מהטורקים לאנגלים

מדריכים - יפו

שדרות ירושלים (שסבלו אז, כמו שהן סובלות לעיתים גם היום) מהצפות מכיוון שהן בשטח הנמוך והלא מנוקז של יפו, הן המצאה שילטונית רבת רושם שהעיר לא ממש מתחברת אליהן גם היום ועדיין לא נמצא להן פיתרון ראוי. אם כי האופק החדש משך יזמים חדשים ולכן נבנו לאורכן בית הדואר הבריטי, ובתי הקולנוע החדשים של יפו - בשדרות ירושלים 39 בולט המבנה הנטוש והמוזנח של ה"אלהמברה" המבנה תוכנן על ידי האדריכל הלבנוני איליאס אל מור (Ilyas Al-Murr) שתכנן גם את קולנוע רוקסי הידוע בביירות. מור בוגר MIT בארצות הברית,  אר דקו, רגע לפני המרד הערבי ב-1936 . זה אחד המבנים החשובים היפים והמוזרים (והמוזנחים) שיש לנו כאן.


יפו האנגלית יצאה החוצה מגבולות יפו הטורקית.

אם הטורקים שלטו במשך די הרבה זמן בעיר העתיקה, ורק במאה ה-19 יצאו ובנו את כיכר השעון, בניין הסאריה והקישלה שמולו, וכמענה תרבותי בנו היוונים האורתודוקסים את השוק היווני את רחוב בוסטרוס (רזיאל) ואת שוק הפישפשים,

הרי כשהגיעו האנגלים, הם אומנם השתלטו על הסאריה שהפכה למקום של ממשל ועל הקישלה שתפקדה בתור המשטרה, אבל את פעולות הבנייה והצירים – הם פנו לכיוונים אחרים.

הראשון שבהם היה הנמל. הנמל הוא עבודה אנגלית וזו גם היתה ההחלטה הישראלית של סוף המאה ה-20 – שימור הנמל האנגלי. כל מה שלא היה קודם – מזח, יבוש ים מדרום ויצירת עורף ומחסנים מודרנים של פלדה ופח, הפכו את הנמל לבריטי. הבריטים גם חיברו את הנמל עם ירושלים בעזרת הציר של יהודה הימית (שדרות המלך פייסל). זהו ציר הכניסה העיקרי לנמל שהמשיך והשתלב בדרך לירושלים (ציר עולי ציון – בן צבי) שהיא הדרך שהלכה באופן מסורתי לאבו כביר ומשם דרך יהוד חיריה לרמלה ולירושלים.

מכיוון שרחוב יפת (שרע עג'מי/דארב ע'זה) כבר היה בנוי ומכיוון שהבריטים על מנת להתגבר על רכס הכורכר עליו עובר הרחוב פרצו אותו, הם שיקמו אותו בעזרת המחלף הראשון בארץ שהוא גשר הבטון עליו חוצה רחוב יפת את יהודה הימית גם היום.

לאורך ציר יהודה הימית – רחוב ברוחב נעים מאוד, נבנו בתים שהם תערובת של התפישה האירופאית –קולוניאלית של בתים בעלי שני מימדים (גובה ורוחב) שאין ביניהם הפסקה והם מייצרים רחוב שבו קומת הקרקע היא קומת חניות מסחריות ומעליהן מגורים. רק בחלק היותר מזרחי, לכיוון שדרות ירושלים, מתפרקים הבתים למבנים בודדים.

רובו של רחוב יהודה הימית נבנה כנראה בעקבות השלמת עבודות הנמל על מה שהפך להיות הציר הראשי של יפו ממזרח וב-1934 (על פי מפת המודד הבריטי) היתה צלעו הדרומית בנויה.

רוב בנייני הצלע הצפונית נבנו בשנות הארבעים של המאה ה-20, חלקם ב-1947.

הרחוב שמדבר עם יהודה הימית באותו כיוון ובאותה השפה הוא רחוב ד"ר ארליך שמדרום לו – שדומה באורכו וברוחבו ליהודה הימית ובפינתו המזרחית נמצא בית החולים דג'אני, בטיפול נכון, יהפוך ד"ר ארליך לאחד מרחובותיה השווים של יפו.

מצפון לרחוב יהודה הימית וברווח קטן ממנו, בינו לבין רחוב עולי ציון נמצאת שכונת נעם – או לחליפין שני רחובות צפון דרום המחוברים על ידי 4 רחובות מזרח מערב שמייצרים שכונה נעימה מאוד. גם כאן ניכרים קווי הסגנון הבינלאומי.

אולי, אם לא היו נבנים מבני הזוועות הטוריים של ההתישבות הישראלית בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, היו שדרות ירושלים מקבלות דופן שווה גם בצידן המערבי, כמו שהם מקבלים בצידן המזרחי, אותו צד שנמשך מזרחה עד לרחוב עזה. אלו הם בעצם גבולותיה של יפו "האנגלית" שיושבת במרזבה שממזרח לרכס עליו עובר רחוב יפת ובין הביצה "הבאסה" של בלומפילד שבכל התקופה הבריטית היתה חלק מפשט ההצפה של נחל איילון ולפיכך לא ראויה למגורים. החלק הזה של יפו היה מעין עיר מפרקית ומנותקת במידה רבה מיפו הערבית של העיר העתיקה ומהמרכז השלטוני והתסיסה החברתית שסביב כיכר השעון ובחלקו הצפוני של שדרות ירושלים, שם שכנו מערכות העיתונות הפלשתינית שעמדו בסמיכות למסגד המחמודיה – הג'מע, מסגד יום השישי הגדול והיפה שליד כיכר השעון.

האנגלים הלכו כאן בעקבות מושלה הטורקי האחרון של יפו – חסאן בק, שהוא האיש שבנה את המסגד הקרוי על שמו, שיפץ את הנמל וכן הורה לסלול את שדרות ג'מל פאשה (אחד משלשיית הטורקים שניהלו את מלחמת העולם ה-1 והביאו למותה של האימפריה העות'מנית) ולנטוע בהן וושינגטוניות ביקורו של הקייזר הגרמני ווילהלם ב-1915.

שדרות ירושלים לא שייכות לגיאוגרפיה ולהתפתחותה הטבעית של העיר שכן השדירה לא חיברה דבר. הדרכים המסורתיות היו מהים לתוך הארץ, ועל רכס הכורכר (רחוב יפת) לכיוון עזה.

שדרות ירושלים (שסבלו אז, כמו שהן סובלות לעיתים גם היום) מהצפות מכיוון שהן בשטח הנמוך והלא מנוקז של יפו, הן המצאה שילטונית רבת רושם שהעיר לא ממש מתחברת אליהן גם היום ועדיין לא נמצא להן פיתרון ראוי. אם כי האופק החדש משך יזמים חדשים ולכן נבנו לאורכן בית הדואר הבריטי, ובתי הקולנוע החדשים של יפו - בשדרות ירושלים 39 בולט המבנה הנטוש והמוזנח של ה"אלהמברה" המבנה תוכנן על ידי האדריכל הלבנוני איליאס אל מור (Ilyas Al-Murr) שתכנן גם את קולנוע רוקסי הידוע בביירות. מור בוגר MIT בארצות הברית,  אר דקו, רגע לפני המרד הערבי ב-1936 . זה אחד המבנים החשובים היפים והמוזרים (והמוזנחים) שיש לנו כאן. שכיית חמדה בכל קנה מידה.

הקולנועים צליל ונגה שנמצאים בחלק הצפוני של השדרה משמשים עד היום – נגה שהיה משכנה של האופרה הישראלית עד 1994 הפך למשכנו של תיאטרון גשר וקולנוע צליל שתפקד כקולנוע עד שנות השמוים של המאה ה-20 הפך למועדון התיאטרון.

האנגלים בנו שכונה אחת, בסוף ימיהם בארץ הזו, את שכונת הפקידים האנגלים בגבול בת ים, בין בתי הקברות שמעל חוף גבעת עליה ובת ים היהודית. חוץ מזה הם בנו את הדואר. והנמל ומבניו. ופתחו דרך ביפו העתיקה כשהערבים התמרדו והיה צריך לנסוע עם נושאות ברן ולירות במורדים.

את השאר בנו היוזמות הפרטיות.

ויוזמות פרטיות יותר משהן מבוססות על אדריכל כזה או אחר, הן מבוססות על מה שרואים פה ושם, על "רוח הזמן" ורוח הזמן האנגלית – בינלאומית ביפו התחלקה בין קולוניאלזים ומודרניזם.

אם המבנים של התקופה הטורקית, עד ראשית שנות העשרים של המאה ה-20 היו מבנים איטלקיים – זאת אומרת מבנים שתוכננו או בהשפעה או על ידי אדריכלים איטלקים שתכננו עבור שועי האימפריה העות'מנית וגלשו מאיסטנבול לבירות ומבירות לחיפה, ומחיפה לנצרת, ומנצרת ליפו. אלו מבנים בני שתי קומות עם גג רעפים. ארמונות יפואיים שיושבים על כחצי דונם שחציו בנוי ויש להם חצר.

זה התרגיל הערבי שאומץ על ידי הטורקים ועל ידי הספרדים שהושפעו מהאסלאם והערביות. הרצון לגור בעיר ושתהיה לך גינה פרטית בתוך הבית. בתיה של יפו הטורקית – עות'מנית מעולם לא חיו ברחוב. הרחוב עוצב מחומות הבתים שמאחוריהם גינות או שער כניסה לחצר. ולו רק בשל כך מדרגות אנדרומדה או כל פרויקט חדש של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21, הוא חזרה על מה שהיה נהוג פה רוב הזמן, חוץ מתקופה אחת – בחלק הארי של המאה ה-20.

כי כשהפסיקו לבנות את בתי העשירים הנפלאים של עג'מי (שהם תערובת של איטלקיות ושל מה שהביאו הטמפלרים הגרמנים של ולהלה והשפיע על נווה צדק ושבזי), עבר הפיתוח שהושפע מהרעיונות הסוציאליסטים שהביאו היהודים אל המקומות בהם היו מספיק שטחים פתוחים – סביב שדרות ירושלים (קינג' ג'ורג' בולאוורד אצל האנגלים, קמאל פשה  אצל הטורקים).

ההשפעה האיטלקית או האירופאית אינה רק בבתי המידות אלא גם בשוק.

השוק היווני – האזור שממזרח לכיכר השעון ועד לרחוב שמעון הצדיק, הוא אזור של מבנים בעלי קומה אחת עם הכנה לקומה שנייה ומרפסות. על משולש הרחובות (שמזכיר יותר מהכל את ירושלים העתיקה) נשארו עדיין גגות הברזל שמקרים את הרחוב.

כמו שקירו למשל האיטלקים במסאווה – עיר הנמל של האימפריה האיטלקית קצרת הימים בסוף המאה ה-19 ועד כמעט למחצית המאה ה-20.

בתיה של אסמרה – הבירה האיטלקית של אריתריאה, דומים לבתי יפו של אמצע המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, דמיון מפתיע.

הבריטים בחרו את הקטע הצפוני. שטח בור בין המושבה הגרמנית, תחנת הרכבת הטורקית ופינתו של רחוב בוסטרוס (רזיאל) הציר הראשי שהוביל לשכם ולפתח תיקווה ואל הרכבת לירושלים. לכן נבנה הדואר שם. כדי שיוכל לקבל ולשלוח מכתבים עם הרכבת. ולכן נבנתה שכונת נגה ובתי הקולנוע של יפו.

שכונת נגה היא דוגמא לשכונה מודרניסטית שמזכירה בחזיתותיה הרצופות את יהודה הימית ומשיכות אותה לאותה תקופה.

זוהי ודאי אחת השכונות היפות גם משום קוטנה וכיכר סגולה היא כיכר מוצלחת בקנה מידה בינלאומי.

אם כי ההבדל הגדול בין המודרניזם היפואי לבין זה התל אביבי בא לידי ביטוי בכך שהמבנים הם דו מימדיים ולא עומדים בית על מגרשו וכן חסרים את הגינה התלאביבית שמקנה לעיר שמצפון את קלילותה וירקותה.

אלמנט נוסף הוא האר-דקו היפואי. אם תל אביב מתאפיינת בחזרתיות  ובקווים מקבילים שמרגיעים מאוד את העין, הרי יפו היא עיר של שבירות וגודש סיגנוני. ולכן זה דומה מאוד – ושונה לגמרי.