מדריך יפו - מסלולים

מדריכים - יפו

יפו היתה שם תמיד. עיר הנמל הקדומה ביותר באגן המזרחי של הים התיכון. לחיות ביפו, כמו שאומרת אישה שאני מכיר, זה כמו להיות בתוך סרט טורקי
טיול ליפו

יפו היא העתיקה בערים. קודם היתה יפו ורק אחר כך ירושלים. טיול ביפו הוא הנאה קטנה למי שמחפש עיר עתיקה וחיה לחוף הים התיכון הישראלי.
טיול ביפו, לרוב התל אביבים, מתחיל מצפון. בכיכר השעון. את מגדל השעון בנו בפקודת עבדול חמיד לכבוד ביקורו של הקייזר ואכן המגדל ניראה יותר אירופאי מאשר מזרח תיכוני. לא מפתיע, במאה ה- 19 עבר גל גדול של בנייה אירופאית ביפו.
מהצד הצפון - מזרחי של הכיכר נמצא בית (ברחוב דויד רזיאל שהוא המשכו של רחוב אילת המגיע מצפון מזרח) יש שלט קטן על בניין הפונה לכיכר ומציין שכאן, בבניין המוזנח היתה ראשיתה של הגימנסיה העברית הרצליה. אין לה מזל לגמנסיה. גם כשמנהל שלה נעשה ראש עיר לא משומרים זיכרונה לא במקום הראשון ולא במגדל שלום הגרייטרי.
מול השעון, באותו צד, נמצאים שרידי בניין הסריה (המושל) של יפו ומאחוריו, אפשר לחדור מזרחה דרך אחת הסימטאות לתוך השוק היווני. השוק היווני תחום מדרום על ידי רחוב בית אשל (הרחוב הצפוני של שוק הפשפשים) ומדרום על ידי רחוב מרזוק ועזר. אפשר להיכנס למתחם ליד מסעדת יועזר בר יין, לערוך סיבוב ולצאת לד"ר שקשוקה. המתחם מזכיר את מתחם המוריסטן של העיר העתיקה בירושלים.
מתבקש לעלות מהשוק היווני דרומה לתוך הסמטאות המקורות של שוק הפשפשים ולנדוד דרך בגדים ומציאות. לחפש.
השוק מתחיל לנשום סביב 0900 בבוקר וחי ברציפות עד שהוא מתפוגג לפנות ערב. ימי שישי וערבי חג הם הימים הפרועים של השוק כשהוא נשפך לרחובות שסביבו.
הרחוב הדרומי של השוק (עולי ציון) חוצה מערבה את רחוב יפת לרחוב החלפנים, פה נשאר עדיין אחד משערי העיר – שער החלפנים. וחוץ ממסעדות קטנות, חנויות נעליים וקיוסקים, יושבים במקום הקלפנים. שער עיר תמיד מסתכל על הדרכים המגיעות מירושלים ומצפון ומולו (בכיכר השעון) היה השוק של יפו. זהו מקומם הקבוע של הבטלנים. בטלנים לא משנים מקום בגלל שהשוק זז.
מעבר לשער ומעט צפונה לו יורד הכביש (מפרץ שלמה) שפתחו הבריטים דרך יפו העתיקה במבצע עוגן שבא לתרבת את העיר הסוררת בזמן המרד הערבי. מצדו הצפוני של הכביש נמצא מסגד המחמודיה שעל הקיר הדרומי של נמצא סביל (רהט שתייה) שבנה אבו נבוט מושל יפו במאה ה – 19. לאורך הרחוב העולה דרום מערבה, יש תותחים עתיקים, תצפית לכיוון תל אביב והטיילת החדשה, ומהצד של הגבעה – מוזיאון יפו לעתיקות.
גן הפסגה שמעבר למוזיאון ובמדרון יפו העתיקה הוא מקום נחמד לעצירה, לבייגלה או מנת שוורמה ולביקוריית סן פיטר שצריח הפעמונים שלה הוא חלק מקו המתאר של יפו.
משם כדאי לחצות מזרחה לתוך סמטת מזל דגים (תיאטרון הסמטה והפאב הנחמד שמעליו, המוזיאון של אילנה גור, בית הכנסת הלובי שהוא המקום הכי נחמד לשמוע כל נדרי ואסרי וחרמי) וללכת עד שמגיעים לעץ הלימון התלוי של יפו – אחת ההפתעות המענגות שיש.
בחזרה לכיכר קדומים ומשם לנמל הכי שווה בארץ ואחד השווים שיש.
אמיצים מטפסים מהנמל דרך מדרגות רחבות אל רחוב הצדף והדולפין לכיוון המסבחה של אבו חסאן, עוברים על פני הכנסייה המרונית ויורדים לתוך רחוב קדם כדי לראות איך ניראה כפר יםתיכוני בתחום המוניציפאלי של תל אביב. קצה השכונה הוא בתי הקברות על המצוק שמדרום לחוף גבעת עליה – מקום טוב לשקיעה.
מי שלא מעוניין בשקיעות, עולה מהחוף מזרחה ברחוב מנדס פראנס עד לשוק האתרוג ולרחוב יפת שהוא פיצוחים, מסעדות ואווירה מופקרת של תנועה. הקשוחים ממש ממשיכים צפון מזרחה דרך רחוב שבטי ישראל בחזרה עד ליהודה הימית ולשדרות ירושלים ("השדרות" בפי היפואים) ופונים שם צפונה דרך מעדניות, חנויות ירקות, מאפיות, בורקס וכלמיני עד למתחם נוגה. ומשם חזרה לשעון אל האוטו. או ישר לתחתית והביתה.   

מסלול יפו תל אביב

יפו היתה שם תמיד. עיר הנמל הקדומה ביותר באגן המזרחי של הים התיכון. לחיות ביפו, כמו שאומרת אישה שאני מכיר, זה כמו להיות בתוך סרט טורקי. מקום מלא ריח וטעם וצבעים והרגשה שהכל יש ושאי אפשר להגיע לכל מה שיש בה ביום אחד. אבל, (כמעט) כמו שאומר ז'ורז' אמאדו ב"גבריאלה מור וקינמון", אי אפשר לגלות את כל הקסמים בתקופת חיים אחת – אבל צריך לנסות.
יפו התחילה מהים. תל אביב באה אחר כך. פעם, לפני הרבה שנים, היו ביפו מלך, מלכה ונסיכה. למלך קראו קיפאוס למלכה קסיופיאה ולנסיכה אנדרומדה. אנדרומדה היתה יפה ואימא שלה חשבה שהיא היפה מכולן. כמו שאימהות חושבות בדרך כלל. אבל מלך הים נעלב מכיוון שהוא חשב שבנות הים יפות ממנה, ולכן הביא סערות איומות אל החוף וטיבע את הספינות שבאו לסחור בימה של יפו. כי יפו היתה עיר נמל מאז ומעולם מכיוון שזה המקום היחיד, חוץ מחיפה, שבו החוף הישראלי מתעקל מעט והסלעים שממשיכים את הכיפוף יוצרים מסתור מרוח הדרום של הסערות.  הסערות שהביא אל הים הטביעו ספינות, העיר השתתקה באימה והאוראקאל אמר שיש להקריב את אנדרומדה לים. בליל סערה נקשרה אנדרומדה אל הסלע שבפתח הנמל. מתוך הגלים עמד להגיח הנחש הדרקוני ואז הגיע מהשמים פרסאוס שהיה בדרכו מלוב במשימה אחרת, ראה את אנדרומדה, חשב שזה בזבוז, כרת את ראש המפלצת, הציל את הנסיכה היפה והתחתן איתה מייד. היום נמצא סלע אנדרומדה, כמו אז, בקצה הצפוני של רצועת הסלעים ועליו מגדלור קטן. נמל יפו הוא מקום מצוין להתחיל טיול קטן בין העיר העתיקה שהולידה את העיר הצעירה של תל אביב. כי בנמל יפו יש דייגים ששומרים על רוחו של הנמל שהפסיק להיות נמל מסחרי באמצע שנות השישים של המאה העשרים עם פתיחתו של נמל אשדוד. כמה מסעדות מסביב למעגן, דייגי חסקות שמוכרים דגים מתוך הרשת בין שמונה לתשע בבוקר כל יום, וריח נחמד כמו שיש רק בנמל. נמל יפו הוא גם המקום לחשוב על אטימותם של אלו שרוצים למכור את הנמל הזה ליזמים כדי שאלו יוכלו לבנות ולהעלים את כל הקסם הנחמד של המקום.
בעצם למה לא. נמכור, מה חשוב שנמל יפו היה המקום שבגללו קיבל התפוז את השם ג'אפה ושזה הנמל שדרכו הגיעה הציונות מיטלטלת באוניות לארץ הקודש ושממנו הובאו שערי ניקנור אל המקדש בירושלים. למכור, מהר.  
מהנמל, קצת צפונה למחסן 1 שקורות הברזל שלו נשמרו כמו שבנו אותם הבריטים לפי מיטב המסורת התעשייתית המשובחת של שנות ה- 30, לפני המבנה של צופי ים, עולות מדרגות לתוך הסמטאות של יפו העתיקה. בשנות ה- 60 הכריזו על יפו העתיקה כשמורה ארכיטקטונית. אומנים ואדריכלים באו לטדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, וביקשו ממנו לא להרוס את העיר העתיקה. וטדי, לפני שהלך לבנות את ירושלים, הציל את יפו ושמר לה את החלק העתיק.
נפוליון היה פה. מהגיבעה נשקפת תל אביב. יפו מביטה בה בריחוק מסויים. יפו זה לא תל אביב. יש לה גן פיסגה שאפשר להרגע בו, תותחים טורקיים שמביטים על הים, עצי אשל מרוטים עווד מעט תעבור למטה טיילת חדשה שתחבר את הנמל עם כיכר השעון וחלקים מהחומה הקדומה של יפו יבצבצו ממנה.
כל כך נחמד להסתובב בסמטאות המרוצפות של העיר העתיקה, להיכנס לסמטת מזל דגים שנמצאת בצד המזרחי של כיכר קדומים שלידה כנסיית פטרוס הקדוש, לעבור על פני , בית הכנסת של יהודי לוב שנוסד במאה ה – 18, וליד מוזיאון אילנה גור שצמוד אליו, לחלוף על פני תיאטרון הסמטה וללכת עד לקצה ושם להתעקל ימינה ולראות גן תלוי. בדיוק שם שתל מישהו עץ תפוז בתוך כדור-עציץ ענק ותלה אותו. זה הגן התלוי של יפו. כמו הרבה דברים אחרים, מסוג הפליאות הקטנות שהעיר הזאת עושה לאוהביה.
ומכיוון שהזמן של שיטוט בסמטאות הוא זמן של בוקר זה המקום לעצור לרגע ולחפש את הטעם לשוטטות היפואית. בדיוק מדרום לעיר העתיקה נמצאת השכונה המרונית. השכונה המרונית נולדה באמצע המאה ה– 19, כשנגמר המקום על הגבעה של העיר העתיקה והעשירים החליטו לצאת ולשאוף אוויר מדרום. אז נשפכה יפו מהגבעה דרומה אל השכונה המרונית ומהשכונה המרונית המשיכה להבנות לתוך בתי המידות של עג'מי וג'בליה. את הבתים תיכננו אדריכלים איטלקים לפי המידות הטורקיות המקובלות ועם רעפים שהביאו ספינות הסוחר ממרסי. יפו היתה תמיד עיר בינלאומית.  הרבה לפני שהגיע הסגנון הבינלאומי לתל אביב. בפינה הצפונית של השכונה המרונית, במקום בו נפגש רחוב הדולפין עם יהודה הימית נמצאת המסעדה הקטנה של עלי קראוון,  שנקראת בפי המקומיים אבו חסאן. זו המסבחה המשובחת של יפו. יש כמובן עוד חומוסיות ועשרות מסעדות אחרות ביפו (ערביות, בולגריות, רומניות, טוניסאיות, לוביות ובלקניות) אבל מי שרוצה לאכול וללכת – אבו חסאן הוא המקום. אין רגע דל- ממלאים שולחנות, מרוקנים צלחות, מגהקים בתענוג ויאללה, הלאה, בחזרה אל העיר, למעלה אל יפת, למטה דרך יהודה מרגוזה אל שוק הפשפשים. השוק של הסוחרים הפרסים. שטיחים, רהיטים, תכשיטים, סמטאות עם בגדים, ג'אנק מכל ארץ, בכל שפה ובכל מחיר. השוק נמצא בין רחוב בית אשל לבין רחוב עולי ציון  ברחוב עולי ציון וברחוב יהודה מרגוזה נמצאים עיקר רוכלי היום. ברחובות הניצבים נמצאות הסמטאות המקשרות עם כלי הנחושת, מוכרי המחרוזות והטבעות והבגדים. למטה, ברחוב בית אשל נמצאים כיורי הנירוסטה והרהיטים העתיקים. מה אתה מחפש? ישאל כל מוכר שרוצה למשוך תשומת והתשובה העתיקה של המחפש – כשאמצא – אדע.
מצפון לשוק הפשפשים ולמסעדה הלגמרי לא רעה של ד"ר שקשוקה (כי יפו היא מכון רפואי גדול לייסורי רעב והיא משופעת ברופאי בטן משובחים לשקשוקות, גלידות, משקאות, בורקסים וממתקים), נמצא השוק היווני. משולש הסמטאות הזה דומה מאוד בתכנונו הארכיטקטוני לאזור המוריסטאן של העיר העתיקה בירושלים והוא בנוי בנומך רוח ובאבן לבנה ויש בו קסמים של סנדלרים כאלו שאין למצוא במקומות אחרים, נגריות, שפצים ומסעדות שאנשים כמו שיש רק ביפו יושבים בהם. מהשוק, הדבר הטבעי הוא לפנות מערבה ולהגיע לכיכר השעון. שם, גרמני ונחמד עומד מגדל השעון שנבנה לכבוד ביקורו של הסולטאן עבדול חמיד ה – 2 אללה ירחמו, ומולו משטרת יפו ששערה המשופץ בחן הוא דוגמא למה יקרה אם יעלה רצון וישפצו את העיר באהבה ולא מתוך יזמות פרועה. צמוד למשטרה המסגד הגדול של יפו – מסגד המחמודיה שבקיר הדרומי של סביל (רהט שתייה) יפה, ומולו שער העיר של יפו.
שער עיר? ביפו? זה לא שם של שער בחומה של ירושלים שער יפו?
דווקא כן. שער העיר של יפו הוא דוגמא לשעון אנושי. כאן, בסמטה קטנה שיוצאת דרומה מול הסביל של מסגד המחמודיה, יושבים קלפני העיר ושחקני השש-בש. כאן הם ישבו תמיד. אנשים שמבינים במחקרים אומרים ששער העיר תמיד היה מקום של בטלנים, וגם משנעלם שימושו של השער נשארים הבטלנים. הלאום מתחלף – הבטלנות נשארת. כי עיר שאין בה עשרה בטלנים לפחות – איננה עיר. ויפו, על פי הדגם הזה –עיר גדולה לאלוהים. וכמה זמן מחזיק שעון? עד 100 שנה אומרים החכמים, אם לא מכוונים אותו. אח, שיימצא מי שיכוון וימתח את שעונה ההיסטורי של יפו וישקם את שער העיר וסביבתו המושתנת.
בקצה הצפון מזרחי של כיכר השעון, על הבית המוזנח שבקצה רחוב עזר ומרזוק יש שלט. שם יוסדה הגימנסיה העברית הרצליה ב – 1906 על ידי בן יהודה. היום בן יהודה הוא רחוב ומהגימנסיה לא נשאר כלום ואת עזר ומרזוק תלו. הנחמה היחידה ברחוב נמצאת מאה מטרים מזרחה – מסעדה רומנית קטנה וחביבה בשם "מישו" שפתוחה בין 12 לשלוש אחר הצהרים ומגישה קבאבים. אוח, איזה קבאבים –
ופה מתפצלות הדרכים. כי הלב אומר להמשיך על הטיילת הנחמדה שמחברת בין רציף העליה השנייה שעולה מנמל יפו וללכת אתה עד לגן צ'ארלס קלור, ומצד שני, אם ממשיכים לאחר הנגיסה ב"מישו" לכיוון מזרח, עוברים על פני מה שהיה המלון היהודי הראשון ביפו – בית סורסוק והיום הוא משרד של השק"ם, וחוצים את שדרות ירושלים מזרחה, אפשר ללכת ברחוב אילת וליפול לתוך שכונת נווה צדק.
את שבזי ונווה צדק בנו היהודים. הערבים נשפכו דרומה לשכונה המרונית לעג'מי ולג'בליה, והיהודים חצו את ביצות יפו והלכו צפונה לבנות את השכונות שלהם. בית הספר לבנות שהפך למרכז סוזאן דלאל ובו קיר עם היסטוריה ואישים תל אביביים ומערכת תעלות מים בין עצים ואבנים לבנות. ובית הסופרים העבריים ומכלול של סמטאות נחמדות שיש בהן שקט ושפע של צבעים של בתים ששופצו מחדש. ואם מתעלמים מגוש הטיפשות של בית הטקסטיל, ומלונות הבטון המסיביים שחוסמים את נווה צדק מהים, אפשר להנות ממש מהשכונה קטנה הזאת ולעלות עד למעלה, מזרחה, למקום שבו יוסדה תל אביב כאחוזת בית ב- 1909. תל אביב בת 90 השנה. הרבה? לא ממש ליד יפו. תל אביב היא החלום הצעיר של יפו. עיר שקמה מתוך החולות. ומה יפה בה? בעיקר החול. כי את גימנסיה הרצליה שהתחילה ליד השעון והיתה קצה הרחוב של אחוזת בית, קברו תחת מגדל שלום בשנות השישים של המאה העשרים. ככה ניראה השלום במזרח התיכון. אגרסיבי בהרבה מהחלום הרומנטי עם הקווים העגולים. רחוב הרצל לא יפה במיוחד והצומת של הרצל ורוטשילד שווה בעיקר בלילה עם שפע הפאבים והמסעדות ומכיון שההליכה היא של יום, אפשר במקום הזה להחליט לסגת  דרומה לכיוון פלורנטין כדי לבדוק מה יש בחנויות התבלינים ברחוב לוינסקי. אלו לימונים מיובשים" אמרה לי אישה פרסיה לא צעירה, וכדאי לך להוציא את הבפנים ולפזר אותו על בשר ועל דגים ועל אורז ועל כל דבר. זה נפלא." הודיתי לה והבטתי מעבר לרחוב לבורקס של פאנסו שמוכר לחם טורקי והתנחמתי בזית כי פלורנטין היא הלב המסחרי שהצבעים שלו הם צבעי התבלינים והפירות והמתוקים והלחם וחניות הרהיטים ואין בו עץ לרפואה. פלורנטין היא השכונה שנבנתה בשנות העשרים. פלורנטין לכיוון דרום רוטשילד נחלת בנימין, הכרם ואלנבי לכיוון צפון.  ואחרי החומוס של הבוקר, הקבאב של הצהרים והלחם הטורקי של שעת אחר הצהרים המוקדמת, זה הזמן לרדת אל שוק הכרמל – אחד השווקים המפוארים שיש ולעלות בו עד לכיכר מגן דויד בה נפגשים הכרמל, נחלת בנימין, שנקין, וקינג ג'ורג'. היום הולך וכלה. נשים עם סלים לאורך רחוב אלנבי, שאם היו מורדים ממנו את קללת הערפיח והאוטובוסים, היה מתגלה בכל הדרו. שנקין שייך לצעירים. קינג ג'ורג' לאוטובוסים, הכרמל לקניינים, נחלת בנימין למוכרי המדרכות ואלנבי יורד לים. פעם היתה שם אופרה. אבל מול קולנוע אלנבי (עליו השלום), יוצא צפונה רחוב ביאליק. ביאליק בא מאודסה. כך גם מגידוביץ', מהנדס העיר הראשון של תל אביב. ביאליק וש.בן ציון, אבא של נחום גוטמן, חלמו על עיר לבנטינית נהדרת שבה קווים עגולים, קשתות וכיפות. כמו מה שנישאר מגימנסיה הרצליה בפסיפס הנהדר של נחום גוטמן בקומה הראשונה של מגדל שלום. בית ביאליק בסוף הרחוב. וקצת לפניו הבית של הצייר ראובן. כמה ענווה ורחבות דעת יש בבתים האלו. בכל פעם שמהנדס עיר משוגע מתעמר בעיר הזאת אני הולך לרחוב ביאליק. נפרד מהמולת הרחובות, יורד במדרגות שמאחורי בית ביאליק שניראה כמו רפליקה של בניין האופרה של אודסה פונה לטשרניחובסקי שכתב שהאדם תבנית ארץ מולדתו, ונמלט לגן מאיר. כאן יורד הערב. יש שם כמה שולחנות בחלק הדרום מערבי, לא רחוק מרחוב קינג ג'ורג'. זה המשרד שלי. אני והציפורים , הכלבים והבטלנים. בדרך למשרד אני עוצר על אחד הספסלים, בצל הפיקוסים הענקיים, מביט על הבריכה עם המזרקה הצנועה ומקשיב לילדים על הנדנדות, לכלבים שנובחים על הציפורים ואוהב את תל אביב. שאין בה טורקיות ואוכל נפלא כמו ביפו, וההיסטוריה שלה קצרה וסוערת כמו אצל בני הנעורים ויש בה גינה שפויה אחת שאדם יכול להירגע בה ולאהוב את העיר ולחשוב על מייסדיה שהיו משוררים, סופרים, חולמים, והיה לה ראש עיר, אביר של חול שהיה רוכב בכל עדלאידע על סוס לבן וכל העם אהב אותו. ואז, על הספסל בגן מאיר העיר נרגעת, עוטה את הדוק הנחמד של סוף יום והכל מתרכך, הילדים הולכים הביתה ומנורות צהובות מאירות ואני שמח. כי בעצם כל מה שעשיתי זה ללכת מיפו לתל אביב ועוד לא הספקתי כלום.