מצפה רמון של החלומות

מבדד רמון - מבדד רמון


מצפה רמון, שנת 2020  
איך הופכים את מצפה לעיר הכי מוצלחת בישראל? צור שיזף מציע תוכנית לא שגרתית אבל מאוד מעשית: לבנות על המצוק (כי למה שלתושבי מצפה לא יהיה נוף נהדר?), ליצור רחוב ראשי עם חנויות ובתי קפה, לשקם את המחצבות ולהקים בהן שכונות חדשות, לפתוח מרכז אקדמי ליד מצפה הכוכבים ולהפוך את בורות המים לאתר תיירות מרהיב. קבלו את מצפה שלא פגשתם מעולם

מדריך מצפה רמון



מצפה רמון אינה העיירה הראשונה בנגב. כבר לפני יותר מ–1,500 שנה היו ערים בנגב. שיבטה הביזנטית היא עדות לכשרונם של תושביה ובוניה: חומות מוצקות, בריכה אליה מנוקזים המים מרחובותיה המרוצפים של העיר, כנסיות מפוארות, תכנון מופתי. במשך כמעט 400 שנה היא היתה מהערים המרכזיות והחשובות של הנגב.

בשיאה גרו בה 2000 אנשים על פני 90 דונם. במצפה יש (להערכות נדיבות)  כפול אנשים שחיים על שטח מוניציפאלי של 1200 דונם.

דרך הבשמים עברה שם. עזה היתה נמל המוצא של המדבר. משם השיטו את פלאי המזרח לקונסטנטינופול. ומושלי הארץ שלחו אליה את מיטב המתכננים כדי שהעיר ששולחת להם כל טוב תחיה טוב ותשמור על הדרך מפני שבטי המדבר  הסרקנים- השרקיון – המזרחיים שהגיחו מפעם לפעם מהמדבר.
אבל לא פחות חשובים מהדרך והשילטון היו אזרחיה של שבטה. אותם אלו שידעו לגלגל את הכסף מהשיירות ומשילטון ולעשות עיר טובה. כשעומד התייר העכשיווי בכיכר המרכזית, בין הבריכה ותעלות המים המדויקות, כמעט אלף ומאתיים שנים לאחר שחדלה דרך הבשמים, הוא יודע שפגש אנשים שידעו מה הם רוצים ועשו את זה.
סוף מעשה במחשבה תחילה.
ובמצפה רמון, שבטה של הזמן הנוכחי איך?

אה-

כיכר תנועה, משמאלה חורשה, אחריה תחנת דלק, אחריה מעין כפר של בתי אבן שהוא מלון. ואחר כך חוצה הכביש השחור מתחת לגשר וצונח לתוך המכתש. העיירה עצמה נמצאת מימין. מי שלא נוסע אליה עובר על פניה בלי להרגיש, למרות כיכר התנועה. מצפה אינה נראית - לא מהכביש ולא מהמכתש. אפשר לראות אותה רק ממרכז המבקרים של רשות הטבע והגנים, שרואה במדבר את הארץ שלה. מצפה רמון תקועה לרשות באמצע השטח, והתחושה היא שיש לבלוע אותה על קרביה ולהפוך אותה לחלק מהמדבר.
היחידים שלא מסכימים עם הרעיון הזה הם כמה מתושבי מצפה רמון, שלא משוכנעים שהעיירה צריכה להיבלע על ידי השמורה. יכול להיות, הם אומרים, שיש מקום לעיירה מדברית שתקבע ותנתב את התיירות המדברית. אבל איך עושים את זה?


עיר עם סופרמרקט


נדמה שאף פעם לא הושקעה מחשבה תכנונית ארוכת טווח במצפה רמון. תמיד היו ציפיות, כוונות, רעיונות ומאבקים (בעיקר בתוך הישוב הקטן). מצפה רמון היא אכן בירת הטיולים והתיירות של הנגב, אבל מה זה אומר? איך זה מתבטא בשטח? ואיך נתפסת העיירה בעיני הגוף הדומיננטי שמנהל את שמורות הטבע הגדולות שמדרום ומצפון? או בעיני משרד הביטחון וצה”ל, שמנהלים את רוב הנגב, מכל כיווני העיירה?
ואיך זה יפעל מול כוחות שרואים בעיירה פוטנציאל נדל"ני, או תיירותי או כל משהו אחר שאינו מתחשב בדבר הקטן שקוראים לו אנושיות?
במצפה גרים כ–5,000 אנשים, למרות שאף אחד לא יודע להגיד בדיוק כמה מהם גרים כאן באמת. שטחה של מצפה גדול בערך כמו שיטחה של רמת אביב, שאוכלוסייתה גדולה פי חמישה. נראה שהמדבקה היחידה שמחברת בין הקבוצות השונות היא הסופרמרקט שבכניסה המרכזית של העיירה, זה שצמוד לבנק היחיד. כשהכספומט סגור הוא מפנה אותך לסניף הקרוב בירוחם (54 ק”מ) או לדימונה (67 ק”מ).
מצפה רמון היא עיירה מודרניסטית שנוסדה בסוף שנות ה-50 של המאה העשרים. השיכונים שלה אופייניים לבנייה בין שנות השישים לשמונים במדינת ישראל. זה לא אומר טובות על הבנייה ועל איכותה. זה בעיקר אומר שהעקרונות התיכנוניים שעמדו בבסיס המודרנה של לה קורבזיה ושיושמו בארץ על ידי אריה שרון, הם חלקיים במקרה הטוב במצפה רמון.
זה אומר שהמרכז במצפה רמון נגמר מחוץ לסופרמרקט ושלתושבי מצפה רמון אין מרכז. שמצפה רמון נבנתה מראש כמן מושב, או פרבר ושהמרכז שלה קטן יותר מהמרכז שתוכנן לרמת אביב הישנה ב-1952 על ידי רוברט  בנט.



כל מה שמצפה היא לא


התחרות של מצפה רמון היא עם יישוב שיש לו הכל - נוף, אוניברסיטה, בנייה צמודת קרקע, ירק, מרחב ועתיד בטוח. מדרשת שדה בוקר, שלושים קילומטרים וחצי שעה צפונה, היא כל מה שמצפה רמון לא.
נכון, במצפה רמון יש פי שלושה יותר תושבים, אבל הם פזורים על שטח גדול פי כמה מזה של המדרשה. המדרשה לא רוצה להיות עיר, אפילו לא עיירה, אבל בפועל היא עיירת אוניברסיטה עם שלושה מכוני מחקר, רוב אקדמי בולט, בית ספר שדה ובית ספר סביבתי.
המדרשה היא אליטיסטית, סנובית ומפונקת מלידתה; מצפה היא עיירת פיתוח זרוקה.

אה- והנוף –
אף אחד בחיים לא אמר לתושבי מדרשת שדה בוקר שאסור להם לראות את נחל צין המפואר מהחלון. שהם מזהמים אותו באור או במראה הבתים שבנו. לאנשי המדרשה זה ברור מאליו שאדם הוא תבנית נוף מולדתו, שראוי ורצוי שיראה את הנוף (ואם הם לא רואים, זה כי יש להם אדריכלים לא מוצלחים). במצפה, אם תתקרב למצוק יתנפלו עליך שבעה צדקנים ויגידו שאתה הורס הכל.
הורס? מה עם הזכות הטבעית של אדם לראות נוף גדול מהחלון שלו? מרחב, אוויר - כל מה שמרחיב את הנפש ומקל עליה?

ארכיטקטורה אירוטית

קוטנה של מצפה רמון הוא אחד הדברים הטובים שלה. דברים במצפה בולטים ומקבלים חשיפה גבוהה יותר אפילו מהעיירה עצמה: חוות האלפקות, מצפה הכוכבים, סבוני פארן, האנגר אדמה של הריקוד, מלון רוכבי האופניים, אזור התיירות והיין החדש של שפת מדבר שצץ פתאום. יש משהו במצפה. צריך למצוא אותו ולעשות כמו שצריך ואז העסק עובד, ואפילו יותר מזה. כמו מלון בראשית, שמדגים מהי ארכיטקטורה ארוטית.
מי שרוצה לראות איך מצפה צריכה להיראות צריך להיכנס לחדר האוכל של מלון בראשית, שתכנן יואל פייגין. עד שעומדים בתוך חדר האוכל או במרפסת שלו, שבריכה כחולה על המצוק משמאלה והמכתש נפרש מולה בכל גודלו, מצוקיותו ועומקו, אי אפשר להבין באמת את הכח של הנוף. ההרגשה היא של ריחוף, על פי תהום.
אבל ההצלחה של המלון גדולה הרבה יותר. בתיו (חדריו העליונים של המלון, המערביים ביותר) נצפים כמעט מכל מקום במצפה, וגם מהכביש המערבי. הפוך מתפישת הטמנת המבנים ושימור הנוף המדברי. מי שרואה אותם מבין שנעשתה פה מלאכה נכונה. נכון שהבתים ניבנו בטכניקות מודרניות של בטון, ברזל ובידוד, אבל ציפוי האבן משלב אותם בסביבה. ומה זה אומר על מצפה? מי שמביט מהמלון למצפה, ודאי מי שמגיע מכיוון חוות האלפקות ומצפה הכוכבים, רואה את אחד היישובים המרוטים שיש. מצפה רמון תוכננה ונבנתה רע, והדבר הרצוי הוא פשוט לבנות מחדש חלקים גדולים ממנה.
שכונת מגדל המים שעומדת על עמודים (למה לבנות על עמודים?) היא גוש בטון מכוער שמנותק מההר ומהסביבה. כאן הייתה צריכה להיות מתוכננת סוג של קסבה. אם אדריכל רוצה לדעת איך נראות קסבות שכאלו, שיילך לגבעה של יפו - השוכנת בערך באותו גובה מעל הוואדי (40 מטר), או לצפת, או אפילו לקריית–טבעון, שם נבנו בתים קטנים על השלוחות והיום הם נדמים כחלק מהנוף.
למי שייך הנוף זו גם שאלה חשובה. המסורת הסביבתית הישראלית טוענת שהנוף שייך לציבור, ולכן אסור לבנות בתים למגורים מול הנוף.
למה? האם המכתש אינו אחד הנכסים הגדולים והשווים של תושבי מצפה? למה מותר לבנות מרכז מבקרים של רשות הטבע והגנים (אדריכל רפי לרמן) ואת מלון בראשית לתיירים, ולתושבי המקום לא יהיה חלון עם תמונת הנוף הגדולה? למה לאנשי מדרשת שדה בוקר מותר שיהיו להם חלונות אל הנוף בשכונות הווילות שלהם, ולמצפה רמון לא? כי זה הורס את המכתש?
זה לא הורס את המכתש. נהפוך הוא. אם היתה חזית נוף מוסכמת של בתים שצופים אל המכתש, עיר אבן מתוכננת ושווה - כולם היו מרוויחים. התושבים שהמכתש היה תמונת הנוף שלהם, העיר שהיתה מרוויחה שכונה נהדרת, והמכתש, שעיר נפלאה היתה מתגלה מרחוק למי שנוסע בו.ראיתם פעם את שיבם או את חיווה?
כל חלון הוא מסגרת לתמונה. איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו? מה הם רואים מהחלון? מה אנחנו רואים מהחלון? למה אנחנו לא מראים להם את כל יפי העולם אלא את קירות הבטון המכוערים שהקמנו? כנסו לדירות במצפה. נסו לראות מה רואים מהחלון. במקרה הטוב עץ, ובמקרה הפחות מוצלח בתים אחרים. כמעט משום חלון לא רואים את הנוף. אפילו לא חתיכה. האם מצפה רמון היא באמת המקום הכי יפה בארץ? קשה לדעת. אי אפשר לראות.


העתיד טמון במחצבות


יש טיילת לאורך המצוק. מבית ספר שדה ועד למרפסת התצפית, והלאה על פני גשר שחוצה את כביש 40 מול חלונות המלון החדש. אבל כמו שאומר עזרי קידר ממשרד ההפקות 900 מטר, במקום היחיד שבו יש ספסל, הוא לא מביט על הנוף, הוא מביט על פסל. ויש גם גדר לאורך הטיילת. כך שרק אם אתה מתקרב ממש לגדר ונשען עליה אתה יכול לראות את הנוף. אולי היא נועדה לשמור על הנוף מפני ההולך.
כמו שאומרת האדריכלית קרן אנגלמן, שהכינה את מצגת תכנון העיר של התושבים באוגוסט האחרון, השלטים על הר גמל מחוקים, המדרגות לא קיימות והשכונה שמתוכננת מתחת להר (שהיא מתנגדת לה) נמצאת במשפך רוחות לא נעים ותפקיע את המצוק מרגלי ההולכים, קצת בדומה למה שקורה למי שהולך מול בריכות המים הפרטיות של תיירי מלון בראשית.
סוף מעשה במחשבה תחילה.
מצפון למצפה רמון יש שתי מחצבות שזיכיונן יפקע ב–2014. אם המועצה ותושבי העיר יגידו מה הם רוצים לעשות עם השטח - האזור ישוקם ויהפוך לדבר הבא של מצפה. אם אף אחד לא יגיד כלום - המחצבות ימשיכו לפעול. מצפון למחצבות נמצא המנחת הלא גמור. ארבעה קילומטרים מצפון לעיר וממזרח להם, שוכנים מחנות הצבא. הכניסה הצפונית למצפה היא ערימת גרוטאות נופיות.
המחצבות יכולות להיות העתיד של מצפה. אבל מנהל מקרקעי ישראל מעדיף להתעלם מהן ולקדם שתי שכונות במקומות אחרים: שכונת הר גמל ושכונת שפת מדבר. לא משום שהעיר צריכה, אלא מכיוון שהמנהל רוצה.
שכונת הגמל היא שכונה ברת וויכוח - ייתכן שהיא קרובה מדי למצוק, ייתכן, כמו שאומרת אנגלמן, היא בנקודה סחופת רוח שלא ממש שווה לגור בה, וגם תמנע נוף מההולכים על שביל התצפית. אבל שכונת שפת מדבר בעייתית הרבה יותר כי היא לא בעיר, אלא על שלוחה נפרדת ממנה. למה? מה ההיגיון לפזר עוד את העיר שגם בעין רגילה אפשר לראות שהיא מלאה בשטחים ריקים ולא מנוצלים? לא עדיף רצף עירוני מעניין? בספירה שערכה עמותת קשת המצפאית, היא מצאה 150 דונם לא בנויים בתוך העיר. האמת שיש יותר.
אם ישוקמו המחצבות (ויש לכך תקציב של הקרן לשיקום מחצבות), יתווספו לעיר למעלה מ–1,000 דונם שעליהם אפשר לבנות שכונה נחמדה במקום שפת מדבר. בין המחצבות לבין העיירה יש עוד 1,000 דונם. זאת אומרת שאם היום חיים במצפה כ–5,000 תושבים על פני 1,200 דונם מאוד לא יעילים ולא צפופים - אין בעיה, בעזרת תכנון נכון, לשלש את שטח העיר צפונה.
מצפה מתוכננת מבחוץ, בשלט רחוק מבאר שבע. אבל אם יידעו תושביה להתארגן, יש סיכוי. לא צריך הרבה בשביל זה. במקומות בסדר גודל גדול פי עשרה ועשרים, מי שהביאו את השינוי היו קבוצות של עשרה או 15 תושבים נחושים שהכינו תוכניות ועמדו מאחוריהן, או שהתנגדו לתוכניות של השלטון. לרוב הפעולות האלו לא צריך אפילו כסף - רק רצון ונחישות.


אין עוד עיר כמו מצפה


כמה אנשים יהיו פה? כמה כדאי? כמה אפשר? כמה צריכים להיות? מצפה יכולה בקלות, אם תהיה מקום שאנשים ירצו לחיות בו, להחזיק אוכלוסיה של 10,000 איש. לא גדול מדי, אבל כבר מספק כדי לברוא עולם כמו זה של קריית–טבעון שבה 16 אלף איש על פני שטח שיפוט של 8,400 דונם. למצפה שטח שיפוט של 64 אלף דונם (!). בטבעון, אחד המקומות הכי מוצלחים ומצליחים בארץ, 75% מהבתים הם צמודי קרקע. למה לא כאן?
מצפה היא אחד המקומות המגוונים שיש: חילוניים, דתיים, עולים, אנשי טבע, אמנים, פריקים. אולי כדאי ליצור גם לה תווית מעין אליטיסטית על ידי הקמת מרכז אוניברסיטאי לאסטרופיזיקה, גיאופיזיקה וגיאולוגיה סביב מצפה הכוכבים ובית ספר שדה? אקדמיה במצפה. שלוחה של אוניברסיטת תל אביב או ירושלים. ואולי בית ספר סביבתי? ומה עם מוזיאון? ואקדמיה למחול, שהגרעין שלה כבר קיים?
אין לנו בישראל עוד מקום כמו מצפה, שנמצא בדיוק מעל המכתש וסביבו המון מדבר. אבל מצפה צריכה להחליט מה היא רוצה להיות.
בשביל להיות בירת התיירות של הנגב, כמו שהיא כבר הוכתרה, מצפה צריכה גם רחוב ראשי. אין כזה. הרחוב עם בתי הקפה, המסעדות, חנויות המזכרות, הרחוב אליו יכול כל הולך, רוכב אופניים, רוכב אלפקות או תייר במלון יוקרה, לרדת עם רדת יום ולמצוא לו את הבר החביב עליו.
הרחוב עצמו כבר כאן. הוא מוביל מכיכר התנועה ועד כיכר צבי הזן. משני צדדיו לא בנוי כלום. אפשר ורצוי לבנות כאן נכון ונאה. ולעלות גם על המדרון לכיוון שכונות המגורים שמצפון, בתקווה שיום אחד מישהו יהרוס את הבלוקים המכוערים ויבנה שם בתים ראויים. ולא לתת למלונות לפלוש לתוך שכונות המגורים. צימר עירוני כן - מלון לא. כי למלון יש צרכים ותוצרים שאין לצימר. רעש, אוכל, הסעדה, כביסה.
ומה עם מסלול הליכה מסביב לעיר? ומסלול אופניים עירוני? וגינה אחת מוצלחת?
כל אלו ישתלבו בחגורה הנופית–חקלאית שנוצרת בשנים האחרונות מצפון למצפה - כרמי ענבי יין וזיתים, בוסתנים מדבריים עם אירוח ושבילים ביניהם. מה שנולד כתוכנית שפת מדבר על ידי תושבי מצפה. לאלו ניתן יהיה להוסיף את שיקום בורות המים שמצפון לכביש בין בה”ד 1 להר חריף. יש שבעה בורות כאלו, תארו לכם כמה נחמד יהיה כשאלו יתמלאו בשטפונות החורף ויהיו לנו שבע עיניים ירוקות במרחק הליכה ממצפה.
יש לא מעט עבודה כדי לסדר פה כמה דברים, אבל אם אלו יסודרו – מצפה רמון תהיה מקום מצוין לא רק בתיאורה- אלא ביומיום לתענוגם של תושביה ומבקריה.


פורסם בכביש 40 גליון דצמבר 2011