סטמבול - סינאן. ארכיטקטורה אוכל ופוליטיקה

מדריכים - טורקיה

איסטנבול טורקיה  (צילום: צור שיזף )

 

שכרנו בית שצופה על הבוספורוס ליד מגדל הגלאטה. הוונציאנים בנו פה את הרובע שלהם במאה ה-13 וזה אחד המקומות הצעירים והשווים של איסטנבול. כאן נפגשו דרכי המשי – אלה שבאו מסין ומרכז אסיה ואלה שבאו מאירופה. בגלאטה הונח היסוד החומרי לרנסאנס. לכל מה שמניע אותנו מאז.

קונסטנטינוס, מייסד העיר, בחר כפר הקטן שנקרא ביזאנט בין אסיה לאירופה, בין ים שחור לים תיכון, על צומת דרכים ימיות ויבשתיות שמצטלבות פה וגורפות את עושר העולם. בעל הבית אמר שסיסמת ה-Wi-Fi היא 1453, השנה שבה הורה מחמט פתיח – הכובש - לגרור את ספינות המלחמה מעל ההרים ולהשיט אותן לתוך קרן הזהב שהייתה נעולה בשרשרת ברזל אדירה. משם ועד לחומות העיר הייתה הדרך קצרה למותה של האימפריה הביזנטית, מולידה 464 שנים של גדולה עות'מנית.

לא רחוק ממגדל הגלאטה יש תחנה חדשה של התחתית שנחפרה לפני כעשור. לא רק ביופי יש לאיסטנבול מקדם על כל מקום בישראל, אלא גם בתחבורה. ובאוכל.

כשמסתובבים ברחובות הביזנטיים-עות'מניים יש הרגשה של עיר גדולה. בירה של אימפריה. היא כאן כבר 1,700 שנים שבהן נבנתה אבן על אבן, שכבה על שכבה, צוברת אוצרות, חנויות ומסעדות, שווקים ושפע מכל חלקיה של אסיה הקטנה: קצ'קבל, פסטרומה, גבינת צמות, סוג'אק, חאלקום, כנאפה, קדאיף, דונר קבאב, פידה, איירן, סאחלב, קאיימק, קומקומים בשתי קומות, שטיחים מקאייסרי שמרקו פולו כבר כתב עליהם וקרמיקות מאיזניק, כאלו שמצפות חלקים בכיפת הסלע בירושלים.

ומעל לכל אלו עפים שחפים צעקניים שמחרפים את ההולכים על גדות הגלאטה, קרן הזהב שמפרידה בין חלקיה האירופאיים של איסטנבול, מחכים שמטגני נתחי הבקלה המוזהבים על הסירות שמתנדנדות ישמטו פירור שאותו ישדדו באלגנטיות של שחף.

***

בכל פעם שאני בא לאיסטנבול, אחת הערים הגדולות בעולם, שהיו גורמות גם לאיש יותר יציב מארדואן להשתגע ולחשוב שהוא סולטאן עות'מני, אני הולך לבקר חבר שחוכמתו בת 500.

קראו לו סינאן, גדול האדריכלים העות'מאנים ואחד האדריכלים הנפלאים אי פעם; אותו אחד שבנה את חומות ירושלים (גם עבודות כאלה הוא עשה); איש שרק בגיל 60 החל לתכנן ובנה עד גיל 90 מאות מבנים ברחבי האימפריה. הוא שירת שלושה סולטאנים, והמסגד שלו, שנקרא על שם האחרון שבהם (סולימאן המפואר), מפאר את קו השמים של העיר.

איסטנבול טורקיה  (צילום: צור שיזף )

הסולמאניה הוא המסגד הנפלא של איסטנבול ובטח אחד המבנים הכי שווים בעולם. יותר אנשים אמנם נוסעים לראות את הטאג' מאהל (שהוא כמובן יפה להלל), אבל מי שעיניו בראשו, ויודע שארכיטקטורה היא לא רק צורה, אלא גם חלל, אור ותוכן - בא לכאן.

הסולמאניה נמצא לא רחוק מהבזאר הגדול של איסטנבול. מסגד אפור ואדיר שכיפותיו ומגדלי המינארטים האלגנטיים שלו מסמנים את קו הרקיע של איסטנבול. חצר מוקפת חומה היא המבוא למסגד. הכיפות שמקיפות אותה ואת רהט המים שבו שוטפים המאמינים את רגליהם וידיהם המאובקות אינן בקו אחד. הן יוצרות מעין חריגה קטנה שיוצרת עומק. הקשתות החיצוניות גבוהות ודקות, חושפות את האחוריות. החשיפה הזו מקלה על הבניין, מורידה מחומרתו, מאווררת אותו.

השוטר בכניסה אמר לדורית בעדינות לכסות את הראש. לא הייתה שום מחווה של חוסר סובלנות. בפנים התגלתה הכיפה: חלל מרחף מעל קירות עצומים שרובם חלונות מקושתים שהופכים את הכתלים לאווריריים ומחדירים את האור. העמודים האלגנטיים שנושאים את הכיפה כמעט ולא נראים. מספרים שיום אחד נכנס סולימן המפואר לראות את התקדמות הבנייה ומצא את האדריכל העתיק מרחף בין פיגומי המסגד הנבנה, נוזף בבנאים שהדביקו את החרסינות מאיזניק. הוא לא הבחין בסולטאן שיצא על מנת שלא להפריע במלאכה שהולידה את הבניין המושלם - צורה וחלל. רוחו של סינאן מרחפת פה.

אומנם הסולמאניה, המסגד שבנה סינאן לסולטאן סולימן במאה ה-16, קטן מעט במידותיו (גובה כיפתו 53 מטר וקוטרה 27 מטר) מכנסיית האיה סופיה הביזנטית (שגובה כיפתה 56 מטר וקוטרה 31 מטר) שנבנתה במאה החמישית, אבל הכיפה של האיה סופיה נתמכת בעמודים מסיביים וכולה קדרות וזהב ומורא שמיים. ולעומתה הסולמאניה, היא חלל קל ומרחף והיחסים בין קוטר וגובה מושלמים.

***

חצינו את המרמרה עם המעבורת ליאלובה. בקיץ של 1998 צילמתי פה את רעידת האדמה שגבתה עשרות אלפי הרוגים. מיאלובה נסענו לאיזניק בדולמוש. זיתים, קיווי, גפנים, אפרסקים בפריחה, ארץ ירוקה והררית ואגם ענק. מחמט הטורקי לקח אותנו למסעדה מקומית: קציצות על לחם מטוגן. מרק שקמבה. סופלאט ועוגת קדאיף מתוקה מאינכמותה. תה טורקי אדום שבא מהקאצ'קר.

מחמט היה רסטוראטור שהפך איש מחשבים כי אין לאיסלמיסטים עניין באומנות. את ילדיו הוא שולח ללמוד באיטליה כי האוניברסיטאות לא מספיק טובות וטורקיה מקצינה והופכת איסלמיסטית. תמונה של ארדואן התנופפה מול בית הספר של איזניק. מחמט לא הביט בו. רוחות קרות נשבו מהאגם.

לעתים אני תוהה על שני המנהיגים, ביבי וארדואן, שמשקרים לעמיהם ביד רחבה, שמשתמשים בדת על מנת לכפות את רצונם ותשוקותיהם האישיות להמשיך ולמשול, מדכאים ומפרידים, ורק שכשהם רבים ביניהם הם אומרים את האמת אחד לשני. מחמט נשמע כמו לא מעט ישראלים: הארץ נהדרת אבל האנשים בדיכאון כי הם מרגישים שהיא נחמסת מהם.
איזניק היא מקום טוב לחשוב על מה שקורה כשיש רק דת עם זרם אחד. בוועידת ניקאה (שמה של איזניק ב-325 לספירה) החליטו הנוצרים הביזנטים (מה שנקרא היום אורתודוקסים) שאתה חייב להיות נוצרי מסוג מסוים. ומי שלא – בחוץ.
זה הוביל להקצנה, לרדיפות, להשמצות ולמלחמות. שום דבר לא חדש. בין הגלאטה הוונציאנית של הרנסאנס וועדת ניקאה מתנדנד העולם.

הלכנו לחפש את הקרמיקות של איזניק. הן עשויות מקוורץ ולא רק מחומר. יש עליהן את הדגמים התמירים של הצבעונים, שהיו דבר גדול אצל הסולטאנים העות'מניים. סמל האימפריה. ההולנדים התעשרו מהגחמה הסולטאנית. עושרה של בורסת הצבעונים באמסטרדם נבנה על תשוקת הסולטאנים.

באחת החנויות שבהן רכשנו אריחים, קערות, כוסות וספלים מהתעשייה של איזניק שפרחה במאה ה-16. מתחת לשולחן שבמרכז החנות עמד תצלום של מוסטפא כמאל אטאטורק, עיניו רושפות. אביה של הרפובליקה הטורקית. זה שאמר: איננו רוצים עוד ולא נסתפק בפחות!

כששאלתי את המוכר, הוא נאנח ואמר : "אלו לא זמנים טובים. כן, אני כמאליסט."

העולם משתנה. באיסטנבול, באיזניק, בתל אביב ובירושלים.

***

חזרנו לאיסטנבול. לא רחוק, באחת הסמטאות שיוצאות מרחוב האיסטקלאל, יש מאפיה שיש בה מאפי גבינה ועוגות עם חבושים, ולידם מוגשת הקאיימק, השמנת הטורקית שאין דומה לה.

הבטתי במים הזורמים מהים השחור אל המרמרה דרך הבוספורוס ומשם הלאה דרך הדרדנלים אל הים התיכון, נושאים על גבם את אוניות הענק שחוצות מאודסה, ורנה, בטומי, סבסטופול וכל נמלי הים השחור והתיכון. הכול זורם. ביזנטים, צלבנים, וונציאנים, עות'מנים שהזמינו את יהודי גלות ספרד אל תוך האימפריה, אטאטורק, ארדואן וביבי. הכול זורם. ורק הערים הגדולות נשארות, מקלות על הטיפשות האנושית, או כמו במקרה של סינאן והסולמניה, משאירות מקום לנפש לרחף בה כשהכול נראה לא משהו בגלל שלטונה הזמני של האווילות.

הוספת תגובה


Security code
רענן