מסלול עם הרבה אפשרויות. הוא טוב למשפחות וטוב למטיבי לכת, ואפשר להתחיל אותו מהערוגות, או מהמשמר, וללכת אותו בארבע שעות, ובשמונה תשע, או אפילו ביומים.
קרא עוד...
מדריכים 
ישראל
ישראל
ישראל
מדריך ישראל הוא כמובן הפחות מושלם מבין המדריכים. הוא אוסף של דברים שנכתבו, מסלולים ורעיונות שאפשר לעשות כאן. הוא יתמלא עם הזמן והדוגמא למה שהוא יהיה יום אחד הוא מדריך יפו
האם ים המלח ייבחר לפלא עולם? ראיון מחדשות 2
האם ים המלח ייבחר לפלא עולם? ראיון מחדשות 2
 הר ברניקי |
 הר כרכום |
 עין עבדת |
 מצדה |
זה אחד המסלולים המוצלחים שיש כשכף לעשות אותו בעיקר בין אוקטובר למאי אם כי אפשר בכל עונה. הזמן הטוב הוא מהצהריים ועד הערב עם דגש על אחר הצהריים.
זה יומן של הערים העתיקות ושל כל מי שגר בסמוך לעיר עתיקה. ערים שמטבען הן ערי הליכה. צפת ועכו וחיפה תחתית ובאר שבע הטורקית והשכונות הישנות של טבריה שהכינרת מלקקת את רגליהן ויפו וירושלים העתיקה. כך פחות או יותר חיינו לפני מאה שנים. זה היום לעצור רגע אחד ולחזור אחורה בזמן. כי אולי יש משהו נעים בקצב הישן של הדברים.
ואולי לא מפליא לגלות כי מי ששמר על בית הספר בתקופה הגרועה ביותר של החברה להגנת הטבע, כשעדת טכנוקראטים ופקידי שילטון ניסו לחסל בשנות השמונים של המאה העשרים את החברה ואת המערך המפואר של בתי הספר שדה שלה, (והצליחו לרוב, כמו שחוסלו הרבה דברים מצויינים בשם עיקרון ההפרטה הקדוש והניפלא), הוא פרופסור אמוץ זהבי, שהוא לא רק אחד ממייסדיה של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע, אלא גם אחד מגדולי הזואולוגים שיש בכלל.
כי שלג, כשאתה צולל לתוכו, יש לו טמפרטורה אחת והיא אף פעם לא פחות מאפס. גם לא יותר. זה המקום להרגיש אפס ולדעת שזה האיזון המושלם.
הוא חפן את ערמת המטבעות שעמד להפקיד בידיה וזינק מתוך המקדש שעמודיו התנדנדו. הוא הספיק לצאת ולפנות במורד רחוב הבזלת המוביל לתאטרון כשהתמוטטו העמודים. חלקו המרכזי של העמוד נוחת על גבו, הורג אותו במקום, כף ידו קמוצה בעווית אחרונה על הכסף שלא יוכל לשמש אותו במקום הבא אליו יגיע
יפו היתה שם תמיד. עיר הנמל הקדומה ביותר באגן המזרחי של הים התיכון. לחיות ביפו, כמו שאומרת אישה שאני מכיר, זה כמו להיות בתוך סרט טורקי. מקום מלא ריח וטעם וצבעים והרגשה שהכל יש ושאי אפשר להגיע לכל מה שיש בה ביום אחד. אבל, (כמעט) כמו שאומר ז'ורז' אמאדו ב"גבריאלה מור וקינמון", אי אפשר לגלות את כל הקסמים בתקופת חיים אחת – אבל צריך לנסות.
זה לא אפריקה פה. למרות שהפוליטיקה המקומית עושה צעדים מרשימים על מנת להגיע לרמת המוסר הציבורית המקובלת שם, ואין פה שמורות לבני אדם שלא לדבר על שמורות לחיות, אבל יש מקומות שבהם אדם יכול לעצור רגע, לשכוח ממזימות אנושיות מעייפות ולהביט להנאתו, בידידות, בחיות בר ולהמציא לעצמו סיפורים כמו "הרוח בערבי הנחל" או כל סיפור שבו לחיות יש קסם וחירות וחיבה שהן מעוררות.
למערות בחודשי הקיץ החמים יש יתרונות גדולים: אפלולית שמרגיעה את העין מהבוהק המסנוור של האור המלובן, קרירות מבורכת שהצל יוצר מפני מה שהאור מבעיר. ויש להן כמובן יתרון גדול נוסף – אי אפשר לראות מה קורה בתוכן מבחוץ ויש בהן נהייה לתוך בטן האדמה – מסתורין לא מפוענח, הרפתקנות שמגרה את החושים. כל אלו הופכים את הכניסה, הזחילה והטיפוס לתוכן לאחת מהצורות היותר נעימות להעביר את הקיץ בסוג של תנועה קריפטית ונסתרת מפני החמה.
סטלה מאריס – כוכב הים, המנזר הכרמליטי שנוסד בימי הצלבנים (מאה 12) שבו שיכן והפקיר נפוליון את הפצועים וחולי הדבר כשנסוג מהמצור על עכו.
"מלך." אמרתי. “כמו באגדות."
"אגדה שהיתה?" שאלה דריה.
"ודאי." אמרתי. "אגדה שהיתה באמת. הוא היה מלך גדול וחזק ובעל דמיון וכוח וחוכמה והיהודים שנאו אותו."
"למה הם שנאו אותו?"
"כי הוא בנה ושמר על העצמאות ולא נתן למשוגעים להשתגע ובנה את בית המקדש ואת התיאטרון בקיסריה ואת ההרודיון ואת מצדה."
"אגדה שהיתה?" שאלה דריה.
"ודאי." אמרתי. "אגדה שהיתה באמת. הוא היה מלך גדול וחזק ובעל דמיון וכוח וחוכמה והיהודים שנאו אותו."
"למה הם שנאו אותו?"
"כי הוא בנה ושמר על העצמאות ולא נתן למשוגעים להשתגע ובנה את בית המקדש ואת התיאטרון בקיסריה ואת ההרודיון ואת מצדה."
מה שאלנבי לא ידע הוא, שהמפקד שנישלח להגן על ארץ ישראל כשלרשותו הגייסות הטורקיים העלובים מכולם, היה הטורקי שעצר את הבריטים (כולל גדוד נהגי הפרידות ) בגליפולי. אותו אחד שיעמוד בראש מלחמת העצמאות הטורקית וינצח בה את היוונים, מקים את הרפובליקה הטורקית איתה אנחנו ביחסים יותר ממצוינים. בצדק כמובן. אי אפשר להשוות את המטבח הטורקי הניפלא ואת חופי אנטליה לאלו של האיים הבריטים.
חלק מהמערכות הן כל כך חידתיות ולא ברורות, עד שהן מעלות שאלות שלא נימצא להן פיתרון גם היום, למעלה ממאה שנים לאחר שניתגלו על ידי החוקרים בוסף המאה ה-19 ולאחר 25 שנים של מחקר אינטנסיבי על ידי חוקרים ישראלים כעמוס קלונר, יגאל טפר אנשי המרכז לחקר מערות של החברה להגנת הטבע
הג'יפים עלו אחרינו ואנחנו פינינו להם את הדרך. יש לךנון כבוד לאנשים שמשקיאעים כל כך הרבה כסף במכונית שעושה אותו דבר כמו סובארו ישנה. לג'יפאים יש תכונה להקתית, לסוברואידים כמונו יש נטיה להסתובב לבד. הג'יפים נעלמו בעננת אבק ואנחנו נסענו לנו באיטיות מהורהרת דרך האור הדועך בחזרה אל הכביש שהיה עמוס בטנדרים ג'יפים וכל מיני מכוניות שטוב שאינן יורדות לשטח לעולם.
מה שיפה באילת הוא החיבור בין ההרים והים. ועכשיו, אחרי שהמצרים גומרים להשמיד את חופי סיני ולכסות אותם בעשרות מלונות ובעצם כבר לא כל כך זול לנסוע לסיני כמו שנידמה, עולה חינה של הדרומית שלנו. אף אחד לא אומר לך לאן ללכת ואיפה לישון בהרים, איך לרדת לים ותמיד אפשר להימלט מהדוחק למקומות אחרים. כי לפעמים נדמה שמישהו לקח וריכז המון קסמים במקום אחד.
ירוק וצל הם שני הדברים שהעין רוצה כדי להגיד לגוף שיש מפלט מהחום המזיע ומהצהוב המסמא של הקיץ. וזה קשה. אלא אם כן יוצאים דרי השפלה ומטפסים אל תוך ההרים והגבעות. גוש דן הוא הגוש הסובל. המאושרים (כרגיל) הם החיפאים והירושלמים מבין העירונים והגליליים. כי להם יש חורשות ויערות וסבכים מסביב לבית והם יכולים בקלות יחסית לשבת בצל היבש של ההרים עם הרוח הנעימה ולהביט בעמקים המהבילים.
סוף הקיץ וראשית הסתיו הוא הזמן של הפירות. פירות שגדלים בבוסתני בר לא מטופלים כבר עשרות שנים ברמת הגולן. הגולן הוא מקום טוב לחילופי עונות. נכון שהאפורים והשחורים אפורים ושחורים ומצופים בצהוב של סוף הקיץ, אבל מולם הירוק העמוק של נחש ההרדופים בקניונים העמוקים על גדות המים. וזה יתרונה של הרמה שסדוקה ביותר מערוץ נחל קניוני אחד שזורם מהגולן אל הכינרת, ומשום קוצר המרחק והגיל הצעיר של הזרימה הגעשית יוצר מפלים, ומתחת לכל מפל יש בריכה, ובכל בריכה יש מים והרדופים, ואלונים וסלעים עגולים שטוב לשבת עליהם לפני שנכנסים ואחרי שיוצאים.
הכרמל הוא ההר היחיד והסימן הבולט בחוף הישראלי למי ששט מהדרום. למצרים הקדמונים הוא ניראה כמו ראש של בעל חיים גדול והם קראו לו "אף האיילה" וגם היום, המראה של ההר הירוק שיורד אל הים, הוא אחד המראות הברורים הראשונים שיכול לראות מי שמגיע מהים. הכרמל הוא גם אחד הדברים הנעימים שקורים למי שנוסע בין תל אביב וחיפה ופתאום מופיע הר ממזרח לדרך ומשנה את התמונה לגמרי. אבל הכרמל מטעה. הוא לא סתם הר. הוא רכס שלם ויש לו חלקים, וגב הר ובמה שעליה יש עיר ושני כפרים דרוזים, וכמה ישובים שבנויים על המדרונות ונחלים שיורדים לכל הכיוונים, ונוף לים ונוף לעמק ושלווה גדולה וירוקה כמו שיש במעט מקומות בארץ הזאת.
בשבוע הראשון של האלף השלישי טרף הים עוד ספינה. סערה, מהגדולות שידע האגן המזרחי של הים התיכון, הסיע ספינה בשם 'קינג דיוויד', שהיתה במקורה ספינת מגדלור והפכה לספינת שידור, והטיל אותה על חוף תל ברוך ושם היא תקועה, המים ממלאים את מחסניה והים חובט בה, מתיש את לוחות הברזל החלודים.
בספטמבר 1933, הגיע לתל אביב רוברט ביירון, אחד מגדולי סופרי המסעות של המאה ה –20. אחרי שביקר בפרדסים שסביב העיר, טייל ליד האופרה והתרחץ בים הוא פגש במר ארנסון שקרא: "הלו הלו! גם אתה כאן? ירושלים כל כך משעממת בעונה הזאת-" ורוברט ביירון כותב בספרו (מסע לאוקסייאנה):
"אם תל אביב היתה ברוסיה, העולם כולו היה משתולל מהתכנון והארכיטקטורה, מחיי החברה החייכניים שלה, מהמרדף האינטלקטואלי ומהאוויר שיש בו ריח של נעורים נצחיים, אבל ההבדל הגדול מרוסיה הסובייטית הוא, שברוסיה אלו הן מטרות עתידיות ובתל אביב זוהי המציאות היומיומית."
נדמה שכל מקומון ותל אביבי היה חותם על דבריו של ביירון בשימחה. גם אני.
"אם תל אביב היתה ברוסיה, העולם כולו היה משתולל מהתכנון והארכיטקטורה, מחיי החברה החייכניים שלה, מהמרדף האינטלקטואלי ומהאוויר שיש בו ריח של נעורים נצחיים, אבל ההבדל הגדול מרוסיה הסובייטית הוא, שברוסיה אלו הן מטרות עתידיות ובתל אביב זוהי המציאות היומיומית."
נדמה שכל מקומון ותל אביבי היה חותם על דבריו של ביירון בשימחה. גם אני.
