גלגלים לאלוהים. כל נדרי. יום כיפור בתרבות ישראל

מדריכים - ישראל


זה יומן של הערים העתיקות ושל כל מי שגר בסמוך לעיר עתיקה. ערים שמטבען הן ערי הליכה. צפת ועכו וחיפה תחתית ובאר שבע הטורקית והשכונות הישנות של טבריה שהכינרת מלקקת את רגליהן ויפו וירושלים העתיקה. כך פחות או יותר חיינו לפני מאה שנים. זה היום לעצור רגע אחד ולחזור אחורה בזמן. כי אולי יש משהו נעים בקצב הישן של הדברים.

גלגלים לאלוהים

סביב שלוש אחרי הצהריים העיר נרגעת. המכוניות מחליקות לאיטן לצד המדרכות ונעצרות. דלתות המוסכים יורדות. האוטובוסים מתכנסים למגרשים, משאיות נושפות נשיפה אחרונה ומשתתקות, קטרים וקרונועים חומקים אל קרפיפי רכבות שמתכסים בשתיקה.
העיר חוזרת לעצמה. לתושביה. ליום אחד בשנה נרגעת מהומת החיים שנקראת התרבות העירונית, צורת החיים שתתמלא בעוד ועוד אנשים בשנים הקרובות. המהפכה הגדולה של המאה ה-20 וראשית המאה ה-21. העירוניות המופלגת שמשפיעה על כל דבר. רבים מאיתנו לא מכירים שום דבר אחר. מזלנו שיש יום כיפור שעוצר את מהלך הדברים.
ואפשר לעשות כמנהגם של חלק מהאנשים ולבלות את רוב היום בתפילות ותחנונים בבתי כנסת, להסתגר בבית עם סרט או ספר ולצום מעט, או שאפשר לפתוח דלת, ולהקשיב להמלצה הישנה של סיימון וגרפינקל - לשקט.
יום כיפור הוא היום בו חוגגים אזרחי מדינת ישראל את המצאת הגלגל ואת היכולת האנושית להניע אותו. יומם הגדול של מתגלגלי הגלגליות, רוכבי האופניים ולוחות הגלישה. מה שמזמן לעולם את טיולי האופניים הבטוחים שיש. זה הזמן לנסוע לכל כיוון לאורך כביש הטיילת התל אביבי מתל אביב ליפו ובחזרה. על הכביש. או לנסוע למפגש של הנוער בגשר הירקון הישן שעל דרך חיפה. ואולי, במשהו שאפתני יותר, להוציא זוג או שניים של אופניים ולדווש איתם לאורך הירקון עד המקורות על שביל האופניים שמלווה את כל 26 הקילומטרים של הירקון מהשפך ועד לראש העין. ושווה אולי לחזור דווקא על הכבישים שהם קצרים בהרבה ויש תיקווה שתהיה עליהם תנועה מעטה וזהירה של מכוניות. יומם של רוכבי האופניים.
אלא שזה כמובן יומה האמיתי של התרבות העירונית בכל עיר ישראלית באשר היא. כי בחג הזה, כולם שותפים. החג הוא אחד משני החגים החביבים על בני כל הדתות בארץ הזו, יום של שיתוף פעולה נאה המכיר בחשיבותה של עצירה והתבונות.
זה יומם של הירושלמים ללכת ברגל אל השכונות של יום כיפור – אל מאה שערים, אל שכונת הבוכרים ולהמשיך משם אל העיר העתיקה. ולא רק הקרובים, גם אלו של בית וגן ובית הכרם יגלו ששוב, כמו בימים קדומים, אפשר לרדת אל הגיא ולעלות אל הקמפוס בגבעת רם, וללכת להסתכל בחיבה על שניים מהבניינים היפים שנבנו בארץ- היכל הספר דמוי הטיפה הלבנה ובניין הכנסת הנאה ולהמשיך דרך עמק המצליבה על פני ימקא ומלון המלך דויד (עוד שני בניינים נקיים ותמירים) אל העיר העתיקה.
יומן של הערים העתיקות ושל כל מי שגר בסמוך לעיר עתיקה. ערים שמטבען הן ערי הליכה. צפת ועכו וחיפה תחתית ובאר שבע הטורקית והשכונות הישנות של טבריה שהכינרת מלקקת את רגליהן ויפו וירושלים העתיקה. כך פחות או יותר חיינו לפני מאה שנים. זה היום לעצור רגע אחד ולחזור אחורה בזמן. כי אולי יש משהו נעים בקצב הישן של הדברים.
האוויר מתוק יותר ביום הזה. וגם אם לא נהוג לאכול- החושים מתחדדים.
זהו היום של גינותיה ושדרותיה של תל אביב. ידעתם כמה גינות יש בתל אביב? ספרתם את השיקמות הגדולות בגינת יעקוב? כמה סלעים יש בגן הסלעים של גני יהושוע? ומה רואים מהמגדל של העיר הלבנה שמול קולנוע שביט? ראיתם כבר את נווה צדק? את המגדלים שצומחים סביבה כדי להרוג אותה?
לכו בשקט שהיום הזה נותן ותחשבו על העיר. על כל עיר. הסתובבתם ברמת אביב הישנה וראיתם כמה חוכמה השקיע האדריכל רוברט בנט כשתכנן שכונה ירוקה שבה אדם יכול ללכת מקצה לקצה בלי לחצות כביש אחד?
לכו אל החולות שממערב לשיכון ל' ותיראו לעומת זאת אדריכלים שאין להם מושג. שלא הלכו בשום יום כיפור לראות איך נראית עיר מוצלחת ואיך בונים אותה.
ואולי זה הזמן לחצות את נתיבי איילון וללכת לטיול על פסי הרכבת מרמת אביב לשבע תחנות. נורא יפה ללכת על הסוללה. להתבונן מגשרי הרכבת על העיר. או צפונה למקום בו נגמרות אפיקה ורמת אביב אל המערות החצובות ואל השדות שמסביב לגלילות. לראות שלא הקניון הוא חזות הכל. לא התחבורה, לא הכבישים והרכבות והמטוסים אלא השדה של הסתיו והשקט שצווה לנו כדי להתבונן. החוצה ופנימה.
והים הוא עכשיו ים של סתיו. ויש טעם גדול ללכת אל הים. לרדת אל הים של בת ים. של נתניה. של אשקלון ואשדוד. של הרצליה. לגלות את מצוקי הכורכר בלי טרקטרונים וגי'פים. כל הערים שיש ליד הים. לערוך טיול לאורך החוף. לחפש את סלעי החוף שבין חוף תל ברוך לחוף הצוק. להקיף את העתיקות של ארסוף וללכת צפונה לכיוון שפיים. ללכת בין ניצנים לאשקלון כדי לראות את עמודי העיר הקדומה מציצים מהמצוק שחשף הים. לרדת מהשיכונים של גבעת אולגה אל המפרצים וללכת ברגל לכיוון קיסריה שנחפרה והפכה לאחת הערים הימיות הנהדרות שיש.
ויש את המאושרים. אלו שגרים בחיפה על סיפו של הכרמל ובירושלים בקרבת יער ירושלים ויכולים לצאת אל היערות ולחפש חצבים וסיתוונית וכרכום.
יום כיפור מגיע. זמן לגלות את הקסמים הקטנים שיש בעיר שבה אין איום ולא צריך להסתכל לצדדים, או לחליפין, ללכת במתינות ולצאת ממנה אל הטבע הקרוב. עירוני, מבוית או כמו שהיה פה תמיד.
ואולי יש טעם לפנות אל הרבנים ולבקש עוד יום כיפור אחד. כי התיקון גדול והמלאכה מרובה.

כל נדרי

יום כיפור הוא היום החביב עלי בשנה. אולי מכיוון שביום הזה הארץ חוזרת ליושביה, המכוניות מתמעטות, הרעש דועך ומשהו נינוח, לבן ושקט יורד על העולם. הדממה היומכיפורית הזו, הפעם בשנה שיש אלוהים באופן מוצק וברור, חביבה על בני האדם. כשנעלם הרעש והלחץ, מתברר פתאום כמה חסר השקט. או אם לצטט את אדוארד אבי, סופר המסעות האמריקני: כל אדם צריך מקום בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה.
בעיר רוכבים הילדים על אופניים ומקפידים שלא יהיו מכוניות על הכביש ומחוץ לעיר – אה, שם- שם מתחילים החיים האמיתיים.
כי זה היום שהטבע שנסגר בשמורות משום תאוות הבצע של רשות שמורות הטבע, חוזר אלינו ליום אחד. כי על אמת, מי אמר שצריך לשלם עבור שמורת טבע? התשלום הפך לנו טבע. הרגילו אותנו שהכל כסף. שאי אפשר לשמור על הארץ בלי לשלם בדמים. אני יודע שאתם לא זוכרים, אבל פעם לא היה דבר כזה לשלם בשביל להיות בטבע. זה ויכוח ישן אם אנשים שומרים יותר טוב על מקום שהם משלמים עליו. אני אישית מאמין בחינוך, ולכן אני בצד של החברה להגנת הטבע. בשביל לחנך עם שלם לא לקטוף פרחי בר לא גבו מאנשים כסף. גדרות והכורח לשלם על כך לדבר מלחיצים אנשים. מונעים מהם את מה ששלהם באופן טבעי.
מזה כ-15 שנים הולכת ומתחזקת המגמה של לסגור, לגדר, לשים קיוסק, לייצר מכרה הכנסות. זו החשיבה הירוקה של רשות שמורות הטבע.
בשביל זה יש יום כיפור, היום בו חושבים על הסדר הנכון של הדברים.
אני עושה את זה כמעט כל שנה. יוצא מבעוד מועד, עוד לפני שכבה ערב יום כיפור ונדלקים שלושה כוכבים בשמים, נוסע בכבישים המתרוקנים, מטפס בכביש המהיר וחולף על פני הגבעות הצהובות של השפלה ומטפס לתוך הרי ירושלים בדרך הישנה, בין האורנים ועצי האלון והאלה, עוקף את ירושלים בכביש הצפוני ונפלט למדבר יהודה, גולש בין המאהלים, על פני כתמי צור המשאש השחורים שיוצרים סילסולים פתלתלים בחומר הלבן, עד שאני רואה את ים המלח ופונה דרומה, נוסע לאיטי בדממה באחד המקומות היפים שיש. ים המלח בכל השנה הוא דממת אלוהים. ההרים האדומים של עבר הירדן, המצוקים הצהובים של מדבר יהודה, העיניים הירוקות של המעיינות על החוף, המעיינות החמים הסודיים שנובעים לא רחוק מהעלייה למצפה שלם כשקו המים נסוג מפאת גוויעתו של הים. וצריך להיזהר היום, כי יש בולענים, ומטע הדקלים של עין גדי מלא בורות שאם אדם נופל פנימה לא בטוח שיצא. וכלן צריך לחשוב פעמיים איפה ישנים ועדיף מצידו המערבי של הכביש. אבל לחוסר הנוחות הקטנה יש פיצוי.
כי בבוקר יום כיפור אני מתייצב בפתחה של שמורת נחל ערוגות. הפקחים שם. הם דואגים שאף אחד לא יפריע את מנוחת החיות עד שמונה בבוקר. אבל מכיוון שיום כיפור הוא היום, ואין מניעה שיטייל אדם בעולמו של הקב"ה ויחליט איך הוא רוצה לחשוב על העולם ביום הזה, אין כרטיסים ואין קופה, והשמורה היא בדיוק כמו שהיא צריכה להיות לאוהביה. חינם. כמו שנולדה מאז ומעולם. ולך לטייל בנחל דויד או בנחל ערוגות, וצעד במי המעיינות עד למפל הנסתר וטפס דרך המורינגה הרותמית אל הקטע היבש ואל הבריכות העליונות – גן עדן שמי שהגיע אליו מובטח לו להירשם בספר החיים. או לפחות להרגיש כך בזמן שהוא שם.
וזה גם המקום לשאת בו תפילה שקטה לבוש בבגדים הישנים שאיתם באנו, רבוצים במים או על פני הסלעים הלבנים, שתסיר הרשות את ידיה מאוצרות החמדה של הארץ ותשגיח עליהם כמו שהיא משגיחה ביום כיפור – בנינוחות, מתוך כבוד למטייל ומבלי לחמוס ולקחת כסף על העונג הפשוט שיש לאדם לטייל בארצו שלו שנתן לו הקב"ה ולפחות יום אחד בשנה אפשר להיזכר בכך.
סעו חברים. הרשות איתכם. בעזרת השם.

כל נדרי - נוסחי התפילה