומשום מה התרגשתי. לא הזזתי את הרגליים כבר כמעט חודש, והייתי צריכה את זה. מעבר לזה, הייתי במצב רוח טוב כי ראיתי כרגע בעיר הכי אופנתית באפריקה חנות בגדים בשם "דולצ'ה&בננה". שלחתי sms לדווח לפז בישראל, ולא הפסקתי לצחוק. פז לא עונה, נרשמה אי הבנה של הומור גבוה בישראל. 0:1 לאפריקה.

דרום אפריקה הייתה יפהפייה ודפוקה. השקיעה הכי יפה שראית בחיי הקצרים והיערות והעצים העצומים היוו תפאורה משלימה למחשבותיי המתרוצצות. האנשים היו מכוערים (כמעט מכוערים עד כאב) בין אם היו חיוורים, פליטי מדינות קרות וגסות למיניהן, ובין אם היו שחורים שטוענים חזקה בלעדית על שטח שמזמן איבד את בלעדיותו.

העיתונות הדרום אפריקנית, כפי שנשקפה אלי מבעד דפי מגזינים זולים ושעריהם, הייתה כמו תמונת "בחזרה לאחור". בדרום אפריקה היה אפרטהייד (הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים) עד 1994. זה בלתי נתפס, שחורים היו לרוב מחוסרי עבודה, וכמעט משוללי זכויות אדם. הם לא יכלו לשבת לצד לבנים או להתרחץ איתם באותה רצועת חוף; ההפרדה הייתה אבסולוטית.

הלבנים, שהיו מיעוט באפריקה, צלחו במשימתם ההפרדתית והגזענית. הם גם בנו מדינה מודרנית, כמו שכנראה לא היה קורה בלעדיהם (מודרנית בצורה יחסית לשכנותיה האפריקניות), וכעת הם מופלים. אפליה מתקנת.


נמיביה
בנמיביה היה יותר טוב, אולי בזכות ניצן שהצטרפה, אולי בזכות הרוב השחור, או אולי בזכות אנשי שבט הדאמארה הנחמדים בצורה קיצונית, שנתקלנו בהם לא מעט וששפתם מורכבת מצקצוקים ונקישות לשון המשמשות כאותיות. ואולי, בעצם, בגלל שנרגעתי והציניות שלי כבר חזרה לתל אביב.


בחור משבט הדאמארה. בני השבט נחמדים ביותר (צילומים: דריה שיזף)

ברגע שהלכנו לראות את אנשי ה"הימבה" הציניות היכתה בי שוב. ה"הימבה" הם שבט שהולך חצי עירום וגוון עורו צבוע אדום. לקחו אותנו לסוג של הסגר שבו הם חיים ("ככה רואים את ההימבה! אתם לא תיתקלו בהם ככה סתם ברחוב, ואם כן, הם יקחו על זה גם ככה כסף, אז כדאי לפחות שתסתובבו במקום שיש הרבה מהם, לא?" כך לפי אשת הקבלה בקמפינג).

הם מתפרנסים אך ורק מהתיירים שנכנסים לכפר ותורמים מכספם (סכום נקוב מראש) לטובת ההצגה הזאת. הם לא מתקלחים ומבשלים על אש אלימה. הכל "צווח" ימי-הביינים והתפקעתי בדעתי, למה הם לא עפים משם? "כי לא שולחים אותם לבית הספר", ציין המדריך בחטף והוסיף, "בשביל שלא יידעו שקיימת דרך אחרת, שיחיו את הכפר משמימון, שהכסף מהתיירות ימשיך לזרום". דפוק? די דפוק.

7.8.2009. היום ניצן (להלן "האחות") חזרה לישראל. היא הצטרפה אלינו באמצע הטיול ואחר כך נשארה למשך שבועיים בטרם קפצנו להגיד שלום לבוצואנה ולזימבבואה. הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת כשעוזבים אותי - וזה לא משנה לכמה זמן או לאן. תמיד מתפשטת בי תחושת עצב עצומה שהופכת לי את הקרביים וכמעט גורמת לי לבכות.

ועכשיו ניצן נסעה ואנחנו בדרך לבוצואנה, אחר כך קצת זימבבואה - הסוף קרוב משחשבתי.


ילדים משבט ההימבה. שבט שהולך חצי עירום ועורו צבוע אדום


10.8.2009. בבוצואנה הדרכים בוציות והמדינה בקושי מתויירת, פחות מנמיביה והרבה פחות מדרום אפריקה. אני והאב בעננים: סוף סוף אפריקה שחלמנו, כזאת שאין דרך לצחוק עליה כי היא אמיתית עד כאב. הבריחה מהציוויליזציה, הג'יפ שצריך לפנצ'ר, החולות, הכבישים הלא סלולים - היו סיוט מאתגר. האמת, נהניתי.



אבא שלי שאל אותי בפעם החמישית באותו היום או המיליון בחיי, אם אני מכירה את הבנות האלו (איזה בנות?) שהולכות למיטה בשבע כי בתשע הן צריכות להיות בבית. זה היה קצת אחרי שאבא שלי אמר שהג'יפ שלנו לא מסוכן לאדם ושאין לי ממה לפחד, ואני התחלתי לשיר את "ונזכור את כולם".



קרנפים ליד מקווה מים, בפארק אטושה בנמיביה

17.8.2009. זה היה נראה בלתי אפשרי, אבל ללא ספק שרדתי חודש וחצי עם המשפחה באפריקה. כשעליתי על המטוס לארץ, פתאום קיבלתי סטנדרטים גבוהים להשוואה בין חברת התעופה שלנו לאחרות, כי ביום שקדם לטיסה ארצה טסנו עם מטוס של בריטיש איירווייז ממפלי ויקטוריה ליוהנסבורג, ושידרגו אותנו למחלקת עסקים. זה היה "אבסולוטלי פאביולוס".

האב צחק הרבה על חוסר המעש שהולך לחכות לי בתל אביב, ועל כמה שאני קוטרית וזה מעליב ומאכזב.

אני מקטרת? אף פעם לא.


 

אפריקה! וידאו