טיול ב- יפו

מדריכים - יפו

5 תחנות

  1. כיכר השעון
  2. העיר העתיקה
  3. הנמל
  4. מדרון יפו
  5. עג'מי וחוף גבעת עליה

  1. כיכר השעון

יפו היא אחת הערים העתיקות שיש. ששת אלפים שנה לפחות. יש אומרים שהיא עיר הנמל הקדומה של הים התיכון. התחרות היא עם גבל – ביבלוס שבחוף הלבנוני. כניראה שביבלוס היתה קודם ועל שמה נקראת הבביליה, אבל יפו היא שלנו והיא עתיקה והיא עיר חוף לבנטינית שיש בה נמל שלא הפסיק לעבוד אף פעם ואוכל נפלא ושוק פישפים בלתי נילאה ביום ובלילה ובתי כורכר ארמוניים וסודות וקסמים. ופשוט תענוג להסתובב ברחובתיה בכל יום. ובכל שעה.

אז הנה טיול קטן של שעתיים שלוש או ארבע או כמה שצריך בנאדם ליהנות מעיר הנמל הלבנטינית הנפלאה שלנו.

כיכר השעון היא מקום טוב להתחיל כי היא  הכניסה של יפו וסמלה מאז 1903.

השעון נבנה לכבוד יובל ה- 25 לשלטונו של הסולטן עבד אל חמיד השני שחל ב-1900. מגדלים נבנו בירושלים, צפת, עכו, חיפה ויפו וסך הכל נבנו 80 מגדלים כאלו ברחבי האימפריה- אולי כדי לסמן לנתיני האימפריה שכדאי שידייקו על פי הסטנדרטים האירופאים שהאימפריה היתה רחוק מאחוריהם בראשית המאה ה-20 .

זה לא עלה לסולטן כלום - המגדל ביפו הוקם בתרומות של תושבי העיר הערבים והיהודים.

את הרעיון לבנות את מגדל השעון הגה מוריץ שנברג, שען וצורף, אח בלשכת הבונים החופשיים, שיזם בנייתן של 17 חנויות ברחוב בוסטרוס (רזיאל). הנהלת החברה הצרפתית, שקיבלה את הזיכיון להתקנת מסילת הרכבת ביפו בשנת 1892, בחרה בו להתקין שבעה שעונים בתחנות הרכבת מיפו עד ירושלים. האדריכל היה ברוך פפירמייסטר מראשוני רשל"צ שלמד בברלין ותכנן את המבנה האירופאי. מה שמסביר מדוע מגדל השעון ביפו ניראה כמו מגדל פעמונים יקי.

אבן הפינה הונחה ב- 1 בספטמבר 1900 במעמד הקאימקם, פקידי הממשלה ונציגי ראשי הדתות. בבוקר נערכה תפילה במסגדים, בכנסיות ובבתי הכנסת , ובערב ניגנה התזמורת של ראשון לציון.

המגדל ניצב בצומת הדרכים שיצאו מהשער המרכזי של העיר מול בניין השלטון החדש (הסראייה) ומול תחנת המשטרה ובית הסוהר (הקישלה) ששם נבנה מלון בוטיק חדש  ומסגד המחמודיה שנבנה בראשית המאה ה-19 על ידי שליט העיר דאז –מחמוד אגא, שמוכר יותר כאבו נבוט על שם מקל החובלים איתו יצק סמכות לראשי נתיניו. בדיוק כמו היום.

ב-1901 הושלמו שתי הקומות הראשונות והחלו בבניית השלישית. ב-1903 הסתיימה הבנייה, הותקנו שני השעונים, ובקומה השנייה נחקק מארבעת צדדיו החותם של השולטן עבדול חמיד השני.

ב-1965 שופץ המגדל על ידי עיריית תל אביב, הותקנו שעונים חדשים, סורגים אמנותיים וּויטרז'ים המתארים פרקים בתולדות יפו, עבודת האמן אריה קורן.

השעון שופץ ביום ההולדת המאה שלו - ב-2001 על פי דחיפה ותכנון של האדריכלים אייל זיו ורלי פראטו. במהלך השִּחזור  נמצאו המנגנון המקורי של השעון והפעמון חזר לדייק ולצלצל.

כאן גם היה השוק של יפו ומכאן היו יוצאים האוטובוסים הערבים שהיו נוסעים בשבת לחיפה עם הנוסעים היהודים שהיו באים מתל אביב. היום באים לאכול פה בשבתות כי חיפה התרחקה עם השנים.

לכיכר השעון, עוד טרם היות  השעון,  היו מגיעות הסחורות החקלאיות וכאן שכנה מאז ומעולם רחבת שוק של יפו. כי כאן נפגשו  הדרכים משכם (רחוב אילת של היום) מירושלים  (רחוב עולי ציון)) והדרך לעזה (רחוב יפת)
הכיכר נוצרה סביב 1886 כשנהרסה חומת יפו על מנת לשפר את הכניסה אל העיר העתיקה וליצור קשר ומעבר בין השכונות שהחלו להתפתח מדרום – השכונה המרונית, עג'מי וג'בליה, ובין שכונת מנשיה והשכונות היהודיות של שבזי ונווה צדק שהתפתחו צפונה על החוף וצפון מזרחה לכיוון מה שתהיה תל אביב החל מ-1909
באותה תקופה, שהיא מהגדולות שידעה יפו – נבנה השוק היווני שממזרח לשעון שכיף לטייל בו בין המסעדה של דר שקשוקה לקפה של רוז'ט בסמטאות שבנו היוונים האורתודוקסים ולכן עד היום החלק הזה נקרא שוק א-דיר או שוק המנזר- היווני אורתודוקסי.

בפינת הכיכר  - ממזרח לסובת התנועה, ברחוב רזיאל 17, עמד עד לפני 10 שנים המבנה בו נולדה גימנסיה הרצליה ב-1904. העירייה הרסה אותו לפני 10 שנים. לראש העיר היה כניראה חשבון ישן עם הגמנסיה.

אבל זה גם הרחוב ששומר את השם הישן שלו – כי אם יורדים מעט ברחוב רזיאל עד לפינת רחוב הדואר, אפשר לראות בפינה הדרום מזרחית של רחוב הדואר פינת עזר ומרזוק את שמו הישן של הרחוב – בוסטרוס, ואת תאריך לידתו – 1886.

זה רחובה נחמד שכל מי שבא מרחוב אילת מכיר – היו פה בתי המלון של יפו ומרכזם של המוסדות היהודים שעזבו את יפו אחרי הפרעות של 1929 ולא חזרו אליה מאז.

 

למרות ששוק הפשפשים, אחד המקומות המדליקים של יפו מפתה וקרוב, שווה להשאיר אותו לסוף. שם לא צריכים מדריך, שם צריכים מזל וארנק.

אבל רגע לפני שממשיכים, כדאי לעמוד בפינה של רחוב עולי ציון ויפת ולהביט מערבה, לכיוון  מינארט מסגד המחמודיה. אל ג'אמע יאפא אל-כביר – שלושה מקירותיו החיצוניים הם חלק מהחומה. זה מסגד מרכזי שכל העיר באה להתפלל בו ביום שישי והוא נקרא על שמו של מחמוד אגא א-שאמי  הוא אבו נבוט. הוא זה שבנה את המסגד, הקישלה, הסראיה, החומה ועוד. בכניסה הדרומית ישנו שלט שיש עם כתובת לפיה הושלמו עבודות ההרחבה ב- 1227 להג'רה, (=1812). המסגד פעיל ואינו אתר ביקורים. חבל. כי הוא כנראה השלישי בגודלו בארץ ישראל (אחרי מסגד אל אקצה ומסגד אברהם במערת המכפלה בחברון).

אבל הוא יפה דווקא מהפינה הזאת- שכן בין כיכר השעון למגדל המסגד, יש קשת נהדרת מעל רהט השתיה – הסביל, והגל שנוצר מהקשת עם הכיפה שלפני המינארט – צריח המסגד הם מהיפים שיש.

 

2. העיר העתיקה

ואחרי שמתמוגגים עוברים את רהט השתייה ומטפסים לגבעה של יפו העתיקה. משמאל אפשר לראות את מוזיאון יפו ומתחתיו את התיאטרון העברי ערבי. הם נמצאים בעצם בבית החרושת לסבון של משפחת דמיאני הנוצרית וכאן גם היה בניין הממשל עד שנבנתה הסאריה החדשה שבכיכר השעון- ממנה נשארו רק עמודים ענקיים ששופצו בצד הצפוני של הכיכר.

בבניין יש חלקים צלבניים. וזה אולי המקום לומר שרוב יפו העתיקה היא לא כל כך עתיקה במונחים מזרח תיכוניים. זו העיר הטורקית מהמאות ה-17 ועד ה-20. אם כי הקמרונות התחתונים שלה הם צלבניים והאגדה אומרת שמתחת לעיר יש רשת מנהרות שחוצה אותה מצד לצד.

מצידו השני של בית החרושת לסבון נמצא החמאם שהופעל אחרי קום המדינה על ידי דן בן אמוץ ובני אמדורסקי – שם גם קיים בן אמוץ את מסיבת הפרידה שלו זמן לא רב לפני שהלך למקום לא פחות טוב . החמאם משמש היום כמועדון אירועים.

על הרחבה שצופה על תל אביב נמצאים התותחים ומהם אפשר להבין למה יפו איפה שהיא. כי החוף הישראלי חסר מפרצים ופה בדיוק יש מעין כיפוף קטן בחוף ומולו סלעי כורכר שהם הסלעים של יפו שיוצרים את המעגן והנמל  שהאנגלים ואחריהם הישראלים יצקו על חלקם בטון כדי ליצור שובר גלים.

 

אז השילוב של גבעה שגובהה 40 מטרים, מעגן לסירות וספינות ומעיינות מים – שהיום הם מתחת לגבעה ונסתרים מאחורי המסגד, היו הסיבות הטובות ליסודה של יפו.

וכשמסתכלים למטה, לכיוון הסלעים, אז יש שם אחד שדגל ישראל מתנופף מעליו. מתחתיו, בעומק חמישה או שישה מטרים יש שלדים של המון ספינות טבועות. תאמינו לי. שם למדתי לצלול בגיל 14 כשמועדון הצלילה סנפיר היה בבית הבטון האנגלי שנמצא בנמל ממש מתחת על קו המים. הבית היחיד בארץ שהוא כזה.

אבל הסיפור שמספרים הוא הסיפור הישן שהמיתולוגיה מספרת על אנדרומידה. ועל אמא ואבא שלה קיפאוס מלך יפו וקסיופיאה – מלכתו.

זה סיפור ישן. מהימים הקדומים. לקיפאוס וקסיופיאה המלך ומלכה של יפו היתה בת כלילת מעלות וזוהרת בשם אנדרומידה. ואמא קסיופיאה מאוד אהב להגיד את זה. זה הרגיז את הנריאדות – בנות הים, בנותיו של פוסידון מלך הים, שחשבו שהן הכי יפות ומוצלחות. הן התלוננו לפני מלך הים וזה, בלי לחשוב פעמיים, שלח לים של יפו נחש ים דרקוני ענק שסער והרים גלים ומנע מספינות הסוחר להפליג בין יפו ומצרים וקפריסין והאיים היוונים.

עיר נמל שהנמל שלה לא עובד, לא סוחרת ולא מתעשרת והסוחרים התלוננו למלך וביקשו פיתרון. בצר להם פנו קפאוס וקסיופיאה לאוראקאל שיודע הכל, וזה אמר להם על מלך הים ועל הנחש הדרקוני.

ומה צריך לעשות? שאל המלך?

"דבר קטן – אמר האוראקאל, לקשור את אנדרומידה לסלע באמצע הים ואחרי שהמפלץ הדרקוני יאכל אותה, הים ירגע.

לא- צעקה קסיופיאה והתעלפה.

אבל טובת הממלכה כמובן קודמת ובאותו יום נקשרה אנדרומידה לסלע בפתח הנמל ושם, בוכה ורטובה מהגלים הסוערים שהרים המפלץ, עמדה בוכיה. היא היתה בת 17 ועדין לא חייתה ולא בא לה על המפלץ היפואי.

אלא שממש באותו רגע, עבר בשמים פירסיאוס שהיה בדרך חזרה ממשימה בלתי אפשרית אחרת והיו לו סנדלים מכונפים שקיבל מהאלים חרב ומגן שהופך אותו לרואה ובלתי ניראה. מהשמים שלחו אותו. וכשראה את המפלץ כמעט טורף את אנדרומידה הוא ירד מהשמים, מחזיק ביד אחד בסלע אנדורמידה, מרחף עם סנדליו ובאבחה של חרב כרת את ראש המפלץ.

המלך נורא שמח. וגם המלכה. רק חתנה של קסיופיאה כעס נורא כי היא התאהבה בפירסיאוס. וחגיגת ההצלה הפכה לקרב גדול שבסופו הוציא פירסאוס את ראש המדוזה שכרת בלוב, שמבט אחד בו מקפיא כל אדם לאבן – והקפיא את כולם, לוקח את אנדרומדה וטס איתה לאי יווני אחד.

וזה הסיפור האמיתי. אנדרומידה באי יווני ואנחנו פה עם סלע בים.

כל הגינה הזאת שמתחת לתותחים היתה מקומו של הרובע היהודי של יפו שנהרס על ידי בוניה של מדינת ישראל.

בראש הגבעה, בנקודה הבולטת ביותר ביפו העתיקה, ליד כיכר קדומים, עומד המבנה שהוא אחד הסמלים של יפו-כנסיית פטרוס הקדוש (סנט פיטר) שהוקמה על יסודות מצודה צלבנית. שהוקמה  על שרידי כנסייה ביזנטית שהוחרבה בתקופה המוסלמית הקדומה (מאה 7). ה-  CASA NOVA  , הכנסייה הנוכחית נבנתה במאה ה- 20. נציגות האפיפיור יושבת כאן מאז 1993.
היא יפה בעיקר מבחוץ . פה נפרד נפוליון מחייליו.

מכאן כדאי לעלות לראש גן הפסגה ולהשקיף על תל אביב ועל יפו עד אבו כביר. הכביש שחוצה את יפו העתיקה מקורו בפעולה בריטית לדיכוי המרד הערבי ב-1936. המבצע נקרא

מבצע עוגן. במהלך המבצע פוצצו במשך יום אחד כמה עשרות בניינים על מנת לפתוח דרך למכוניות משורינות במרכז הגבעת העיר העתיקה הצפופה של יפו. המבצע נקרא כך מכיוון שהדרכים (שעולות מרחוב לואי פסטר ויורדות לכיוון כיכר רוסלאן) שניפרצו עם פיצוץ הבתים, ניראות מהשמים כעוגן.

חלק גדול משטח ההריסות) הפך למה שניקרא השטח הגדול. במסגרת תוכנית השיפוץ והשיחזור (ראה בהמשך) של יפו העתיקה הפך השטח הגדול לגן הפיסגה של יפו

יפו העתיקה שוקמה באמצע שנות השישים של המאה ה-20 ולטובתה הוקמה החברה ליפו העתיקה. היא תוכננה כרובע אומנים ורק כאלו אמורים לגור בין כתליה למרות שבדיעבד (למרות משיכתה הידועה לאומנים) יש בה משתכנים אחרים – וטוב שכך. התכנון האדריכלי נעשה על ידי אורה ויעקב יער, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל, הגינון נעשה על ידי אברהם קרוון, (אביו של דני קרוון) שהיה במשך שנים רבות אחראי על הגינון של עריית תל אביב. 
התוצאה לא רעה בכלל, מה גם שהמתכננים נתנו לסימטאות את שמות 12 המזלות ואלו מוסיפים ליווית חן לרובע.

מגן הפסגה אפשר לרדת לכיוון דרום מזרח, למקום בו יש בור גדול שהוא חפירת שער העיר המצרי, שבו כניראה הומצא סיפור עלי באבא וארבעים השודדים לפני 3400 שנה.

אז  נזכרת העיר ברשימת ערים שכבש תחותימס השלישי בארץ ישראל במסעו צפונה. "פפירוס האריס" שנכתב כמאתיים שנה לאחר המסע, מתאר את הכיבוש.

לפני שלושת אלפים וארבע מאות שנים עמד מול חומות העיר, מתחת לחלקלקות האדירות שנבנו על הסלע הזקוף הקרוב לים שתחתיו מעגן טבעי, מלך מצרי שצעד לאורך החוף של צפון סיני והיה בדרכו ליסד אמפריה. תחותימס, השקיף צפונה אל הביצות שסביב לירקון שזורם מצפון. להקות ברווזים, חזירים, ג'מוסים וציפורים נודדות התרוממו מהן במשק כנפיים. אין מעגנים טבעיים אחרים עד ליפו למי שבא מסיני וממצריים. המלך היה בדרכו להלחם בברית ערים כנעניות שהקיפה את כל ארץ ישראל לבנון וסוריה. הקרב יערך במגידו שבעמק יזרעאל. השנה היתה 1483 לפני הספירה. הוא רצה לקבוע את גבולות מצריים רחוק בצפון. ויפו, המעגן הנוח היחיד לאורך החוף, עמדה מבוצרת בדרכו. כל יום שעמד לפני החומות החסונות, נתן זמן לאויביו לארגן את הבריתות, להטריד את קווי האספקה הארוכים של הצבא. הוא היה זקוק לניצחון מהיר שלא יתיש את הצבא. הצבא הקיף את העיר. העיר הסתגרה בתוך עצמה, זקיפים דרוכים על החומות החסונות, השמן רותח, מקפץ בעצבנות על אש קטנה. הזפת רחש בעיגולים שחורים. אבני כורכר גדולות שנחצבו מהרכס עליו בנויה העיר נערמו במקומות המיועדים מעל החלקלקות, מחסני המזון הוכנו למצור ארוך. ורעש החיילים המשחיזים את ראשי החיצים וחורפות החניתות ניסר את אויר הלילה החמים. אבל היום שהאיר למחרת הפתיע את יושבי העיר. מערער את מוכנותם.
כבר מרחוק, מהשדות שסביב לעיר, יכלו לראות משלחת שלום מתקרבת עמוסת מינחות ופיוס אל החומות. שליחים של המלך המצרי הזמינו את שליט העיר לפגישה של רעות ושלום. 
עם צהריים נפתחו שערי העיר והמושל, מלווה ביועצים ושומרי ראש, רכב אל אוהלו של תחותימס השלישי. השערים הוגפו מאחורי פמליית המלך ומפקדי הצבא הונחו להילחם באם יקרה משהו למלך העיר ולטבוח את בני הערובה המלכותיים שהפקידו את עצמם בידי שליט העיר על ידי תחותימס.
השליט המצרי, לבוש בשימלה לבנה קצרה ועל ראשו כתר מצרים העליונה והתחתונה, למותניו חגור הזנב ומטה הפפירוס בידו, קיבל את פניו של מלך יפו. הוא העניק זהב שבא מפונט וכסף מכוש, טורקיז וכלי נחושת מסיני. לאחר חילופי המתנות, הביאו פלגשים את היין בנאדות עור ובכדי חרס ואלבסטאר. ואחר כך הובאו האווזים והאיילים שניצודו בביצות הירקון שהזכירו למלך המצרי את ביצות הנילוס בקרבת לוקסור. ושוב יין. מנגני הנבל והמחללים נגנו את כל המנגינות האבודות שספני יפו ספרו שמנגנים בארמונות מצרים. וכשירד הערב, שקע מלך יפו וכל הפמליה בשינה כבדה של מי שאכל אוכל נפלא ושתה יין אדום וכבד. תחותימס הפקיד חיילים לשמור על האוהל, וסלים כבדים הועמסו על חמורים שניצבו לפני המחנה. השיירה התנהלה אל חומות העיר, עולה אל השערים הסגורים. השומרים דרשו לדעת מה יש בתוך עשרות הסלים הכבדים שנקלעו בעמק הנילוס והובילו את אספקת הצבא. המחמרים הרימו את מכסי הסלים והראו להם את אריגי הכותנה ואת מתנות הזהב הכסף והאבנים הטובות, את המנגואים שהבשילו רק עכשיו ואת התנינים החנוטים. השערים נפתחו והסלים הכבדים הוכנסו אל העיר, מובלים בשיירה מוגנת אל ארמון המלך, כורתים ברית שלום ומתנה בין המלך המצרי הצעיר לשליט העיר הימית.
כשהאפילו השמים והסמטאות שסביב לארמון החשיכו, נפתחו בזהירות, כאילו מעצמם, מכסי הסלים, ומאתיים חיילים נובים, אפלים כמו הלילה, הגיחו מהם. הם התגנבו לאורך הסמטאות אל השערים, הפתיעו את השומרים הנדהמים ופתחו את דלתות העץ הכבדות. ההפתעה היתה מלאה. באוהל המישתה ישן המלך היפואי שנת שיכורים כבדה, נוחר בפה פעור וזבובים שבאו על אוכפי הסוסים ממצריים מזמזמים סביבו. כשהתעורר ביום שלאחריו, היתה כבר העיר כבושה בידי חייליו של תחותימס ושעריה שרופים. שנים רבות לאחר מכן, יספרו ספורי אלף לילה ולילה על שודדים המנסים להתגנב בכדי שמן לביתו של עלי באבא באותה הדרך. מהעיר שכבש תחותימס לא שרד דבר. רק כמה קירות חפורים בתוך הגן שמעל הנמל טומנים בתוכם את הסיפור.


יורדים מהגן ופונים לתוך העיר העתיקה ושם, בקצה סמטת  מזל דגים, במה שניראה כאילו הוא שער הכניסה המזרחי של העיר, תלוי עץ התפוז המרחף של רן מורין – הומאז' לפרדסי ג'אפה. אחד הפסלים הפוליטים היפים של העיר שכל דור מנכס אותה מחדש.

ובאותה סימטה, על פני חנויות ובתים יפים בני מאות שנים, נמצא גם תיאטרון הסימטה, מוזיאון אילנה גור ובית הכנסת לעולי לוב- שבאופן מפתיע, הוא מבנה התפילה העתיק של העיר.

המקום, המכונה "בית זונאנה", נרכש על ידי הגביר היהודי זונאנה במאה ה-18. במאה ה-19 חדל מלשמש את היהודים ושימש כאכסניה וכבית חרושת לסבון. בשנת 1948 החל לשמש כבית כנסת לעולי לוב. בשנת 1995 הפך חלקו המזרחי למוזיאון אילנה גור. 
החלק המערבי משמש כבית כנסת של העדה הלובית וכמרכז לתושבי יפו העתיקה והשכונות היהודיות בעיקר בתקופת חגי ראש השנה. הכי טוב לבוא לכאן לתפילת כל נדרי, מכניס אורחים וכיפי.

ואז חוצים מערבה, לכיוון הנמל ויורדים לביתו של שמעון הבורסקי. כי יפו לא קדושה ליהודים וגם לא ללמוסלמים אבל היא קדושה ממש לנוצרים. ובית שמעון הבורסקאי היא האתר היפואי בעל החשיבות הרבה ביותר ביפו למסורת הנוצרית. 
הוא נמצא בסמוך למגדלור אותו אפשר לראות מהנמל ממזרח לקצה הצפוני של האנגר 1 ולעלות דרך הסימטה שיוצאת מקיר הנמל מזרחה – סמטת מזל סרטן- אל הבית. 
בית שמעון הבורסקאי (מעבד העורות, אחד המקצועות הריחניים והפחות נחשבים בזמן העתיק) התקדש מכיוון שאירח את פטרוס הקדוש (שמעון בר יונא – כייפא), אחד השליחים אשר הפיצו את תורת ישו. הבית נמצא מספר דורות בבעלות משפחת זקריאן הארמנית במה שהיה הרובע הארמני.
במקום נמצא גם מגדלור אשר נבנה בתקופת המנדט הבריטי על שרידי מגדלור משנת 1865 וכן מסגד קטן שנקרא ג'אמע אל-בודרוס (מסגד פטרוס - 1730 ), לידו נבנה מגדל שמטרתו הייתה להגן על העיר מצד מערב – בורג' אל באח'ר (מגדל הים). 
בתוך הבית יש באר מים פעילה שעומקה 15 מ'. יש האומרים (בטעות) כי זו הבאר היחידה ביפו, ולכן כבש נפוליאון את הבית. הבית מזוהה לפי הבאר. הבריטים בנו על הבית מגדלור בשנת 1936. במקום יש גם מסגד ומינארט הנקרא ג'אמע אל טביאה שכן המוסלמים לא כופרים בברית החדשה ובודאי לא בניסים ובבעלי נס – קדושים מקומיים הם לא דבר נפוץ בעיר נמל שלא מקדשת כלום. 
מקום התפילה המוסלמי התנחל במקום בו נעשה הנס ויחד איתו גם מחלוקת על הבעלות שכן הערבים טוענים שהבית הוא אדמת הקדש (ווקף) בעוד משפחת זכאריאן טוענת שהוא שלה. בגלל המחלוקת לא מתפקד הבית כאתר תיירות, למרות חשיבותו לתושבי העיר ולעולי הרגל הנוצרים המבקרים בה.
ההווה כמובן סותר את כוונת שמעון כייפא שהלך להתגורר אצל שמעון הבורסקאי שהיה מהנחותים שבתושבי העיר, שכן מעבדי העורות היו ידועים בסירחונם ובדלותם ולא נהוג היה להתחבר אליהם, מגורים והתארחות בביתו של שמעון הבורסקאי מעידים על הכוונות הדמוקרטיות והשיוויוניות של הנצרות הקדומה וגם את המקום ממנו שאבה את כוחה בשלבים הראשונים שלה – מההמון הפרולטארי, מעשה מקובל בדתות רבות בתחילת דרכן.

 

כאן, בצהרי יום קיץ אחד, כדי להימלט מהחום וסירחון העורות, עלה כייפא הוא פטרוס הקדוש אל הגג של שמעון הבורסקי ונרדם. בחלומו הופיע מלאך, מצווה אותו לאכול מ"כל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים". פטרוס מוחה כי מעולם לא אכל "פיגול וטמא" ונענה כי "את אשר טיהר האלוהים אתה אל תטמאנו".

הוא מתעורר מלא בחלחלה ואז מגיע שר מאה רומאי מקיסריה. היהודים לא גיירו רומאים באותה תקופה. פטרוס מקבל את החלום כציווי אלוהי לגייר עובדי אלילים. כאן, במקום הזה, נפתחת הנצרות והופכת לדת שתירש את היהדות מכיוון שהיא מקבלת את מי שרוצה להצטרף אליה. זו חשיבותה של יפו, של ביתו של שמעון הבורסקי וכמובן של פטרוס חולם החלומות.

הסמטאות גולשות לנמל דרך הגלריות.

 

  1. נמל יפו

נמל עתיק למהדרין. אלפי שנים שהוא שם ובמהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, נאבקו דייגי הנמל אורי שרון וסעדו זיינאב ויוסי פלוג ודניאל יפה ודיריו ושכניו מעמותת יפו יפת ימים נגד הפרטתו ומכירתו. והצליחו אחרי שהשיקו סירות בכיכר רבין וערכו תהלוכות ועלו לירושלים כדי לשכנע את היושבים בכנסת שטוב נמל של העם ממעגן ליאכטה של עשיר אחד. היו ימים.

ומאז שופץ הנמל והדייגים ממשיכים לדוג והמחסנים התמלאו במסעדות ובחניות ובחלק הדרומי שלו, אחרי מחסן מספר שלוש, יושב כבר שנים הרבה הפסל עמנואל הצופה שעושה עוגנים וספינות מסלעי בזלת אפורים ומרים כוס לחיי הספינות והנשים שחולפות בים ועל הטיילת

בימים רגועים אפשר להגיע לקצה הנמל, לקחת מסיכה ושנורקל ולרדת לשנרקל בין הסלעים עליהם בנו הבריטים את קיר הים שלהם- זה מקום עם המון דגים ובתקופת הסתיו, כשלהקות הדגים מגיעות לכאן – זה ניראה כמו סיני קטן. וביפו.

 

  1. ומקרון הרכבת של עימנואל בקצה הדרומי של הנמל אפשר לבחור, אם הגיע הזמן, אפשר לעלות במדרגות מזרחה אל השכונה המרונית ושם, בקצה רחוב הדולפין לעמוד בתור או להגיע מספיק מוקדם לצוד את אחד מהכיסאות ליד השולחנות של אבו חסאן אללה ירחמו ולנגב צלחת מסבחה חמה כמו שנהוג ביפו.

או להמשיך לתוך פארק המדרון. פה היה בין 1974 ל-2005 מגרש הגרוטאות ופסולת הבניין של תל אביב. אז החליטה העירייה להרוס את מנשיה ועג'מי ולשפוך אותן לים. עכשיו יש פה פארק ודשאים ואפשר ללכת לאורך הים. זה לא קרה מעצמו ולא בגלל שראש העיר כזה ניפלא. הנס הזה, שבו הצליחה קבוצת תושבים לא גדולה להחזיר חוף וים לעיר הרוסה, היה מאבק שהחל מתישהו באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 והיה בו מאבק של תושבי העיר, ערבים ויהודים ושל שתי עמותות – יפו יפת ימים והאגודה למען ערביי יפו, ששילבו ידיים ונעצו את שיניהן המטאפוריות בצווארו של חולדאי עד שנמאס לו והוא הוציא 50 מיליון מהכסף שהעריה גובה בדרך כלל מהתושבים כדי לפרנס את העיריה, והחזיר כמעט את הים ליפו. זאת אומרת העירייה והאדריכלית שכחו להחזיר את החוף ועשו פארק למרות שהתושבים הזכירו להם שפארק אפשר לעשות בכל מקום וחוף ים באופן מוזר רק בים, אבל גם ככה אנחנו מאוד אוהבים את הפארק ויותר מהכל, את הרעיון שניצחנו, זאת אומרת ראש העיר גוזר סרטים ומאוד גאה, אבל לא אכפת לנו. עוד מימי עבדול חמיד השני אנחנו רגילים לשלם והסולטאן בונה לנו את מגדל השעון.

הפרס הגדול בסוף הוא חוף גבעת עליה, אבל כרגע העיריה מנסה לחרב אותו כי היא בונה שם טיילת חדשה ומיותרת ושופכת ערימות של אבנים וסלעים על מה שצריך להיות בדין חוף הרחצה של  יפו והוא החוף היחיד שלנו.

 

  1. עג'מי

 

אבל לא חשוב, כי מכאן כדאי לחזור לתוך רחובותיה של עג'מי, לבתי המידות, שחלקם ארמונות שניבנו פה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 וחלק הוא התהליך שעובר על יפו בהתלהבות בעשר השנים האחרונות של למלא את החללים שנפערו בעיר בתקופת ההרס המטופש של שנות השבעים וראשית שנות השמונים של המאה ה-20. ויש טעם לעצור ליד וילה ארמונית כמו זו שבקדם 59 שהיא בדיוק מסוג הבתים שנבנו על ידי אדריכלים איטלקים. 4.65 מ' גובה קומה ראשונה. 5.25 מ' גובה קומה שנייה. גג רעפים, חלונות של מטר על שניים, רצפות מצוירות.

יש בתים כאלו גם בירושלים בחיפה בנצרת ובביירות. אבל בעיקר כאן ביפו, יודעים לעשות מזה עניין ובצדק.

לא פחות חשוב מהבית הוא דוכן הבשר על האש של סלים האבא ודני הבן שנימצאים ממול. לדעת יפואים רבים וטובי עיר אחרים – הטוב בבשרים הצרובים שאפשר למצוא בין עשר לשלוש בימי חול. שישי גם הוא יום מנוחה.

 

ולטיול המוצלח אפשר להוסיף את קו 37, אותו מיניבוס שנוסע מוולפסון דרך עג'מי לשדרות ירושלים ואפשר לחזור איתו לכיוון שוק הפישפים, השוק הניפלא של יפו שמשעת בוקר מוקדמת  ועד הערב אפשר לשוט בו ובערב הוא הפך לאזור הבילויים החדש של היפים והיאפות של תל אביב ובנותיה והבירה זורמת שם כאילו יפו היא לא הזקנה בת הששת אלפים שהיא ובדיוק היום בלילה יצאה לבלות.

 

הוספת תגובה


Security code
רענן