תל אביב

מדריכים - ישראל

בספטמבר 1933, הגיע לתל אביב רוברט ביירון, אחד מגדולי סופרי המסעות של המאה ה –20. אחרי שביקר בפרדסים שסביב העיר, טייל ליד האופרה והתרחץ בים הוא פגש במר ארנסון שקרא: "הלו הלו! גם אתה כאן? ירושלים כל כך משעממת בעונה הזאת-" ורוברט ביירון כותב בספרו (מסע לאוקסייאנה):

"אם תל אביב היתה ברוסיה, העולם כולו היה משתולל מהתכנון והארכיטקטורה, מחיי החברה החייכניים שלה, מהמרדף האינטלקטואלי ומהאוויר שיש בו ריח של נעורים נצחיים, אבל ההבדל הגדול מרוסיה הסובייטית הוא, שברוסיה אלו הן מטרות עתידיות ובתל אביב זוהי המציאות היומיומית."

נדמה שכל מקומון ותל אביבי היה חותם על דבריו של ביירון בשימחה. גם אני.



כי תל אביב מספקת בנינוחות דהויה ועליזה, את מה שאין לשום מקום אחר בארץ, ובעצם במעט מאוד מקומות (אם בכלל) בעולם. היא בטח העיר הכי נחמדה ועם הכי פחות פוזה במזרח התיכון. אם מישהו צפר לך מאחורה – הוא לא תל אביבי. תל אביב היא מקום של מכוניות, חרא של כלבים ופחים על המדרכות. בתי קפה, מסעדות יקרות וחצי שוות, בתי קולנוע, מרכזי קניות וחנויות מופלצות, קיוסקים שמחירי הארטיקים שלהם הם הגבוהים בעולם, נערות שגורמות להתקפי לב ושינקין שיש בו פוזה, פשטות, נחמדות והגזמה מעורבבים בצורה שקשה להעלות על הדעת.

ומכל הסיבות האלו, תל אביב היא סכום חסרונותיה שהופך אותה למקום הכי אפשרי וחי במקום הבלתי אפשרי הזה, אפשר לארוז תרמיל (קטן מאוד כי באמת יש לנו בחנויות האוכל, השתייה, הבגדים והתרמילים הכל), להתלבש כמו שמתלבשים בתל אביב (אנחנו סופגים כאן כל צורה ולבוש) ולבוא.

חניה היא לא הצד החזק של תל אביב ולכן רכבת עם אוטובוס או מונית הם הצעה למי שבא מבחוץ. גם המרחקים לא גדולים ומזג האוויר עכשיו – הסתיו הים תיכוני, הוא בעצם התקופה הנפלאה ביותר להסתובב פה. שלא לדבר על זה שטמפרטורת המים היא ב-ד-י-ו-ק. ולכן שווה להביא בגד ים. כי תל אביב בורכה בחוף ים ובטיילת מהמפוארות שיש באיזשהו מקום. ויום בתל אביב יכול בהחלט להיות לאורך הים.



קקטוסים סלעים ונהר (עליו השלום)

מי שמאוד השיגי ורוצה דווקא ללכת בשטחים הפתוחים של תל אביב, יכול להתחיל יום בפארק הירקון הם גני יהושוע (הגדה הצפונית של הירקון), לבקר בגן הסלעים הנאה שבמקום, בגינת הקקטוסים, לשוט באגם, לנסוע על סקייטבורד וגלגליות בפארק ולפסוע לאיטו לאורך הירקון עד גשר בר יהודה לחצות מתחתיו אל הגשר החדש והברזילי שמחבר את רחוב בני דן עם צפונו של אבן גבירול. שם אפשר לשכור סירה ולהפליג בירקון עד השפך וחזרה. לא רע בכלל. ואחר כך, לעלות דרך רחוב ירמיהו (יש לפחות חומוסיה טובה אחת בפינת ירמיהו וישעיהו (ליד קולנוע פאר) ועוד אחת בפינת דיזינגוף ובן יהודה (על דיזנגוף) ועוד אחת בפינת בן יהודה וירמיהו ועוד מסעדות סיניות, הודיות ותאילנדיות. זה מה שנחמד בתל אביב. קשה להיות רעב.



רחוב דיזינגוף

ואז אפשר לבחור. אפשר ללכת על הים מחוף שרתון (מציצים) עד גן צ'ארלס קלור או להעדיף את החלק הפנימי והנפשי של העיר. שווה להציץ רגע במה שהעירייה עשתה בנורדאו פינת רחוב הירקון – מישהו עם חיבה לדקלים צופף שם עשרות דקלים וזה כל כך מגוחך, עד שאי אפשר להתעלם מהפוזה. למזלה של תל אביב, בדיוק מהצד הצפוני של הרחוב נמצאים מעונות העובדים שתוכננו על ידי אריה שרון והם דוגמא לאדריכלות אנושיות שחושבת על בני אדם ויוצרת מרחבים פנימיים. רק בשביל ההשוואה צריך לראות את הדקלים ולחדור בין הבתים – אולי גם זה אחד מההסברים לתל אביביות. השילוב בין אנשים מוכשרים באמת לחצי מוכשרים שחושבים שהכל שלהם.

ולכן כדאי ללכת דרך דיזינגוף עם הפיקוסים שלו. כי לדיזינגוף, למרות שאיבד את הבכורה בתור רחוב של לראות ולהראות לשינקין (נגיע אחר כך), יש עדיין נופך מלכותי דהוי – כמו כל מה שקשור בתל אביב. נבו ריש, אבל נובו ריש נסבל בהחלט. צעדה איטית ובוהה דרך בתי הקפה וקיוסקים לכיוון הכיכר עם המזרקה הלוהבת (אפשר לעצור בבית קפה ולהביט בהולכים, או לאכול אוכל יהודי מזרח אירופאי אצל בתיה בדיזינגוף פינת ארלוזורוב), ולחצות בדרך את שדרות בן גוריון (ששבילי אופניים נמתחו בהן וקרוב לכיכר אתרים המיותרת יש את בית בן גוריון שאפשר לבקר בו למי שמחפש איך ניראה מנהיג) ולהגיע אחרי הכיכר ללב דיזנגוף – שהוא מרכז קניות מוצלח מאוד ויש בו חנויות מטיילים, ובתי קולנוע ומזללות מכל סוג. ואחריו מטפס רחוב דיזנגוף ומגיע להיכל התרבות ולגינת יעקוב המתוקה מאוד שנמצאת בין תאטרון הבימה והיכל התרבות, ויש בה עצי פיקוס אדירים וכמה ספסלים ופעם היו בה (ויש לקוות שיתוקנו ויוחזרו) נחש ולטאה ופינגווין וצפרדע מכוירים בגבס ובטון וצבועים בצבעים עליזים וזוהי גינה שמגשימה את העיקרון הסיני של גן – בגן קטן תשים דברים ענקיים ובגן גדול תקפיד על הקטן.

ומשם אפשר לעלות על שדרות רוטשילד עד לפינת רחוב שינקין.



המקום הכי מסוכן בתל אביב

שינקין לא צריך פרסומת. יש שם פיצה מצוינת על ההתחלה (בין רוטשילד לפינת אחד העם) ואחריו את קפה "תמר" הוותיק והנצחי, ובתי קפה, ואורנה ואלה וחנויות בגדים ומסעדות כאלו ואחרות, וגינה וחנות דיסקים וספרים ואנשים שעולים ויורדים. וזה המקום הכי מסוכן בתל אביב. כי מי שעבר את גיל הנעורים יכול בקלות לקבל דום לב מכמות הנעורים, היופי הפרובוקציה וההפגנתיות של שינקין.

רק את הבניין של "דבר" כבר הרסו.



לב תל אביב

זה הלב של תל אביב. כאן הוא עיקרו של מתחם הבאוהאוס- מה שמכונה הסיגנון הבינלאומי. קבוצת האדריכלים שהגיעו מגרמניה לתל אביב בשנות ה- 30 של המאה ה – 20 והפכו אותה למה שהיא היום – הריכוז הכי גדול בעולם של בנייה פונקציונאלית נעימה של קווים עגולים, מרובעים פשוטים לאוכלוסייה עובדת שיש לה מידות מדויקות ולא גרנדיוזיות. אונסק"ו מזמן רוצה להכריז על תל אביב כעיר לשימור בגלל הערכים הארכיטקטוניים האנושיים שלה. רק שהתל אביבים, בזלזול המסורתי שלהם במה שיש להם, עדיין לא מחבקים את המתנה.

שינקין מתחבר לקינג ג'ורג' (שווה הליכה בפני עצמו ועצירה בגן מאיר – הגן התל אביב היפה מכולם), לשוק הכרמל, לנחלת בניימין ולרחוב אלנבי בכיכר מגן דוויד.



אודסה ותל אביב

המדרגות הנעות שמחברות את הרחובות מתחת לכיכר מגן דוויד לא עובדות כבר 30 שנה. מסכנה עיריית תל אביב, לא שמה לב שיש שם אנשים שצריכים להגיע לשוק הכרמל. אבל יום אחד נצליח לבחור ראש עיר שגר בתל אביב ולא באיזה סי אנד סאן או בשכונה צפונית והוא יטפל גם בזה. כי רחוב אלנבי הוא מהרחובות המפוארים של תל אביב. בניינים מונימונטאלים (חלקם מוזנחים מאוד, בעיקר בחלקו המערבי של הרחוב) אבל עדיין נפלאים ממש. ויש כמובן את רחוב ביאליק שמתפצל מאלנבי ומגיע עד לבית העיריה הישן ובסמוך לו נמצא בית ראובן עם יצירותיו של הצייר ותערוכות מתחלפות.

בית העירייה של תל אביב נבנה בתבנית דומה לזו של בית האופרה של אודסה. כי הרי ביאליק והרבה אנשים אחרים הגיעו לתל אביב מאודיסה. הבתים ברחוב הם בסגנון הרומנטי העגול של איך צריך להראות מזרח תיכון חדש. הצעה לא רעה בכלל אם כי זו נדחקה על ידי הפונקציונאליות של הבאוהאוז. ובכלל השילוב של העיר היהודית הגדולה אודיסה שהיתה מרכז לתרבות הציונית-יהודית משכילה ופורחת, ביחד עם אנשי העמל שהגיעו מפולניה והיקים שייבאו את הבאוהואז, הם היסודות שיצרו את תל אביב ומנחים אותה עד היום.

מה גם שמעבר לכביש ובצמוד לשוק הכרמל, נמצא כרם התימנים. חלק מהעתיד של תל אביב הוא כמובן השכונות הישנות. רוב הסימטאות הן שוק שווה טיול של ירקות, פירות, בשר, תבלינים וסדקית והחלק הנמוך יותר (לכיוון הים) הוא המסעדות שביניהם כמה מהחומסיות, על האש והמרקים היותר טעימים שאפשר למצוא (שלמה ברחוב ישכון 28 עובד עם אותה פתלייה כבר עשרות שנים והמרק של שמעון גם הוא שווה).

ומי שרוצה עולה קצת מערבה ונופל על נחלת בנימין. הצלחה גדולה. שוק רחוב של עבודות יד שפתוח בימי שלישי ושישי מבוקר מאוחר ועד הלילה והוא שווה שווה, אפילו שהעירייה השלומיאלית מציקה לסוחריו וליוצריו.



נווה צדק ושבזי

ובסוף, נשאר רק לרדת לנווה צדק ושבזי. דוגמא לאיך משקמים שכונה. כאן התחילה תל אביב על אמת לפני 122 שנה. כי תל אביב של אחוזת בית נולדה ב- 1909 (היום גוסס שם מגדל שלום) אבל שבזי ונווה צדק קמו כשהתמלא המקום ביפו העתיקה – היהודים נשפכו לשבזי ונווה צדק בצפון והערבים לעג'מי וג'בליה בדרום.

סתם לשוטט בסמטאות ולהנות משקט, וגם לשבת באחר צהרים מאוחר ברחבת סוזאן דלאל שהיא בטח אחד המקומות השווים שיש ולשתות קפה אחרון של יום.

ואחרי הכל, הים לא רחוק, ואפשר לרדת אל החול וללכת לאט לאורך הים עד שתבשיל השעה ואפשר יהיה ללכת לראות סרט או הצגה שאחריו הכל פתוח – מסעדה, פאב, דיסקוטק או סתם בית קפה על מדרכה ישנה ואפורה (קפיקו ביהודה הלוי למשל? או R קפה ברוטשילד פינת אלנבי?) שהיא כולה תל אביב, חוסר הפוזה שהוא הפוזה העיקרית של המקום הנחמד הזה.